מדינת חלם

ערב פסח 2020: בדיקות רכבים בכניסה לירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
יונתן זינדל/פלאש90
ערב פסח 2020: בדיקות רכבים בכניסה לירושלים

מה יותר גרוע, בורות או אדישות? התשובה המקובלת היא: לא יודע ולא אכפת לי. התשובה האקטואלית היא: טיפשות. אין מילה אחרת להסביר את מה שמתחולל במקומותינו סביב משבר הקורונה.

תזכורת קצרה:

  • רבים מזלזלים בשמירת חובת הריחוק והמסכה.
  • מתקיימות חתונות וחגיגות המוניות המהוות מדגרת הדבקה.
  • תפילות ולימוד תורה נמשכים תוך התעלמות בוטה מן ההנחיות.
  • הפגנות המוניות וצפופות מתקיימות תחת דגל חופש הביטוי.
  • הראש היהודי ממציא תרגילים ותירוצים מתוחכמים כדי להצדיק את עקיפת ההנחיות.
  • חסידים נוסעים לאומן למרות האיסור בהצטופפות ולא שוכחים להשאיר לבלארוס טונות של אשפה לאות תודה.
  • הממשלה מפולגת ומשוסעת ומושפעת משיקולים פוליטיים ומגזריים, מבלי לשכוח את האגו חלילה.

האם יש תיאור מדויק מזה למדינת חלם? למי ששכח, אנחנו מדברים על העם הנבחר, על "אור לגויים" ועל ה"סטארט אפ ניישן". מדוע אם כן זוהי המציאות ההתנהגותית בארצנו?

פרופסור דן אריאלי קבע כבר במחקריו שבני אדם אינם חושבים בהכרח בצורה רציונלית. ואכן תמונת המציאות הישראלית היום ממחישה שבמאבק בין השכל ליצר, בישראל דומה שאין כלל מאבק: היצר לוקח את כל הקופה. היצר שמקורו ותכליתו לשדר לנו מידע על איומים הישרדותיים, כדי שנדע לקבל החלטות נבונות שתשמורנה עלינו, הפך אצל רבים – מאמצעי התרעה למכתיב החלטות, מכלי שרת למנהל ששולט.

פרופ' דן אריאלי קבע במחקריו שבני אדם אינם חושבים בהכרח בצורה רציונלית. ואכן תמונת המציאות הישראלית היום ממחישה שבמאבק בין השכל ליצר – בישראל דומה שאין כלל מאבק: היצר לוקח את כל הקופה

במרכז החשיבה הייצרית עומדת הדאגה האנוכית לעצמך, אבל גם החשיבה קצרת הטווח. כאן בדיוק שורש הטעות: אדם לא חי לבד והחיים הם יותר מרגע אחד, יותר מכאן ועכשיו.

משבר הקורונה ממחיש היטב את הדברים: אדם המזלזל היום בהנחיות המסכה והריחוק, יביא על עצמו מחר הידבקות בקורונה העלולה לגרום למוות, וכן סגר והגבלות תנועה (מי מיילל על שמים סגורים?), וטרם דיברנו על הפגיעה הכלכלית הקשה שתתלווה לכך, וגם לא על ההשפעה הניזקית של התנהגותו על האנשים המקיפים אותו ועל החברה כולה.

האם אותו אדם מתנהג בחוכמה אפילו במבחן האינטרס האנוכי שלו? על כך נאמר בסרט "מציצים": "הפוך גוטה, הפוך". רבים בציבור נוהגים בטיפשות ובעיוורון באשליה שהם משרתים את טובתם האישית, ועל הדרך הם פוגעים לא רק בעצמם אלא גם בחברה הסובבת אותם.

מה, אם כך, יכול להביא לשינוי רחב ומיידי בגישה של האזרחים לחומרת המצב ובעיקר לאחריות האישית שלהם לגביו? במחקר שערך המרכז לקידום ההגינות בישראל הוצגו למדגם מייצג של הציבור הישראלי חמש כרזות בחמישה סגנונות שונים, הקוראות לציבור להתנהג באחריות ולעטות מסיכות.

הסגנונות שנכללו היו:

  • אינפורמטיבי (מידע על סיכויי הדבקה בזיקה לאופן עטיית מסיכה).
  • הרתעתי (הצגת גובה הקנסות על אי ציות להנחיות הקורונה).
  • מעודד (הדגמת אמצעי הזהירות המסייעים לעצירת שרשרת ההדבקה).
  • חברתי (המחשת הסכנה שהיחיד בהתנהגותו מביא על החברה כולה)
  • וערכי (הקבלת אופנים שונים של עטית מסיכה לדרגות הגינות שונות).

הנשאלים התבקשו לענות על השאלה, איזו כרזה בעיניהם תשכנע את הציבור הישראלי לעטות מסיכות. מן התוצאות עולה שהסגנונות המשכנעים ביותר הם אלה המכוונים לאינטרסים של היחיד, ובעיקר האינטרסים ההישרדותיים: מה אני מרוויח או מה אני מפסיד, האם אני עלול להיפגע ומה ייצא לי מזה.

מן התוצאות עולה שהסגנונות המשכנעים ביותר הם אלה המכוונים לאינטרסים של היחיד, ובעיקר האינטרסים ההישרדותיים: מה אני מרוויח או מה אני מפסיד, האם אני עלול להיפגע ומה ייצא לי מזה

הגישה הכדאיניקית, המעידה גם על אנוכיות, בולטת לעומת הגישה האלטרואיסטית, המתחשבת בנזק שעלול להיגרם לאחר.

המסר שנמצא המשכנע ביותר היה המסר על סיכויי ההידבקות (איום הישרדותי בריאותי) והמסר על הקנסות הצפויים מאי-ציות להנחיות (איום הישרדותי כלכלי). הכרזות שדורגו אחרונות התמקדו במסר של התחשבות חברתית או מסר של משמעות ערכית – מידת ההגינות שבאופן עטית המסכה.

אין אפוא מנוס מן המסקנה כי נדרשת במקומותינו מדיניות של הרתעה אפקטיבית על דרך של הצגת הסיכויים להידבקות האישית של כל אחד ואחת ושל הטלת קנסות כבדים בהרבה מהקיימים, וכן אכיפה נוקשה שתמחיש לציבור כי הוא ייפגע בוודאות. אם לא מן הסכנה הבריאותית, אז מן הפגיעה בכיסו.

מסקנה זו מוכרת זה שנים בצה"ל, הלוקח ציבורים שלמים של אזרחים מפונקים והופך אותם בתוך כמה שבועות ליחידות ממושמעות המתפקדות ביעילות ובאפקטיביות. "השכל נכנס דרך הרגליים", נוהגים לומר שם. אולי זהו עלבון לתפיסת האינטליגנציה שלנו ובוודאי לדימויינו העצמי כיצורים תבוניים, אך במצב החירום שבו אנחנו מצויים, שיקולי התדמית הם מותרות.

התפשטות הקורונה היא כולה מעשה ידינו ובלימת התפשטותה גם היא בידינו או בקצה חוטמנו ליתר דיוק. האגו שלנו יוכל להשתקם בתום המשבר, אם נדע להפיק כעת את המסקנות הנכונות לגבי הצורך לנהוג ביתר הגינות במרחב הציבורי "למען יאריכון (ואני מוסיף "וייטיבון") ימינו על האדמה הזאת".

צה"ל לוקח ציבורים שלמים של אזרחים מפונקים והופך אותם ליחידות ממושמעות המתפקדות ביעילות, בבחינת "השכל נכנס דרך הרגליים". במצב החירום הנוכחי, שיקולי התדמית הם מותרות

ערך ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת – הוא המוצר במחסור היום בחברה הישראלית בכל תחומי החיים, והקורונה רק ממחישה לנו שהתנהגות על פי ערך זה היא התנאי לקיומנו, כיחידים ובצוותא. בסגר שאליו אנחנו נכנסים עכשיו, ושאותו כזכור הבאנו על עצמנו, יהיה לנו הרבה זמן להרהר בכך. בינתיים, חלם זה ממש כאן.

עו"ד אהוד פלג, משפטן ואיש חינוך, מייסד ומנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל, יו"ר (משותף) של הועדה להגנת זכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין בישראל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 762 מילים
סגירה