מסתבר שישראל זוהר, נגן קלרניט בפילהרמונית, הוא מנגני הקלרניט המבוקשים בימינו.

הקשיבו למוזיקה ותראו את המגפיים של טוביה החולב בבוץ של העיירה היהודית בפולין, את זקנו העבות של השויחט של העיירה, דמותו הגמלונית מבקרת אצל נשות העיירה בביתן כשהבעלים יצאו לשדה (לפחות אצלנו בשכונת "מפדה" בדרום רמת-גן כך זה היה, בשנות ה-50', אם כי הגברים לא יצאו לשדה אלא למשרדי ההסתדרות או הסוכנות או לעיסקיהם הבורגניים הקטנים).

אפשר כמעט להריח את השינקן והשפק שכולם מחביאים בארון הקרח הביתי, ואוכלים בערב חתיכה עם פרוסת לחם שחור וקצת בצל חי. מממ… א-מחייה!

מי שאינו שומע מבעד לצלילים הללו את קריאות הקוזקים ואת זעקותיה של סבתא של סבתא של סבתא שלי נאנסת בידי קוזאק בפוגרום, אין לו לב בכלל, או שהוא שמאלני חמוץ שלא שייך בכלל לעם היהודי.

השגיחו היטב על הלחמניה המתוקה, כי זה כל מה שהקציבו לכם ללוות חמישה סוגי סלטים מקופסה בצלחות קטנות – סלט תפוחי אדמה, חומוס, טחינה, פרוסות דקות של גזר חריף ומוחמץ וחצילים במיונז בתיבול שום רקוב – והשכן לשולחן חומד את הלחמניה שלכם.

חכו שתתחיל החופה והוא יצטופף עם שאר האורחים לטקס שבו לא רואים כלום ושומעים רק את הרבי מטיף ואת כולם מוחאים כפיים ואין לכם מושג על מה, ואז תוכלו לגנוב את לחמנייתו, וגם להביא קרוב אליכם את הקנקנים של מיץ התפוזים ומיץ האשכוליות. מי שלא היה בחתונה יהודית לא יבין זאת לעולם.

זוכרים את הקטע המצמרר מהסרט "גברים במלכודת" שבו רוני קוקס מנגן בגיטרה ובילי רדן בתפקיד נער עם פיגור שכלי מנגן בבנג'ו? הקטע קרוי "Dueling Banjos" – "דו-קרב של בנג'ואים" – והוא אחד הקטעים הגדולים בקולנוע. הקטע הנוכחי הוא הדבר הקרוב ביותר אליו: דו-קרב בין כלייזמרים של מוזיקה יהודית לבין נגנים של מוזיקה צוענית. מי יתן ראשי בין שדיה של הצוענייה המנפנפת בהם מול הרב – לתחוב את ראשי לשם ולמות.

אם הקלרניט הוא הכלי מספר אחת במוזיקה יהודית וחסידית, הכינור שני לו בחשיבותו, ומי כמו יצחק פרלמן יודע. הקשיבו בסבלנות לקטע הארוך במיוחד הזה, ותבינו איך היה נשמע בלוז יהודי אם היהודים היו הולכים לקטוף כותנה ולא שולחים לשדה את השווארצעס לעשות במקומם את העבודה השחורה.

ההיסטוריה היהודית כולה בקליפת אגוז במוזיקה הזו – שריפת בתי מקדש, גלות, שחיטה, פוגרום, נדודים, תחום-מושב, פוגרום נוסף, גלות, נדודים, שחיטה, קוזאקים, צוררים, התאבדות המונית על קידוש-השם, נדודים, פוגרום, צורר נוסף – טוב, אני חושב שהבנו את הפרינציפ.

אפשר לשמוע היטב בין הצלילים את קרונות המשא בדרכם למחנות, ואם תקחו שאיפה גדולה, תוכלו אפילו להריח את העשן מהמשרפות. פיסת היסטוריה יהודית אופיינית – אני דור שני לשואה, קרוי על שם קרוביי שנשרפו במטהאוזן, אמא שלי החזיקה סבון שטענה שהוא עשוי מיהודים בארון הבגדים שלה, בטענה שיום אחד היא תראה לעולם מה הנאצים עשו, אז תרשו לי לאבד את זה.

גם הכנר שליד דייויד קרקאואר, שלבוש כאילו בזה הרגע שוחרר מהמחנות על ידי הרוסים, נראה כאילו שרף פיוז אי-שם בסיקסטיז ואיבד את זה גם. אני חושב שלזה קוראים פיוז'ן של תרבויות.

בשביל חוויה מושלמת מהמוזיקה של טריו קראקע יש להרכיב משקפי תלת-מימד, ולהיכנס אל תוך ציור של שאגאל (שאינו מופיע בקליפ). בואו נרחף החוצה מתוך החלון ונעוף מעל לגגות העיירה, כלה עם הינומה תחלוף על פנינו עם הראש לאדמה, גדר עץ תעמוד בדרכנו בין שני עננים, ונשמור על הראש שלא נחטוף בעיטה מרגל של עז שעוברת לנו מעל. הלקח הוא שבפעם הבאה נוסיף עוד מאה שקל ונקנה את האסיד ממקור מהימן.

אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה נדושה, אבל יש דבר כזה, להקת הכלייזמרים של קראקוב. במוזיקה מורבידית באופן מיוחד אפשר לעקוב אחרי יהודה המכבי, בר-כוכבא, הקנאים, צה"ל במלחמת לבנון הראשונה והשנייה – כל מקום בהיסטוריה היהודית שבו התחלנו כמו גיבורים גדולים ובהמשך אכלנו חָזוּק בישבן.

אם היו חילוקי דעות בנושא, הקטע הבא הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שיש בהונגריה גראס ושהוא איכותי ממדרגה ראשונה. איך אחרת אפשר להסביר את התנהגות הקהל בפסטיבל סזיגט בעת ההופעה, כשהתלהבות כמו שהוא מפגין כאן לא ראיתי גם בהופעות של סנטנה ואריק קלפטון. איך, אם לא בהבנה שכולם דפקו באנג רציני לפני שנכנסו לאולם?

אין דרך טובה יותר לסיים פרויקט מדכדך מאשר בשיר המדכא מכולם: "התקווה". זה לא שאני מציע כאן לבחור כיום למדינה המנון חדש שייקרא "האכזבה" או משהו, ממש לא. אבל אם יום אחד הכנסת תחליט על כך, זו תהיה אחת ההחלטות המעטות של הכנסת שאותה אקבל בהבנה.

בכל זאת, כדי לסיים באקורד צורם במיוחד, חיפשתי גרסה מדכאת באופן חריג של ההמנון הלאומי, ומצאתי את הצירוף הבא: התקווה (!) בגרסת ראפ (!!) בצרפתית  (!!!)-  היש מדכא מזה?

אז לשנה הבאה בירושלים הבנויה.