שתי נשים פלסטיניות בוכות על שפת מדרכה במחנה הפליטים סברה במערב ביירות, לבנון, 19 בספטמבר 1982, לאחר שמצאו גופות של קרובי משפחה (צילום: AP Photo/Bill Foley)
"אם אני רואה את שרון", אמר החייל הישראלי, "אני יורה בו"

בחזרה לסברה ושתילה

מיוחד

"מתנדבים נשאו גופות באלונקות אל בורות טריים שנבזקו בסיד, וסידרו אותן בשורות. פלסטינים צעירים, עטויים מסכות לבנות מפני הצחנה, חפרו בורות נוספים כאחוזי תזזית, בעוד מאות אזרחים מסתובבים סביב. פה ושם הציצה יד או רגל מבין שרידי הבתים. באווירת ההיסטריה המרוסנת בקושי, הפכנו לבלתי נראים" ● העיתונאי הוותיק אברהם רבינוביץ' משחזר את ביקורו באתר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון, לפני 38 שנים בדיוק

הזיכרונות מהפרק האחרון והמצמרר של ההרפתקה הישראלית בביירות ב-1982 תמיד מתחילים אצלי באווירה הנשגבת של בית הכנסת הגדול בירושלים בערב ראש השנה. שנה מונומנטלית הגיעה אז לסיומה, ובמהלך הטקס הארוך אפשר היה לגלול בראש אירועים רבי חשיבות – הנסיגה מסיני, הפינוי הטראומתי של ההתנחלות ימית, הפלישה ללבנון. אבל שעות לפני תחילת הטקס החלו להגיע דיווחים מטרידים על טבח במחנות פליטים בביירות שביצעו מיליציות נוצריות.

הלכתי אל בית הכנסת הגדול, שבו נהג ראש הממשלה דאז מנחם בגין להתפלל בחגים, כדי לראות אם ההתפתחויות החדשות היו רציניות מספיק כדי למנוע ממנו להגיע. הוא היה במקומו, ישוב מהורהר בקדמת האולם המלא אדם. כשתפילות החזן והמקהלה הדהדו מחלונות הוויטראז', הוא עדיין קיבל את הדיווחים המבולבלים שהעבירו לו עוזריו.

בתום החג בן היומיים נסעתי לביירות עבור הג'רוזלם פוסט. כבר הכרתי את הדרך אחרי כניסתה של ישראל לחצי הנוצרי של העיר מוקדם יותר באותו הקיץ.

מערב ביירות, המוסלמית ברובה, שבה שכנו מחנות הפליטים, הפכה נגישה רק לאחר סילוק יאסר ערפאת ולוחמי אש"ף ב-30 אוגוסט. עמדתי עם עוד עיתונאים על גג המשקיף אל הנמל, וצפיתי בהם עולים על מעבורת לבנה שלקחה אותם לגלות בטוניס לאחר הפסקת האש שהושגה בסיוע האו"ם. היה קשה שלא להודות כי שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שיזם את הפלישה, השיג סדר חדש בלבנון.

עמדתי על גג המשקיף אל הנמל, וצפיתי באנשי אש"ף עולים על מעבורת לבנה שלקחה אותם לגלות בטוניס. היה קשה שלא להודות כי שר הביטחון דאז, אריאל שרון, השיג סדר חדש בלבנון. זה נגמר כעבור שבועיים

זה נגמר כעבור שבועיים, ב-14 בספטמבר, עם ההתנקשות בחייו של בעל בריתה העיקרי של ישראל בלבנון, מנהיג הפלנגות בשיר ג'ומאייל, שנבחר זמן קצר קודם לכן לנשיא. זו הייתה תזכורת לכך שמהלך ההיסטוריה בלבנון אינו מרבה לסטות אל שדות שטופי שמש. כעבור יומיים בלבד החל הטבח בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה, בידי הפלנגות הנוצריות שביקשו לנקום במשך יומיים.

יאסר ערפאת, מקדימה במרכז, בוחן את הנזק באזור האוניברסיטה הערבית במערב ביירות, 2 באוגוסט 1982, בעקבות הפגזה כבדה שביצעה ישראל יום קודם לכן (צילום: AP Photo/Mourad Raouf)
יאסר ערפאת, מקדימה במרכז, בוחן את הנזק באזור האוניברסיטה הערבית במערב ביירות, 2 באוגוסט 1982, בעקבות הפגזה כבדה שביצעה ישראל יום קודם לכן (צילום: AP Photo/Mourad Raouf)

כשהגעתי למזרח ביירות הנוצרית אחרי ראש השנה, אספתי כנדרש "מלווה" מדובר צה"ל לפני שנסעתי למעוז המוסלמי בדרום העיר. יצא שהמלווה היה עמית שלי מהג'רוזלם פוסט במילואים, אד גרוסמן. עצרתי גם במשרד הקישור של משרד החוץ, שבראשו עמד מכר ותיק. התדריך שלו כלל בעיקר משיכת כתפיים מיואשת. הוא לא יכול היה להסביר מה קרה או איזה תפקיד מילאה בכך ישראל.

חייל ישראלי שביקשנו ממנו הנחיות כיוון, מילואימניק, הצביע על הדרך למחנות הפליטים. הוא סיפק לנו את התובנה הראשונה על מה שהכוחות הישראליים בלבנון חשבו על הטבח. "אם אני רואה את שרון", הוא אמר, "אני יורה בו".

מפקדת גדוד צנחנים, שהעמדות שלו השקיפו דרום-מערבה אל המחנות, הייתה ממוקמת בבניין בית ספר מודרני. כמה חיילים ישנו בשקי שינה על הרצפה. סגן צעיר ששימש כקצין תורן ענה לשאלותיי בתמציתיות.

יחידות מהגדוד, הוא הודה, התפרסו באזור, אבל לא בתוך המחנות. הוא שמע ירי ספורדי בלילה שבו החל הטבח, אבל לא ייחס לכך חשיבות מפני שכל יום נשמעו יריות. לכל משפחה במחנות היה נשק. לא, אני לא יכול להיכנס למחנות. זה מסוכן מדי. הכוחות הישראליים לא נכנסו אליהם. בסדר, אני יכול ללכת לצומת הקרוב שממנו אפשר לראות את המחנה, אבל לא מעבר לכך. הוא לא יכול לאשר לי לראיין חיילים. כשהגענו אל הצומת עצרה אותנו קבוצת חיילים, אבל הם אפשרו לנו לעבור כשאמרנו להם שאנחנו רק רוצים להשקיף על המחנות ממרחק.

הקרקע נטתה בשיפוע תלול לעבר מחנות הפליטים, שהיו במרחק כ-500 מטרים מאתנו. יכולנו לראות את גגות הבתים אבל לא את הרחובות שבהם היו מוטלות הגופות. על הצומת חלש בניין השגרירות הכוויתית המרשים, בן שבע קומות, שעמד עכשיו ריק. שרת כהה עור ישב בחוץ ודיבר עם סמל בצבא הלבנוני. עכשיו משאש"ף עזב, יחידות הצבא הלבנוני החלו להגיח על פני השטח.

אילוסטרציה: חיילים ישראלים נחים על גג הצופה על ביתו של נשיא לבנון בפאתי ביירות, 16 ביוני 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/יואל קנטור)
אילוסטרציה: חיילים נחים על גג הצופה על ביתו של נשיא לבנון בפאתי ביירות, 16 ביוני 1982 (צילום: לע"מ/יואל קנטור)

שני הגברים דיברו איתנו על הטבח כבשיחת חולין. הסמל אמר שהנוצרים השתמשו בסכינים כדי להימנע מקולות ירי שיזעיקו את הישראלים. כששאלתי את השרת אם אני יכול לטפס אל גג בניין השגרירות כדי להשקיף אל המחנות, לסמל הייתה הצעה אחרת: "למה שלא תרד אליהם?".

החיילים הישראלים ליד הצומת כבר לא התייחסו אלינו. גרוסמן, שהיה בלבוש אזרחי, הסכים להצטרף אליי. הלכנו במורד הדרך, חלפנו על פני המשוריינים של הצבא הלבנוני ונכנסו למחנה. אף על פי שהטבח החל שלושה ימים קודם לכן, הגופות עדיין היו פזורות ברחובות ובסמטאות. אומדן המתים נע בין 800 ל-3,000. עשרות גופות, מכוסות בשמיכות, היו מוטלות ליד הכניסה למחנה.

אף על פי שהטבח החל שלושה ימים קודם לכן, הגופות עדיין היו פזורות ברחובות ובסמטאות. אומדן המתים נע בין 800 ל-3,000. עשרות גופות, מכוסות בשמיכות, היו מוטלות ליד הכניסה למחנה

עובדי הסהר האדום ומתנדבים אחרים נשאו אותן באלונקות אל תוך בורות קבורה טריים שנבזקו בסיד, וסידרו אותן בתוכם בשורות. פלסטינים צעירים, עטויים מסכות לבנות מפני הצחנה, חפרו בורות נוספים כאחוזי תזזית בעוד מאות אזרחים מסתובבים סביב. פה ושם הציצה יד או רגל מבין שרידי הבתים שנהרסו בדחפורים, זקורה מצפידת מוות. באווירת ההיסטריה המרוסנת בקושי, הפכנו לבלתי נראים כשחלפנו באזור. לא השתהינו שם.

שר הביטחון דאז אריאל שרון רוכב על נגמ"ש עם התקדמות הכוחות הישראליים אל פאתי ביירות, לבנון, 15 ביוני 1982 (צילום: AP)
שר הביטחון דאז שרון רוכב על נגמ"ש עם התקדמות הכוחות הישראליים אל פאתי ביירות, 15 ביוני 1982 (צילום: AP)

"תמצא את הסיפור, למען השם"

באותו לילה, בבית המלון שלי ברובע הנוצרי, סקרתי בראשי את אירועי היום, בעיקר את השיחה עם הסגן, שנראתה לי מוזרה יותר ככל שחשבתי עליה. הוא אמר שאסור לו לדבר עם עיתונאים, אבל המשיך לעמוד שם, כמה צעדים מעבר למרחק שיחה רגיל, כשגופו חצי מופנה ממני, כביכול הוא סוקר את מדפי הספרים הסמוכים. הוא בקושי הביט בי, אבל נדמה היה שהוא מצפה לשאלות נוספות. הוא לא ליווה אותי החוצה או הסתלק משם בעצמו. כשהרהרתי בכך, נראה היה שהוא נתון בקונפליקט בין הפקודות שקיבל לבין האינסטינקטים שלו.

הגעתי למסקנה ששפת הגוף שלו הייתה למעשה ברורה למדי – "יש כאן סיפור שצריך לספר, אבל אני קצין וקיבלתי פקודה לא לספר אותו. אבל תמשיך לחפש, ואתה תמצא אותו. אני רוצה שתמצא אותו". אולי אפילו "תמצא אותו, למען השם". עבור הישראלים, ההיבט המטריד ביותר של הסיפור, מעבר למעשי הרצח המזוויעים, היה השאלה אם הייתה כאן קנוניה ישראלית.

בבוקר חזרתי לבדי אל מערב ביירות. הפעם חייל ישראלי, שראה את לוחית הרישוי שלי, עצר את המכונית בנקודת המעבר, ואמר שיש עכשיו פקודה להרחיק עיתונאים ישראלים ממערב העיר. עשיתי פרסה וחניתי ברחוב סמוך. חמש דקות לאחר מכן, ישוב במונית מקומית, חלפתי על פני החייל כשפניי מוסבות ממנו.

הסגן מהצנחנים בירך אותי בחום כשנכנסתי אל מפקדת הגדוד. "הלכת למחנות אתמול, נכון?", הוא לא נראה נעלב כלל מכך שהתעלמתי מהפקודה שלו. "הקלטת אותי, נכון?". נשאתי רשמקול בכיס החולצה שלי, אמרתי לו, אבל השתמשתי בו רק כדי להקליט את זיכרונותיי מהשיחה לאחר שיצאתי מהבניין.

אילוסטרציה: נגמ"שים איטלקיים נוסעים במעבר גלרי סמעאן במזרח ביירות, שמאובטח על ידי חיילים לבנוניים אבל עדיין כולל שלטי אזהרה בעברית, 26 באוגוסט 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/דליה ינקוביץ')
אילוסטרציה: נגמ"שים איטלקיים נוסעים במעבר גלרי סמעאן במזרח ביירות, שמאובטח על ידי חיילים לבנוניים אבל עדיין כולל שלטי אזהרה בעברית, 26 באוגוסט 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/דליה ינקוביץ')

כמה חיילים וקצינים שראיתי שם יום קודם לכן הצטרפו אלינו. הפעם השיחה הייתה רגועה וידידותית, אבל עדיין לא החלטית – כולנו, כך נדמה, חיכינו שמישהו יספק קצה חוט שיקדם את הסיפור. לבסוף, אחד הקצינים אמר לי, "אתה תמצא את האנשים שאתה מחפש בצומת". "מחלקת המרגמות", אמר מישהו אחר.

חיילי מחלקת המרגמות כבר לא היו בצומת, אבל הופניתי לווילה ברחוב סמוך. כמה חיילים ישבו בכניסה, לצד עמדת מקלע מוגנת בשקי חול. הם אמרו שעליי לדבר תחילה עם המפקד שלהם.

צעיר בסוודר גולף שחור ובמכנסי צבא נקרא למקום, ככל הנראה לאחר שהוער משנתו. הוא עצמו לא היה שם בזמן הטבח, הוא אמר. אחרים מהיחידה היו, אבל הוא אינו מורשה לאפשר לי לשוחח איתם.

אמרתי לו שהפנו אותי אליו ממפקדת הגדוד, טענה שהיה בה מן האמת. במפקדה ודאי היו מודיעים ליחידה בקשר אם זה היה רשמי – אבל הוא לא נזקק לשכנוע רב. הוא הביט בי לרגע במבט חודר, בוחן את מעשיו, כך נדמה, יותר מאשר אותי, ואז אמר לאחד החיילים, "קח אותו לאנשים".

בחצר, כמה חיילים שיחקו כדורסל. כשנכנסנו אליה, סמל שישב בעמדת מקלע על טרסה קם ממקומו וקרא לעבר המלווה שלי: "מי זה?". החייל לא שמע את השאלה והסמל חזר עליה, הפעם בעוצמה רבה. הצגתי את עצמי. הוא הרהר לרגע בתשובה ואז שב והתיישב לאיטו.

המלווה שלי קרא לאחד משחקני הכדורסל, והשאיר אותנו לבדנו אחרי שאמר לו שהקצין שלהם אמר שהוא יכול לדבר איתי. החייל היה צעיר מירוחם, שהיו לו פנים כנות. הוא סיפר את הסיפור שלו ללא שום רגש נראה לעין. הסיפור שלו הפריך לחלוטין את מה שסיפר לעולם הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, יום קודם לכן. איתן אמר שהפלנגות נכנסו למחנות בחסות החשכה ממזרח, ללא ידיעתה של ישראל, שכוחותיה היו פרוסים ממערב למחנות.

עובדי הצלב האדום מסתכלים על גופה מכוסה בשמיכה זמן קצר לאחר שדחפורים החלו לפנות את השטח במחנה הפליטים סברה בלבנון, 20 בספטמבר 1982 (צילום: (AP Photo/Nash)
עובדי הצלב האדום מסתכלים על גופה מכוסה בשמיכה זמן קצר לאחר שדחפורים החלו לפנות את השטח במחנה הפליטים סברה בלבנון, 20 בספטמבר 1982 (צילום: (AP Photo/Nash)

החייל מירוחם אמר שהיחידה שלו אכן הוצבה בצומת שממערב למחנות. אבל הצנחנים ידעו שאנשי הפלנגות עומדים להיכנס למחנות כדי לטהר אותם מלוחמי אש"ף שערפאת השאיר מאחור. מאז הפלישה ללבנון ביוני, הישראליים היו אלה שלחמו וספגו אבדות, ללא סיוע מצד בעלי בריתם הנוצרים. הציבור והתקשורת בארץ – וכעת הפיקוד העליון – חשו שהגיע הזמן שהם יתרמו את חלקם.

החייל היה צעיר מירוחם, שהיו לו פנים כנות. הוא סיפר את הסיפור שלו ללא שום רגש נראה לעין. הסיפור שלו הפריך לחלוטין את מה שסיפר לעולם הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, יום קודם לכן

אנשי הפלנגות חצו את קווי היחידה ללא הפרעה, אמר החייל מירוחם. הוא עצמו דיבר עם כמה מהם. במשך כל אותו הלילה היחידה שלו ירתה פצצות תאורה על פי בקשת הפלנגיסטים. עם שחר המחלקה ירתה כמה פגזי מרגמה לעבר נקודות ציון שסיפקה המיליציה הנוצרית. קולות הקרב היו מעטים, אבל בתחילת המבצע הכוחות הישראליים עצמם הותקפו במטולי רקטות ובנשק קל, לדברי החייל.

אף אחד לא תיאר לעצמו שמתרחש טבח, הוא אמר.

הסיפור שלו קיבל חיזוק מחיילים אחרים ביחידה. אחד מהם סיפר שאחד הפלנגיסטים חזר לצומת במהלך הלילה כדי לבקש אלונקה. הם כבר הרגו 250 "טרוריסטים", אמר איש המיליציה. הישראלים חשבו שזה לא הגיוני.

"אנחנו יודעים בכמה עוצמת אש אנחנו צריכים להשתמש כדי להרוג קומץ אנשים, וכאן הם טוענים שהם הרגו 250, וכמעט לא היה ירי", הוא אמר. החיילים הישראלים לא חשבו על סכינים ודחפורים. "צחקנו בינינו כשהוא עזב, עד שמישהו אמר, 'הם בטח סופרים אזרחים'. ואז הפסקנו לצחוק".

החיילים הביעו סלידה מהפלנגיסטים בעקבות הטבח. "הם רואים את זה באופן שבו אנחנו מסתכלים עליהם", אמר החייל מירוחם.

שתי חיילות של הפלנגות, המיליציה הלבנונית הנוצרית, מדברות עם שני חיילים ישראלים ברחוב בג'וניה, 3 באוגוסט 1982 (צילום: AP Photo/Nash)
שתי חיילות של הפלנגות, המיליציה הלבנונית הנוצרית, מדברות עם שני חיילים ישראלים ברחוב בג'וניה, 3 באוגוסט 1982 (צילום: AP Photo/Nash)

הסמל שאייש את עמדת המקלע על המרפסת ביקש לדבר עם העיתונאי. הוא היה מבוגר מהאחרים בשנה או שנתיים, וכמו רוב הצוות היה קיבוצניק. הוא היה עצבני מרוב כעס. "זה ממש מרתיח לשמוע איך הם מנסים להתנער מאחריות", הוא אמר על הגנרלים איתן ושרון.

כניסת אנשי הפלנגות למחנות בוצעה בתיאום מלא עם צה"ל, הוא אמר. הוא שמע בקשר שהם מגיעים. לא עלה בדעתו שזה עלול להוביל לטבח, אבל השהייה בלבנון ככוח כובש משחיתה, הוסיף. כל קבוצה אתנית רוחשת טינה ארוכת שנים לאחרת, וזה פזמון שלא נגמר. הוא עצמו מקיבוץ כברי, ליד הגבול. אם נסיגה מלבנון פירושה חידוש ההתקפות על הקיבוץ, הוא אמר, זה מחיר שהוא מוכן לשלם.

כניסת אנשי הפלנגות למחנות בוצעה בתיאום מלא עם צה"ל, הוא אמר. הוא שמע בקשר שהם מגיעים. לא עלה בדעתו שזה עלול להוביל לטבח, אבל השהייה בלבנון ככוח כובש משחיתה, הוסיף

הש"ג בשער הראשי בדיוק סיים את המשמרת שלו כשיצאתי, וגם הוא דיבר על הסלידה מאנשי הפלנגות ועל ההשחתה שבכיבוש. "אנחנו חייבים לצאת", אמר.

חזרתי לארץ חסין באופן מוזר מפני תחושת הדיכאון שייסרה את המדינה בעקבות הטבח. למרות שראיתי במו עיניי את תוצאות הטבח (אם כי לא את קורבנות האונס הרבים שנורו למוות ואת הילדים שנרצחו), שאבתי נחמה מתגובת החיילים. כל החיילים חשו מוכתמים בשל המעשים שביצעו בעלי בריתם כביכול באויביהם המושבעים. הם חשו מוכתמים גם בשל התפקיד שמילאה בכך ישראל, ששלחה את הפלנגיסטים למחנות והאירה עבורם את זירת ההרג.

איש לא טען ששרון או איתן ידעו שעומד להתבצע טבח. אבל הם היו צריכים לדעת. כבר בוצעו בעבר מעשי טבח רבים. החיילים האמינו שישראל נושאת באחריות מוסרית מפני שהיא הכניסה את הרוצחים בדלת הקדמית, ולא נקטה שום צעדים כדי למנוע את מה שקרה. איש לא חשב לפטור את ישראל מאחריות בטענה שזה בסך הכול מקרה של "גויים שהורגים גויים" – במקרה זה נוצרים שהורגים מוסלמים – והיהודים מואשמים בכך. בתוך האשמה והכעס, החיילים הצעירים ביטאו מודעות מוסרית שכל אומה הייתה יכולה להתגאות בה.

אזרח לבנוני רוכב על אופניים דרך המחנה הפלסטיני בסברה, מערב ביירות, 18 בספטמבר 1982 (צילום: AP Photo)
אזרח לבנוני רוכב על אופניים דרך המחנה הפלסטיני בסברה, מערב ביירות, 18 בספטמבר 1982 (צילום: AP Photo)

עשרה ימים לאחר הטבח ממשלת ישראל מינתה ועדת חקירה שכיהנו בה נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, השופט אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת. בתום חקירה בת ארבעה חודשים הוועדה קבעה כי הכניסה למחנות "נעשתה מבלי להתחשב בסכנה ש(מקבלי ההחלטות) היו מחויבים לחזות כמסתברת".

לדברי הוועדה, הכישלון להגן על האוכלוסייה האזרחית של ביירות, שהייתה תחת שליטת ישראל, הוא "משום אי מילוי חובה שהייתה מוטלת על שר הביטחון". הוועדה המליצה על התפטרותו של שרון. לאחר שסירב להתפטר, הוא הודח ממשרד הביטחון אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק.

מסקנות דומות התקבלו לגבי רב-אלוף איתן וכמה קציני מודיעין. היות שאיתן היה אמור לסיים את תפקידו בתוך כמה חודשים, הוועדה קבעה כי "די לקבוע אחריות ללא המלצות נוספות כלשהן".

אילוסטרציה: מגויסים חדשים למיליציית מפלגת הפלנגות עוברים אימונים בבסיס חיל המצב של המיליציה הנוצרית בביירות, 3 בינואר 1977 (צילום: AP Photo)
אילוסטרציה: מגויסים חדשים למיליציית מפלגת הפלנגות עוברים אימונים בבסיס חיל המצב של המיליציה הנוצרית בביירות, 3 בינואר 1977 (צילום: AP Photo)

"אם הם רדפו את הפלסטינים, למה הם הפציצו אותנו?"

מה שהפתיע את הישראלים שראו את ביירות לראשונה ב-1982 היה שבתום שנים של מלחמת אזרחים מרה ושלושה חודשים של הפגזות אוויריות וארטילריות מצד ישראל, היא עדיין הייתה עיר יפה ושוקקת חיים.

כששוטטתי במערב ביירות מיד לאחר סילוקו של אש"ף, הבחנתי במשרדים של עיתון מקומי בשפה הצרפתית שהיו ממוקמים במפלס הרחוב. נכנסתי פנימה, הצגתי את עצמי בפני עורכת שניהלה את חדר החדשות, ושאלתי אם אני יכול לשוחח איתה. לא אמרתי מאיזו מדינה אני, אבל נראה שהיא ניחשה. היא הניחה לי לשבת בפינה במשך עשר דקות בזמן שהייתה עסוקה במגיהים ובשיחות טלפון בעודה מנסה להחליט, כך נראה, כיצד לנהוג אם יתברר שאני ישראלי.

היו לה פנים אינטליגנטיות, ובסופו של דבר היא הפנתה אותן אליי. "כן, איך אני יכולה לעזור לך?". כדי לרכך את הרושם, אמרתי שאני כותב עבור הטורונטו גלוב אנד מייל (מה שאכן עשיתי מעת לעת), "וגם עבור הג'רוזלם פוסט".

"אני אדבר לעיתון של טורונטו", היא אמרה.

טנק ישראלי ליד אזור המוזיאון של ביירות, 8 באוגוסט 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/יעקב סער)
טנק ישראלי ליד אזור המוזיאון של ביירות, 8 באוגוסט 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/יעקב סער)

הם חוו זה עתה שלושה חודשים של אימה (הפלישה הישראלית), אמרה העורכת.

"עכשיו הסיוט הזה נגמר. נבנה מחדש את האומה, לא את המדינה. אם לא, לא תהיה לנו תקווה. אני חושבת שנעשה את זה". היא לא נשמעה בטוחה בעצמה.

היא דיברה בכעס על הפלסטינים ועל ההשפלה שהם גרמו. "לבנון שילמה מחיר נורא בשבילם. היו לנו שמונה שנים של מלחמה. זה היה הפרק האחרון ואולי הגרוע ביותר. זאת הייתה המלחמה הגרועה ביותר בעולם".

ומה היא חושבת על ישראל? התשובה שלה הפתיעה אותי. "אני מעריצה את ישראל. זה עם שסבל ובנה מדינה מכלום. אבל עכשיו אני חשה מרירות. ההפצצות היו מוגזמות. אם הם רדפו את הפלסטינים, למה הם הפציצו אותנו?"

ומה היא חושבת על ישראל? התשובה של הלבנונית הפתיעה אותי. "אני מעריצה את ישראל. זה עם שסבל ובנה מדינה מכלום. אבל עכשיו אני חשה מרירות. אם הם רדפו את הפלסטינים, למה הם הפציצו אותנו?"

הדעות בקרב הלבנונים חלוקות שווה בשווה, היא אמרה, בין אלה שאומרים שרק ישראל הייתה יכולה להוציא את אש"ף מלבנון לבין אלה שאומרים שישראל חצתה את גבול המותר מבחינה הומנית. "אני עצמי חלוקה", היא אמרה.

מה שהיא חששה מפניו כעת היה שישראל תדרוש הסכם שלום עם לבנון כתמורה על סילוק אש"ף. "אנחנו מוקפים ב-100 מיליון ערבים ותלויים בהם מבחינה כלכלית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו נתק". האפשרות הזאת התבטלה עם ההתנקשות בחייו של ג'ומאייל. בדרכי החוצה היא ליוותה אותי אל הדלת ולחצנו ידיים. "זה בסדר", היא אמרה לי בחיוך, "אתה יכול להגיד 'מזל טוב'".

אברהם רבינוביץ' רושם הערות על גג בביירות הצופה אל הנמל שממנו שטו יאסר ערפאת ולוחמי אש"ף אל הגלות באוגוסט 1982 (צילום: ריצ'רד לובל, באדיבות רבינוביץ')
רבינוביץ' רושם הערות על גג הצופה אל הנמל שממנו שט ערפאת אל הגלות (צילום: ריצ'רד לובל, באדיבות רבינוביץ')

הכותב הוא מחברם של הספרים "מלחמת יום כיפור", "ספינות שרבורג", "הקרב על ירושלים", ו"ירושלים עלי אדמות" ("The Yom Kippur War", "The Boats of Cherbourg", "The Battle for Jerusalem", "Jerusalem on Earth").

עוד 2,314 מילים
כל הזמן // יום חמישי, 29 באוקטובר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

הסגר השני לא באמת עצר את התחלואה הקשה

בדיקת זמן ישראל ניתוח נתוני התחלואה מראה כי קצב ההדבקה גבוה יותר, ושמספר החולים הקשים, המונשמים והמתים, גבוה פי כמה בהשוואה לכל נקודת זמן בגל הראשון של התפרצות הקורונה בישראל ● הזינוק החד בתחלואה התרחש ביולי - חודשיים אחרי פתיחת החנויות ובתי הספר - וספק אם נגרם בגללה ● מומחים חלוקים על הסיבות אך אחידים בדעתם: אם הממשלה לא תשנה את התנהלותה, מגמת הירידה תיבלם במהרה

עוד 2,878 מילים

על שלושת חטאי גנץ ועל ארבעה לא אשיבנו

ביום הראשון ליציאה מהסגר המתח ברחובות טיפס ועלה. עשרות אלפי אזרחים יצאו שבת קודם לכן למחאה הגואה כנגד נתניהו והמשך אחיזתו במוסרות השלטון, ומה שפגשו שם זה גל גואה מנגד של אלימות, אלימות של תומכי נתניהו הקנאים.

אוכלוסיית המוחים היא מגוונת. החל מסולדי השחיתות, דרך נפגעי כלכלת הקורונה, ועד, כן, שרידי אנשי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – בהטלת האשמה והאחריות להשתלחות אלימה נגדם – על נתניהו.

וכולם טועים.

אוכלוסיית המוחים מגוונת. סולדי השחיתות, נפגעי כלכלת הקורונה ושרידי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – האשמה והאחריות שיש לנתניהו בהשתלחות האלימה נגדם. וכולם טועים

אין מי שאשם במצב יותר מגנץ והתנהלותו חסרת האחריות. גם ביחס לרצון בוחריו, אך בוודאי ביחס לטובת המדינה וגיבוש חוסנה החברתי. אנו הולכים כיום למקום רע.

הנוסחה שמובילה אותנו לשם היא נוסחה רבת גורמים. נוסחה זו כוללת מצד אחד נתונים אליהם צריך להתייחס אבל אי אפשר לשנותם, ומצד שני משתנים – אותם גורמים שבידינו לשנותם כדי לכוון אותנו לעתיד טוב יותר. כדי לנהל את העתיד צריך להבין מה הם הנתונים ומה המשתנים באותה נוסחה חברתית שגוררת אותנו למקום הרע אליו אנחנו הולכים.

למפגינים נגד נתניהו נדמה כאילו נתניהו הוא משתנה בנוסחה. כאילו אם רק נראה לו עד כמה אנו רוצים שהוא ילך, הוא יבין זאת ואכן יתפנה. לחלק גדול מהצופים באלימות הגואה נדמה כי אותם קנאים הם המשתנה, ואם רק נפעל בתקיפות נגדם נוכל לשנות את הגל. אך מבט מעמיק יזהה שלא זה ולא זה הם משתנים, אלא ששני אלה הם דווקא נתונים לנו, והמשתנה נמצא במקום אחר לגמרי.

הן נתניהו והן עדת קנאיו הם תוצרים של מגמה גלובלית מתמשכת של עליית הלאומנות, הנובעת משני מקורות עמוקים שמגיעים כריאקציה להשלכות מלחמת העולם ה-2. האחד הוא האכזבה שהנחיל ההומניזם הליברלי בהבטחת ההכלה והחיבוק לנידחי העולם ומודריו. והשניה היא השכחה בה נתקף העולם לגבי המקום הרע אליו מביאה אותנו הכניעה ללאומנות, ושל הדינמיקה שגררה את העולם למלחמה הנוראה ההיא.

עליית הימין, או יותר נכון לאמץ את הביטוי האמריקני – עליית המשטרים הסמכותניים – היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני.

עליית הימין, או, יותר נכון לומר: עליית המשטרים הסמכותניים, היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני

הליכים אלו נידונים להוביל למשבר, משום שבפועל, בעולמנו הצפוף בו כולם תלויים בכולם, ההתעלמות מכל זאת, כמו גם בנייה וטיפוח העויינות לזר, הן  דרך בטוחה לגהינום. המשבר יגיע ויאלץ אותנו לפקוח עיניים לדרישת האיזון ביחסנו אל הזר. השאלה היא רק עד כמה נחריף את המשבר בהעמקת וביצור הסמכותניות המשטרית.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש גלים מדהים – רק רוכב עליו. האמרה האומללה שלו באותו ריאיון שנתן בדבוס, על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, ויותר מכך, היעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה כל-כך אוטריטרית -מעידים היטב על הכיוון הזה עוד מ-2016. אך האם הגל הזה ישא אותו לדרגה ארדואנית, פוטינית, או אולי צ'אבסית בביצור הסמכותיות המשטרית? כאן נכנסת קבוצת המשתנים בנוסחת המשבר. מי ומה הם הכוחות העומדים מנגד וכיצד הם פועלים.

בעניין הכוחות – הרי הם שם. את זה שיקף התיקו הפוליטי של מערכות הבחירות האחרונות. אך בשאלת יכולת הפעולה, כאן העניין לא כל-כך פשוט. לערב הרב של החוששים מהעצמת הסמכותיות חסרה לכידות פעולה, ויותר מכך חסרה אלטרנטיבה אידאולוגית קוהרנטית שתבנה את אותה לכידות – החזון.

בגלל חוסר הגיבוש הזה יש ואקום ארגוני ואידאולוגי לקיבוץ האנטי סמכותניות, או כמו שהם מכונים קבוצת "רק לא ביבי", ולתוך הואקום הזה נשאבים גורמים כאלו ואחרים כדי לנסות ולייצר את האלטרנטיבה המיוחלת. כזה היה גם גנץ. תופעת גנץ היא תולדה של כוח מושך וכוח דוחף. הכוח המושך היה אותו גוש בוחרים גדול הכמה לנורמליות, והכוח הדוחף היה התדמית אותה הוא בנה. תדמית של ביצועיסט החלטי, לוחם לתיקון המדינה. גנץ נתפס כקדוש מושיע, אך מהר מאוד הוא הפך לחוטא.

הכלי הראשון והעיקרי נגד שלטון סמכותני הוא הגבלת משך הכהונה. הרציונל לזה הוא כפול – הן ראיית החזקת מוסרות השלטון כשליחות ולא כמקצוע, והן ההכרה כי החברה שלנו חזקה מספיק ומוסדות השלטון מבוססים מספיק, כדי לתפקד ולייצר יותר מאדם אחד המוכשר להוביל את המדינה.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש רק רוכב עליו. אמירתו האומללה בראיון על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, והיעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה האוטריטרית – מעידים על הכיוון עוד מ-2016

במציאות הפוליטית שלנו דרישה זו תורגמה לדרישה להחלפת נתניהו, וזה היה הכרטיס עליו רץ גנץ. הבעיה הייתה לאחר הבחירות, לאחר שכחול-לבן קיבלה את הקולות, היכן שהוא נראה כי גנץ חש כאילו השכינה משחה אותו למלוכה ולא הציבור, ותחת השכינה הזו אין הוא נזקק עוד לקרדיט הציבורי שהעלה אותו. כאן הוא חטא בפעם הראשונה. זה היה בתרגיל שעשה, אשר בעיניו כנראה היה מבריק, של השלכת החוק לאיסור כהונה תחת כתבי אישום, יחד עם רצון בוחריו. חוק שהיה אמור לבלום את הגלישה של נתניהו והמדינה לסמכותניות.

סיפור הכיסוי היה משבר הקורונה, אבל המציאות הוכיחה כי ניהול ממשלה הדו-ראשית לא תרם במשהו לטיפול במשבר הקורונה. יותר מכך – אותה דרישה סחטנית לרוטציה כאתנן לבגידה בבוחרים היא לא רק מבט חודר למניעיו של גנץ, אלא גם לחטא השני בו חטא – חטא היוהרה. מדוע אדם שואף להנהיג מדינה כשאין לו שום תמיכה משמעותית מהאנשים עליהם הוא מבקש לשלוט?

הקו הסחטני של גנץ אינו חד פעמי אלא חוזר על עצמו גם בכתיבת שורות אלו, בשימוש בו הוא עושה בפרשת הצוללות כחרב דמוקלס מעל ראשו של נתניהו. קשה להבין את הרעיון שנבחר ציבור שוקל נושא לא בכפוף לאינטרס הציבורי אלא בכפוף לאינטרס הפרטי שלו, אבל את זה בדיוק עושה גנץ בפרשת הצוללות.

הברית של נתניהו עם החרדים מוקעת תדיר על ידי מתנגדי נתניהו כברית סחטנית, בה החרדים דורשים לקהילותיהם הטבות הגבוהות ממשקלם האלקטורלי, רק בזכות עמדת המיקוח שלהם. זאת בעוד שהאמת היא כי בתוך הקהילות יש לנתניהו תמיכה רחבה ואמיתית, שאפילו כופה עצמה על דעת מנהיגיה, ונתניהו מודע לה ומשתמש בה. אז מה אם נניח כי דרעי היה משתמש בכוחו זה ודורש גם הוא להיות ראש ממשלה ברוטציה? מה היה לגנץ לומר על הלגיטימיות בזה?

החטא השלישי של גנץ, והוא אולי החמור מכולם, הוא חטא המחשבה שהוא יצליח להעביר אליו את רשות הממשלה בזכות כוחו של הסכם חתום. הסכמים נחשבים כעניין דו צדדי, אך למעשה הם תמיד עניין לשלושה צדדים. שני הנושאים והנותנים ובנוסף קיים השותף השקט הזה – הגוף האוכף.

בפוליטיקה אין גוף אוכף ואסור שיהיה כזה. פוליטיקה היא ממלכת האינטרסים של הציבור. פוליטיקאים אמורים להיות רק צינור לציבור שלהם ולא אדונו, ולכן הם אינם יכולים למנף את המנדט שניתן להם נגד רצון בוחריהם, ואם האינטרס של ציבור בוחריהם קובע כי טובתו מונחת בהפרת ההסכם הרי שנציגיו מחויבים לעשות זאת. כך, הניסיון המכוער הזה של גנץ לייצר בטחונות להסכם פוליטי ולהפכו לאיזה סוג של הסכם מסחרי הוא עצמו מייצר רמפה רעה להעלות את המשטר הסמכותני ולהעבירו מעל לחומות הדמוקרטיה.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, אז על מה הרביעי שעליו לא נשיבו? ובכן זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו להתמיד ולהמשיך לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו הוא יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה על-ידי סיוע לנתניהו לשמור על כסאו.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, מה הרביעי שעליו לא נשיבנו? זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה תוך סיוע לנתניהו לשמור על כסאו

המדינה (כנראה כחלק ממגמה עולמית) הולכת למקום רע, מקום של קרע חברתי עמוק והתגבשות סביב אידאולוגיה של שנאה. קרע שנדון להוביל למשבר חברתי ושעלול להתדרדר לאלימות אזרחית. את התהליך הזה לא ניתן לעצור משום שאי אפשר לפקוח בכוח את עיניהם של אותם שטופי שנאה, אבל אפשר היה לרכך אותו על-ידי הזזתו של נתניהו. את זה היה גנץ לעשות, והמחדל הזה רשום על שמו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,183 מילים

יאיר גולן: נתניהו המסית הראשי, שמפעיל את פיו המזוהם של בנו

קארין אלהרר: ״נתניהו פספס את הקונספט של האירוע״ ● עמיר פרץ לנתניהו: ״הושט יד גם לאלו שלא בחרו בך״ ● אהרן ברק: "היחס שמגלה הממשלה ובראשה ראש הממשלה כלפי היועץ המשפטי לממשלה הוא בלתי נסבל" ● ישראל כ"ץ: ״חייבים לפתוח מיד את חנויות הרחוב שנמצאות על סף קריסה" ● קבינט הקורונה אישר החזרת תלמידי א׳ עד ד׳; מנהלי בתי ספר: ״לא ערוכים"

עוד 35 עדכונים

עוד מערכון עצוב על חשבון הקישון

כעשרים שנה אחרי חשיפת פרשת הקישון, שבה לוחמי השייטת צללו במים המורעלים, מצב הנחל משתפר בצעדים מדודים ● כל ציפור וכל דג מבשרים על עתיד טוב יותר - אבל לא בטוח שהעתיד הזה יגיע ● במקום להתמיד בשיקום הנחל ובהפיכת גדותיו לפארק ירוק בנוסח הירקון, מחסני ענק של חברת נמלי ישראל צפויים לקום במרחק נגיעה מהמים

עוד 648 מילים

למקרה שפיספסת

שלטון החוק שיטת גרואבסקי

התרחיש של שליחת ראש הממשלה נתניהו לכלא נראה כמעט דמיוני, ואפילו שי ניצן כבר לא בטוח שמשפטו יתנהל כמתוכנן ● אך מערכות שלטון החוק מפגינות עד כה חוסן, והתגלגלות לגזר דין של כמה שנות מאסר בהחלט אפשרית ● נתניהו עשוי לנהוג אז כמו עשרות מנהיגים לפניו, ולברוח מארצו ● במקרה כזה, גם אוהדיו וגם מתנגדיו עשויים להתרצות, והתביעה עשויה לוותר על בקשת הסגרה ● מקרה דומה התרחש לאחרונה במקדוניה הצפונית

עוד 1,814 מילים

פוליטיקה היא דם. 25 שנים לרצח רבין

כל מי שעבורו רצח רבין אינו פרק בספרי ההיסטוריה אלא חלק מהמציאות, זוכר את אווירת ההסתה שקדמה לרצח. השיטות נשארו דומות, גלגול העיניים של המסיתים נותר כשהיה, והתשוקה לדם השפוך עדיין מפעמת. כלום לא משתנה, לא הרקדנים ולא תנועות הריקוד.

את השיר "פוליטיקה היא דם" כתבתי בדצמבר 95' והוא יצא לאור כשנה וחצי לאחר מכן. קורין אלאל עשתה קולות רקע והפיקה את "להקת אנשי החצר", הרכב רוק משובח שניהלה האמנית רונית יניצקי ובראשו עמד אלי סורני שאף הלחין את השיר. החינוכית צילמה קליפ, אך הרדיו סירב להשמיע בשל היות השיר פוליטי מדי.

את השיר "פוליטיקה היא דם" כתבתי בדצמבר 95' והוא יצא לאור כשנה וחצי לאחר מכן. קורין אלאל עשתה קולות רקע והפיקה את "להקת אנשי החצר". החינוכית צילמה קליפ, אך הרדיו סירב להשמיע בשל היות השיר פוליטי מדי

מה קרה מאז, איזה לקח נלמד?

השיטות ללא ספק השתכללו, אמנות הפייק הניוז החדשנית שילבה ידיים עם אמנות ההסתה הוותיקה וביחד עם הרשתות החברתיות ואשפי הסייבר, בראו לנו עולם חדש ומכוער.

השמאל כהרגלו נותר אידיאולוגי, מיושן ומעט לא רלוונטי. עדיין מתכנס בבועתו ומגלגל עיניים לשמיים, מתקוטט על הגדרות נוקדניות כשאש הספינים בוערת מכל עבר.

רצח רבין שינה את פני מדינת ישראל לתמיד. האם יש דרך חזרה?
כשאני קורא את הטקסט שכתבתי לפני עשרים וחמש שנה, נדמה לי שהיטבנו לשכוח ולמדנו לעבור הלאה, עצומי עיניים.

פוליטיקה היא דם

הַגֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד יִשְׁטוֹף אֶת הַתְּמִימוּת
וְשׁוּב נַבִּיט בְּאוֹר שׁוֹתְקִים וַאֲבוּדִים.
אוּלַי נוֹסִיף לִחְיוֹת, וַדַּאי שֶׁלּא נָמוּת,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּיַחַד בּוֹדְדִים.

כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה וְרַק הַזִּכְרוֹנוֹת,
עוֹבְרִים בִרְחוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל הָעִיר.
וַדַּאי שֶׁלּא נָמוּת, אוּלַי נוֹסִיף לִחְיוֹת,
בְּצֵל הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

כְּשֶׁבָּרַדְיוֹ מִתְנַגְּנִים הַשִּׁירִים,
בְּעִתּוֹן הַבֹּקֶר – פּוֹלִיטִיקָה הִיא דָּם!
אֵיך אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים וְעוֹבְרִים,
מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עִם הַזְּמָן.

"הַגֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד" אֲנִי זוֹכֵר שֶׁאָז אָמַרְתְּ,
"יִתְפֹּס אֶת שְׁנֵינוּ עֲדַיִן בָּאֲוִיר"
לֹא נָמוּת מִזֶּה, נוֹבֶמְבֶּר יוֹם שַׁבָּת,
בְּצֵל הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

כְּשֶׁבָּרַדְיוֹ מִתְנַגְּנִים הַשִּׁירִים,
בְּעִתּוֹן הַבֹּקֶר – פּוֹלִיטִיקָה הִיא דָּם!
אֵיך אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים וְעוֹבְרִים,
מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עִם הַזְּמָן.

הַגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד, שָׁטַף  אֶת הַתְּמִימוּת,
רַק הָרוֹצְחִים עֲדַיִן מְחַיְּכִים.
אוּלַי נוֹסִיף לִחְיוֹת, כְּבָר אֵין עַל מַה לָמוּת,
מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הַנְּמוּכִים.

קרדיטים :
מילים: ארז ברזוליק
לחן: אלי סורני
הפקה: קורין אלאל
שירה וגיטרה אקוסטית: אלי סורני
גיטרות: רועי גוראל
בס: אורן לאור
תופים: דני טל
עיבוד: קורין אלאל ואנשי החצר
טכנאי הקלטה ומיקס: אורי ברק
ניהול : רונית יניצקי

פזמונאי, מעבד טקסטים, מלחין ומפיק אמנותי ישראלי. עבד ויצר עם אמנים כמו רמי קלינשטיין, ירמי קפלן, קורין אלאל ,להקת מטרופולין, דנה אינטרנשיונל, מירי מסיקה, שרית חדד, נועה קירל ועוד…מפרסם בפייסבוק טקסטים פוליטיים, מתגורר בחיפה, הומו (צילום: שרי דובא)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 326 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

"אני לא יודע מתי יבואו ימים יותר טובים, ואם יבואו"

בגיל 84, בתפקיד זקן השבט, נשיא בית המשפט העליון בדימוס מעדיף להסתגר בדל"ת אמותיו, עמל על עוד מאמר או פרק בספר עתידי ● אך המשבר השלטוני הנוכחי בישראל גרם אפילו לברק לקום מרבצו ● בראיון לכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא נמנע מלהזכיר ולו פעם אחת את נתניהו, מצייר תמונה עגומה של מעמד שלטון החוק כיום בישראל ושולח מסר ברור לכנסת ולבית המשפט

עוד 1,025 מילים ו-1 תגובות

אפקט הקורונה מחסור כבד באופניים - לצד עליית מחירים

חנויות האופניים בארץ התרוקנו כבר בסגר הראשון, והמפעלים בסין מתקשים להדביק את הקצב, עקב העלייה העולמית בדרישה לזוג גלגלים בלי מנוע ● "המכירות זינקו כי הספורט הזה היה מותר בסגר", אומר בעל חנות אופניים שנתקע בלי סחורה ● הספקים כמובן זיהו את ההזדמנות: "המחירים כבר עלו ב-15%, ואם לא יהיה עודף סחורה זה ימשיך לטפס"

עוד 1,568 מילים

הצטרפותם האפשרית של ראש עיריית תל אביב וראש עיריית מודיעין לזירת הפוליטיקה הארצית, מפיחה תקווה בקרב מצביעים שמאסו בנתניהו מימין (חיים ביבס) ומשמאל (רון חולדאי) ● אך מהלך פוליטי כפול כזה עלול להשיג אפקט הפוך לחלוטין, אם חולדאי יביא למחיקת מפלגות שמאל-מרכז קיימות וביבס ינהר לקואליציה הבאה של נתניהו

עוד 1,022 מילים ו-2 תגובות

ניגריה הם יורים גם במפגינים

בשנות ה-90 הוקמה בניגריה יחידת משטרה סודית, כדי להיאבק בפשע הגואה שם ● 20 שנה אחר כך, אש השוטרים מופנית כלפי צעירים מקומיים, שנורים למוות ברחובות ● לפחות 85 קורבנות כאלה נספרו שם ב-3 השנים האחרונות, כולם גברים עם ראסטות, ג׳ינסים קרועים וקעקועים - שנרצחו רק בשל המראה והמעמד הנמוך שלהם ● כעת שוטף את המדינה גל מחאה ענק, שבא לידי ביטוי גם בתרבות ובאמנות

עוד 2,537 מילים ו-1 תגובות

הקבינט עשוי לאשר פתיחת בתי כנסת ל-10 מתפללים

אהרן ברק: "ביהמ"ש לא צריך להיכנס לבונקר ולחכות לימים טובים" ● גלנט משנה כיוון: כיתות א'-ד' ילמדו ארבעה ימים בשבוע ● רגב וסמוטריץ התעמתו במליאה ● נתניהו ושגריר ארה"ב חתמו על הסכם לשיתוף פעולה מדעי בשטחים ● יו״ר ועדת סל התרופות: אם לא יהיה תקציב, לא נכניס תרופות חדשות לסל

עוד 57 עדכונים

הטקטיקה הבאה של נתניהו: הפרד ומשול בין בנט וסמוטריץ'

הדיונים בבג"ץ מלמדים על המיאוס של השופטים מהקואליציה הנוכחית - אבל קשה לראות את בית המשפט העליון לוקח על עצמו לפרק את הממשלה ואת הכאוס הפוליטי שהתערבותם עלולה לחולל ● בימינה ימשיכו היום להטריל את הקואליציה בניסיון לתקוע טריז בין כחול-לבן והליכוד ● ותנועת הגמלאים החדשה מעוררת מחלוקת

עוד 780 מילים

הלמידה מרחוק גורמת למשפחות רבות לשקול מעבר לחינוך ביתי, ובקהילות החינוך הביתי מדווחים על הצטרפות משפחות רבות ● אך נתונים רשמיים מצביעים דווקא על ירידה של 25% במספר הילדים שמחונכים על ידי ההורים ● פעילי החינוך הביתי מעריכים: "הסיבה בירוקרטית. בגלל הקורונה, משרד החינוך לא שולח מפקחים כדי להסדיר רישום של תלמידים ותיקים וחדשים. בפועל, יש נהירה לחינוך הביתי"

עוד 1,270 מילים

פרסום ראשון תנועת גמלאים חדשה בראשות דני יתום מתכננת לרוץ לכנסת

ראש המוסד לשעבר חבר אל ד"ר אבי ביצור, שהיה המנכ"ל הראשון של המשרד לענייני גימלאים, העיתונאית פאר-לי שחר ושמות ידועים נוספים למען הקמת תנועת גמלאים חדשה שמטרתה לרוץ בבחירות לכנסת הבאה כדי לדאוג לזכויותיהם של 1.4 מיליון אזרחי הגיל השלישי ● "במוקד העניין יעמדו זכויות המבוגרים במדינה בעקבות כל מה שהיה בקורונה", הם אומרים לזמן ישראל

עוד 709 מילים ו-1 תגובות

האיש הירוק לשבור את הגלים

חופים הם לפעמים געגועים ליאכטה, מסתבר ● או למגרש חנייה, או לשורת בתי עסקים שמושכים תיירים (אולי), ומעשירים את קופות העיריות (הלוואי) ● תכנית מרינות שאפתנית שמקודמת מנהריה ועד בת ים, צפויה לגזול מהמתרחצים כמה מהחופים היפים בארץ ולהאיץ את התפוררות המצוקים ● אביב לביא יצא למסע פרידה מצולם מהחופים הללו, בתקווה שמישהו בממשלה ישנה את דעתו

עוד 968 מילים

אלפי עצמאים נדרשים להשיב את המענק הכספי שקיבלו לאחר שנמצא שאינם זכאים לו

פרופסור נחמן אש, לשעבר קצין רפואה ראשי, יתמנה בחודש הבא לפרויקטור הקורונה ● מנדלבליט הודיע לחיים כץ שיוגש נגדו כפוף לשימוע כתב אישום בגין עבירות מס ● בג"ץ דן בעתירות נגד ממשלת החילופים ● אוסנת מארק ייחסה לארגון קריים מיניסטר פרסום שקרי, אך אחרי ביקורת חזרה בה ● בניגוד להסכם בין המדינות, ארצות הברית לא העבירה את מבנה השגרירות בתל אביב לישראל

עוד 56 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה