1
שלום רחוק, סכסוך קרוב
הצלמים צילמו, המוזמנים חייכו, והדגלים – אמריקאי, ישראלי, אמירתי ובחרייני – התנופפו. הנשיא דונלד טראמפ ורה"מ בנימין נתניהו ניסו בכל כוחם לשחזר את ההתרגשות שאחזה במי שנכחו (או צפו מהבית) בטקס החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993, אך למסגר את השלום החדש כיותר טוב, יותר נוצץ ויותר מוצלח.
אז חתמו עם רב המרצחים יאסר ערפאת, כתבו השופרות, והפעם אנו חותמים עם ידידי אמת שלא דורשים מאיתנו להחזיר אף שעל מאדמת המולדת.
ההסכם ההוא היה מלא חורים, והפעם אנו הולכים על בטוח – תיירות, מסחר והיי-טק. אז חתמו עם הפלסטינים שנואי נפשנו, והפעם – עם ילדי שמנת של העולם הערבי, שיש להם מגדלים גבוהים והרבה זהב ונפט.
בעיניי הטקס בוושינגטון היה מרגש, באמת מרגש. כי עוד מדינות במזרח התיכון אומרות בפה מלא שישראל היא לא האויב, ולא מכשול לשלום באזור, וזה דבר משמח. עם זאת, בין שני ההסכמים המרגשים אכן יש שוני מהותי:
הטקס ב-1993 הפיח בישראלים תקווה כי תם עידן העוינות, האיבה והפיגועים, וכי הסכסוך שמתנהל כאן יותר מ-100 שנים עומד להסתיים. לצד היחסים הטובים עם ארה"ב ואירופה, יהיו לנו גם יחסים טובים עם ארצות המזרח התיכון, אך בעיקר יהיה לנו שלום וביטחון בבית שלנו, שסוף סוף יהיו בו גם גבולות.
ההסכמים עם האמירתים והבחריינים מעידים על כך שהערבים מתקדמים הלאה, ללא הפלסטינים. מי שלא יכולה להתקדם ללא הפלסטינים זאת ישראל. כל עוד הסכסוך נותר בלתי פתור (ואיש גם לא עושה מאמץ כדי לפתור אותו), אזרחים שמטיילים באשדוד או יושבים בביתם בשדרות או באשקלון ימשיכו להיפגע.
גם הסכנה של הידרדרות בגדה היא ממשית, תשאלו את ראשי מערכת הביטחון, שמרבים לדבר על כך בשנתיים האחרונות. לא לחינם אומרים "טוב שכן קרוב מאח רחוק", ואנחנו זקוקים ליחסים גם עם אחים רחוקים, וגם עם שכנים קרובים. אחד לא צריך לבוא על חשבון השני. אז הטקס בוושינגטון היה מרגש, אך הוא היה יכול להיות מרגש עוד יותר, אילו היה מבשר על התקדמות כלשהי ביחסים עם הפלסטינים, השכנים הקרובים שהולכים ונדחקים לפינה הבודדה והקיצונית.
2
אופוזיציה בחריינית נגד נורמליזציה
בעוד שבדובאי פותחים את הידיים לחיבוק גידול ומחכים לישראלים, בבחריין האופוזיציה ממשיכה להשמיע קולות התנגדות להסכם הנורמליזציה עם ישראל. 143 אנשי דת ו-ו17 ארגוני החברה האזרחיים שם חתמו על עצומה נגד ההסכם.
"ההסכם שאליו הגיע המלך חמד לא מייצג אותנו. אדמת אל-קודס היא אדמה קדושה, ולא נוותר על הסוגיה הפלסטינית", כך לשון העצומה שהופצה ברשתות החברתיות ובלי תקשורת במזרח התיכון ובעולם כולו. ההתנגדות להסכם מסוקרת בהרחבה בעיקר בתקשורת הקטארית, שם לא מפספסים אף קול של התנגדות כדי להעצים את הרושם של אומה בחריינית שמתנגדת לשלום עם ישראל.
אך עד כמה התמונה הזו זהה למציאות בשטח? האם ההתנגדות להסכם עם ישראל נובע מתמיכה איתנה בפלסטינים, או שמא מדובר במתח פנימי בין העלית הסונית, לבין האופוזיציה שמייצגת את הרוב השיעי שמרגיש מודר ומופלה לרעה?
ההפגנות שהתקיימו נגד הסכם הנורמליזציה, והגינויים הרבים, מעידים קודם כל על כך שהתמונה במפרץ מורכבת מאוד. בישראל יש נטייה לפשט את הדברים, לצייר את הכל בצבעי שחור ולבן. בהחלט ייתכן כי האופוזיציה הבחריינית מנצלת את הנושא הפלסטיני כדי להביע התנגדות למשטר הבחרייני; וייתכן גם כי יש אמירתים רבים שלא כל כך שלמים עם ההסכמים החדשים, בגלל שהם מרגישים שזה בא על חשבון התמיכה בסוגיה הפלסטינית, אך בהיעדר אופוזיציה וחופש דיבור, הם אינם מתבטאים בחופשיות בנושא זה. כך או אחרת, ברור שכל עוד לא נמצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, תמיד יימצאו שחקנים פוליטיים שירצו להשתמש בקלף זה כדי לנגח את השלטון או לצבור תמיכה.
3
לבנונים מנסים לעזוב, למרות הסכנה
המצב בלבנון, ששרויה מזה חודשים במשבר כלכלי ובריאותי חמור, הולך ומידרדר. המתווה של הנשיא הצרפתי, עמנואל מקרון, שהונח על ידו על השולחן ב-1 בספטמבר, בעת שביקר בביירות, אינו מתקדם לעת עתה – כשחיזבאללה ובעלות בריתה שמים מקלות בגלגלים, ומסרבים להתיישר לפי דרישות הנשיא מהאליזה.
בינתיים, הלבנונים – שנואשו מלראות שינויים בארצם – עוזבים. ההגירה כמפלט מהעוני וממלחמות דת אינה דבר חדש עבור אזרחי לבנון: גלי הגירה גדולים יצאו מהמדינה עוד במאה ה-19; וגם במהלך מלחמת האזרחים המדממת, אלפי לבנונים היגרו לארה"ב, לדרום אמריקה, לאירופה או למדינות ערב המפרציות.
הפעם, מי שמנסים לעזוב הם האזרחים הלבנוניים העניים ביותר, שעולים על סירות רעועות, כמו שעשו לפניהם הפליטים הסוריים, בניסיון לחצות את הים התיכון בדרך לעתיד טוב יותר. הים סוער והסכנה גדולה, אך מי שאין לו מה לאבד מנסה את מזלו, גם אם הוא או היא עלולים לשלם על כך מחיר כבד – בחייהם.
4
עיראק מנקה את השחיתות
כמעט שנה עברה מאז שהמפגינים הכריחו את ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל-מהדי, להתפטר. הם דרשו לנקות את האורוות ולתת פייט אמיתי לשחיתות במדינה, הנמצאת במקום 162 הלא מכובד (מתוך 180) במדד השחיתות העולמי.
השבוע פוטר מתפקידו ונעצר המנהל הכללי של רשות הפנסיות הלאומית, אחמד א-סעדי. כמו-כן, נעצרו עוד כמה בכירים עיראקיים, שכולם נאשמים בשחיתות.
ראש הממשלה החדש, מוסטפא אל קד'ימי, לא מתכוון לוותר על הצלת ארצו מהשחיתות, שאותה דימה פעם למחלה ממאירה. כך, הרשות למאבק בשחיתות האשימה בגיבויו את מושל כירכוכ בבזבוז כספי ציבור ובשחיתות, ובפגיעה בפרויקטים לאומיים המתוקצבים על ידי המדינה (בתי ספר, בתי חולים וכבישים).
עיראק איננה מדינה ענייה, אך בגלל השלטון החלש והכאוס ששורר בה, תשתיות רבות נהרסו במהלך השנים שעברו מאז שהופל משטרו של סדאם חוסיין, וחדשות לא נבנו בגלל השחיתות. קאד'מי, שנאלץ לנווט בין ארה"ב, מדינות המפרץ ואיראן, מצליח בינתיים להוביל בבית קו נוקשה שמשדר אפס סובלנות לאנרכיה ושחיתות.
5
השבוע בתולדות המזרח התיכון
ב-14 בספטמבר 1982 נרצח בשיר ג'ומאייל, מנהיג לבנוני נוצרי שהתמנה לנשיא לבנון באוגוסט באותה שנה. ג'מייל נתמך על ידי ישראל, ובעיני לבנונים רבים הוא נתפס בתור בובה של ישראל וסוכן זר. ב-14 בספטמבר, ג'מייל היה אמור להגיע לשיחה עם קבוצת אנשי מודיעין ישראלים ברובע אשרפייה ביירות. בדרך לשם הוא עצר בסניף הפלנגות כדי להיפגש עם אנשי התנועה.
פעיל של המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, מפלגה שדגלה בחזון "סוריה הגדולה", הניח מטען בסמוך לדוכן הנאומים בסניף המפלגה. כאשר ג'ומאיל הגיע למקום, הוא הפעיל את המטען בשלט רחוק והבניין כולו קרס. גו'מאיל נהרג במקום, וגופתו זוהתה על ידי סוכני מוסד לאחר כמה שעות.
בהלוויתו של ג'ומאיל השתתפו מאות מלוחמי הפלנגות, שסירבו להאמין במותו ונשבעו לנקום את דמו.
ב-16 בספטמבר, אנשי הפלנגות טבחו בתושבי מחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה. ישראל, שבפועל שלטה אז על לבנון, ידעה על המתרחש, אך לא נקטה באמצעים כדי לעצור את הטבח.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם