מערכת החינוך ואחריות אישית

תלמידי בית ספר, אילוסטרציה (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
יוסי זמיר, פלאש 90
תלמידי בית ספר, אילוסטרציה

החינוך לאחריות אישית, אחד הערכים המרכזיים של מערכת החינוך הישראלית עד סוף המאה עשרים, נעלם כלא היה. זה לא קרה ביום אחד, זה היה תהליך ארוך שתוחזק ותומרץ על ידי שרי החינוך למיניהם, אנשי אקדמיה, הורים אקטיביסטים ואנשי תקשורת שונים.

מערכת החינוך בישראל עברה מהכוונה למצוינות באמצעות עבודה קשה של התלמיד בעידוד ובעזרת המורים, להכוונה למצוינות באמצעות עבודה קשה של המורים, כאשר האשמה לכישלון היא של המורים בלבד. ראשי משרד החינוך, המורים והמנהלים כיום, לא מצפים מהתלמיד לעבוד יותר מדי קשה בשביל ציון גבוה, ויותר מכך, הם פוחדים פחד מוות להגיד לתלמיד או לתלמידה שהם לא עובדים קשה מדי.

מערכת החינוך בישראל עברה מהכוונה למצוינות באמצעות עבודה קשה של התלמיד בעידוד ובעזרת המורים, להכוונה למצוינות באמצעות עבודה קשה של המורים, כאשר האשמה לכישלון היא של המורים בלבד

במסווה של האמירה החלולה והמסוכנת "אף אחד לא נשאר מאחור", מושקעים מאמצים אדירים להשאיר את כלל התלמידים באותו קו ולא להנשיר תלמידים מבתי ספר בכל מחיר. ובכך, למעשה, לסרס כל רצון למצוינות של התלמידים המוכשרים יותר והמשקיעים יותר.

מערכת שבה המורים מצווים על ידי המנהלים להתקשר לתלמידים ביום הבחינה, להזכיר להם ולהתחנן בפניהם שיבואו להיבחן, היא מערכת שהולכת לאבדון מוסרי. אין יותר אחריות אישית של התלמיד ללמידה, התלמידים במערכת החינוך התרגלו להיות בתוך מערכת שבה כל התלמידים ללא יוצא מן הכלל הם ח"ל – חייב לעבור.

התלמיד יודע בוודאות שהוא יכול לבוא ולצעוק או להתחנן, תלוי מה האופי שלו ואיזה חינוך הוא קיבל מהבית, וסביר להניח שהציון שלו ישתנה או שהוא יקבל עוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, עד שלמורה ישבר והוא יתן לו את הציון שהוא רוצה. ובנקודה זו, דרך אגב, יש שוויון מלא בין בנות לבנים, שני המינים מתנהגים בצורה זהה.

כאשר אנו נמצאים בעיצומה של מגיפת הקורונה – הנושא הנ"ל מתחדד, ועולה כמובן השאלה לגבי לקיחת אחריות אישית בבתי ספר בנושא ההתמודדות מול הקורונה.

בסיום תקופת הסגר הראשון אחד הגורמים המרכזיים להדבקות המוניות היו בתי הספר התיכוניים וחטיבות הביניים. ולמה זה קרה? שום משמעת עצמית של התלמידים, שום יכולת לאכיפה אישית, והגרוע מכל, אף אחד במערכת החינוך, מהמורים דרך המנהלים ועד שר החינוך (כולל ההורים של התלמידים) לא ציפה מהם להתנהגות אחראית. אף אחד אפילו לא פנה אליהם בבקשה לקחת על עצמם אחריות אישית. זה פשוט כבר לא קיים יותר. היום, דור המבוגרים  לא מצפה מבני הנוער לשום אחריות אישית.

בסיום הסגר הראשון, אחד הגורמים המרכזיים להדבקות המוניות היו בתיה"ס התיכוניים וחטיבות הביניים. ולמה זה קרה? שום משמעת עצמית של התלמידים, שום יכולת לאכיפה אישית. דור המבוגרים לא מצפה מהם לזה

מה כן מצפים מבני הנוער? מצפים מהם להיות יצרניים, מצפים מהם להיות בעלי ערך כלכלי, להיות מספיק מתוחכמים כדי שיעשו עוד ועוד כסף ויחיו ברמת חיים הכי גבוהה שאפשר (שילמדו את "מקצועות העתיד", כאילו שמישהו יודע מהם מקצועות העתיד), שיהיו חיילים ממושמעים ונתינים טובים, חסרי כל הבנה בסיסית מה הדבר הזה שקוראים לו "אזרחות".

חס וחלילה שבני הנוער יעסקו בביקורת חברתית ואולי גם יסתכלו מה קורה מסביבם בשטחים או במגזרים שהם לא שייכים אליהם. למה מיטב בנינו ובנותינו רוצים להגיע ל8200? כי הם כבר רואים את העתיד הכלכלי שלהם. ממש לא את עתידה של החברה הישראלית. אלו הם התוצרים של מערכת החינוך הממלכתית.

הזיוף של מערכת החינוך והערבוב בין דחיפה מתמדת למצוינות וציונים גבוהים לבין הכלה ללא גבולות וחינוך לאי אחריות אישית וחברתית של התלמידים, יובילו בסופו של דבר לקריסה טוטלית של מערכת החינוך הממלכתית ולמעבר לבתי ספר פרטיים לכל זרם ומגזר שקיימים בחברה הישראלית. שבירה זו כמובן תגדיל את הפערים הכלכליים והחברתיים, תגדיל את השסעים בחברה ותוסיף עוד קיסם למדורת ההתפוררות שמשתוללת בישראל בשנים האחרונות.

יונתן אורון, בן 43, גר בכפר ורדים בגליל. נשוי ואב לשלושה. בשנים האחרונות עובד כמורה להסטוריה. בעל תואר ראשון במדע המדינה מהאונ' העברית ותואר שני במנהל ציבורי מאונ' תל אביב. כותב וכותב בזמנו הפנוי. לאחרונה כתב ספר פרוזה שמחפש עדיין בית לצאת לאור. אוהב להיות בים ומחכה נואשות שיפתחו השמים לטיסות לחו"ל. חושב שאנו בעיצומה של מלחמה על דמותה של מדינת ישראל בדורות הבאים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 558 מילים
סגירה