1
מה קורה בין עבאס לחמאס
הרשות הפלסטינית הגיבה להסכמים בין ירושלים, אבו-דאבי ומנאמה בדרכה, וויתרה על כיסא יו"ר הליגה הערבית, בטענה שאין זה יאה לפלסטינים לשמש כסות לנורמליזציה עם ישראל, והם לא יהיו יותר עלה התאנה. כאשר התחוללה הדרמה הזאת – שלא מעניינת בימים אלה רבים בעולם הערבי – משלחת רשמית של תנועת הפת"ח כבר הייתה בדרכה לטורקיה כדי להיפגש עם בכירים בחמאס, ולנסות לקדם בחירות ברשות הפלסטינית, שלא התקיימו מאז ינואר 2006
כך הרשות הפלסטינית בהנהגת מחמוד עבאס מעבירה מסר למצרים, וגם לאיחוד האמירויות, לבחריין ולסעודיה (שגם אם לא נרמלה את היחסים עם ישראל בשלב הזה, תמכה בשקט בהסכמי הנורמליזציה ולא בלמה אותם): אם אתם לא איתנו, נמצא את מי שכן מסוגל להגן על האינטרסים שלנו.
על פניו, התרחיש הזה מתאים בדיוק לתחזיות: חלשים ומתוסכלים, הפלסטינים יידחקו לפינה הקיצונית ביותר, ויחפשו תמיכה באנקרה, בדוחה ואפילו בטהראן. אבל מי שמכיר את דרך החשיבה של עבאס יודע היטב שכל עוד הוא יושב על כסאו, אין באמת דרך לפייס בין פת"ח לחמאס, שנואת נפשו. עבאס גם לא באמת מעוניין לחמם את היחסים עם טורקיה, ובטח שלא עם איראן.
מי שמכיר את דרך החשיבה של עבאס יודע היטב שכל עוד הוא יושב על כסאו, אין באמת דרך לפייס בין פת"ח לחמאס, שנואת נפשו. עבאס גם לא באמת מעוניין לחמם את היחסים עם טורקיה, ובטח שלא עם איראן
הוא ממתין לבחירות לנשיאות בארה"ב, שיכריעו במידה רבה את גורלו, וגם את גורלה של הרשות הפלסטינית. אם טראמפ ייבחר מחדש, הרשות תצטרך לסגת בסופו של דבר מכל עמדותיה העקרוניות (דבר שהעם הפלסטיני אינו תומך בו כלל), או להתפרק ולהחזיר את המפתחות לישראל. אם ג'ו ביידן ייכנס לבית הלבן, עבאס יכול לקוות לפחות לחזרה לסטטוס קוו שהיה קיים לפני עידן טראמפ.
בגיל 84, עבאס (אבו-מאזן) מרגיש הכי בנוח עם הסטטוס קוו הזה. בלי זעזועים ובלי סיפוחים, גם אם בסוף זה אומר – בלי מדינה.
2
הכאוס הלבנוני עולה מדרגה
לבנון ממשיכה לצלול לתהום האנרכיה והכאוס, כאשר ראש הממשלה המיועד, מוסטפא אדיב, שוקל בכל רגע להסיר מעצמו את האחריות הכבדה; והנשיא, מישל עאון, המדינה מזהיר מ"גיהנום", אם לא יימצא פתרון למשבר הפוליטי.
במהלך השבוע שחלף, פיצוץ עז הרעיד את את מחוז אל-תופאח בדרום לבנון, במקום שבו יש נוכחות משמעותית של חיזבאללה. כל ערוץ לבנוני דיווח משהו אחר על נסיבות הפיצוץ: הערוצים המזוהים עם הבלוק הפוליטי האופוזיציוני, "מחנה ה-14 במרץ", האשימו את חיזבאללה בכך שהוא אוגר נשק בבתי תושבים; והערוצים המשתייכים לחיזבאללה, או לתנועה הפטריוטית החופשית, דיווחו על "שריפה בתחנת דלק". גם קרבות רחוב הלכו וגברו ברחובות לבנון במהלך השבוע, לאחר שתומכי הפלנגות הנוצרים ציינו את יום מותו של בשיר גו'מאייל.
גם הקורונה נותנת את אותותיה: לאחר שבגל הראשון לבנון דווקא הצליחה לנהל את המשבר באחריות וצמצמה מאוד את התפשטות המחלה, הפעם הנגיף חוזר במלוא הכוח כאשר בבתי החולים אין מספיק מיטות, רופאים, מכונות הנשמה ותרופות. חבר הפרלמנט עצאם אל-עראג' אמר בראיון לערוץ הלבנוני "אל-ג'דיד" כי ארצו איבדה את השליטה על הווירוס, וכי התקווה היחידה היא שלבנון בסופו של דבר תגיע לחסינות עדר (דבר שעוד לא קרה באף מדינה בעולם).
גם הקורונה נותנת את אותותיה: לאחר שבגל הראשון לבנון דווקא הצליחה לנהל את המשבר באחריות וצמצמה מאוד את התפשטות המחלה, הפעם הנגיף חוזר במלוא הכוח כאשר בבתי החולים אין מספיק מיטות ורופאים
בינתיים המצב בלבנון ממשיך להיות מדאיג מאוד, ונראה כי לאף אחד – לא בלבנון ולא מחוצה לה – אין כרגע פתרון קסם שעשוי למשות אותה מהבוץ.
3
במצרים דורשים "עונש מוות לאחים המוסלמים"
במצרים, מאות בני אדם השתתפו בהפגנות נדירות נגד המשטר במחוז אל-גיזה, מרחק קילומטרים ספורים ממרכז הבירה קהיר. הם קראו קריאות להפלת הנשיא, עבד אל-פתאח א-סיסי, ולא חסכו בביקורת נגדו ונגד הממשלה שלו.
את הדיווח על כך ניתן היה למצוא ברשתות הטורקיות וברשת אל-ג'זירה, הידועה ביחסה הביקורתי כלפי מצרים, וכמובן – ברשתות החברתיות. ככל הנראה, ההפגנות התקיימו גם בערים נוספות במדינה הענקית.
ביום שלמחרת ההפגנות, הרשתות המצריות התמלאו בהבעות זעם אלימות נגד ההפגנות ונגד המפגינים. הכותבים של הפוסטים והציוצים הרבים האשימו את המפגינים בניסיון לזרוע כאוס ואנרכיה במצרים, ולפגוע בשלטון הנבחר שם.
כמובן שהמחאה יוחסה מיד לתנועת האחים המוסלמים, שמזה כמה שנים מוגדרת במצרים כארגון טרור. במהרה, ההאשטג "העם רוצה עונש מוות לאחים המוסלמים" הפך להכי פופולרי בסגמנט המצרי של טוויטר.
את ההאשטג ניסח אחד העיתונאים הקרובים לנשיאות המצרית, ומאוחר יותר הוא כתב כי הוא חש שבכך "הביע את רצונו האמיתי של העם המצרי".
רק נזכיר, שלפני כעשור התגודדו בכיכר תחריר כמיליון בני אדם, שזעקו "העם רוצה את הפלתו של מובארכ" ו"העם רוצה עונש מוות למובארכ". ההיסטוריה מלמדת אותנו שרצונותיו של העם משתנים לעיתים תכופות, במיוחד כשיש עיתונאים מוכשרים שיודעים לנסח את דרישותיו ברהיטות ובדיוק.
4
סעודיה חוגגת תמורות היסטוריות
השבוע חגגה ערב הסעודית את היום הלאומי ה-90 שלה, עם שורת מופעים אוויריים, שידורים מיוחדים בטלוויזיה, וקמפיינים בעיתונות המשדרים אופטימיות והתפעלות מההישגים. המדינה הסעודית נוסדה על ידי המלך עבד אל-עזיז (אבן סעוד) בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, וזה היה הניסיון השלישי (והמוצלח ביותר עד כה) של הסעודים להקים מדינה משל עצמם בחצי האי ערב.
https://www.youtube.com/watch?v=E0ESsihilZg
ב-23 בספטמבר 1932, עבד אל-עזיז הכריז רשמית על היווסדות המדינה החדשה, שהושתתה על הברית העתיקה הקיימת מאז המאה 17 בין משפחת אל-סעוד לבין אנשי הדת מהזרם הווהאבי – הפוריטני והקיצוני שבזרמי האסלאם הסוני (חגיגות תשעת העשורים לממלכה מחושבות לפי לוח השנה המוסלמי).
כעבור 90 שנה, ניתן לומר שהמדינה הסעודית המודרנית שונה מאוד מהממלכה הסגורה והמסוגרת ומלאת השנאה והחשדנות כלפי המערב, שייסד עבד אל-עזיז. יורש העצר הסעודי הנוכחי, הנסיך מוחמד בן סלמאן אאל סעוד, לא רק הנהיג רפורמות נועזות כמו הסרת האיסור על נהיגת נשים ועל קיום מופעי תרבות וקונצרטים, אלא גם גרף יותר כוח מאשר כל שליט אחר בתולדות הממלכה.
אופן מינויו של בן סלמאן לתפקיד יורש העצר והתנהגותו הכוחנית ביחס לקרובי משפחתו עוררו זעם רב בקרב האליטות הסעודיות, אך קנו לנסיך הצעיר פופולריות בקרב פשוטי העם, שהתפעלו מפעולותיו נגד שחיתות, ומפעלתנותו, שהייתה כל כך שונה מהתנהלות הרגועה והמנומנמת של המלכים הקשישים שהנהיגו את המדינה עד כה. ערב הסעודית מנסה לנער מעצמה את התדמית הקיצונית והחשוכה שליוותה אותה במהלך זמן רב, להתקרב לארצות הברית (וגם לישראל), ולהבטיח את עתידה הכלכלי לאור צניחת מחירי הנפט.
לא הכל עובר חלק: הכנסות המדינה הולכות ומתמעטות, ומקומות עבודה חדשים לא צומחים על העצים. גם יריביה של סעודיה – איראן וכוחות הפרוקסי שלה, שפועלים בתימן, בסוריה ובעיראק – לא מפספסים הזדמנות לאיתגור הממלכה.
סעודיה נכנסת לעשור העשירי שלה עם שורה של בעיות מבניות ועם הרבה אמביציות: היא איננה מוכנה לוותר על התואר של מנהיגת העולם הערבי והאסלאמי, אך נאלצת להתחרות גם עם מדינות לא-ערביות, כמו טורקיה ואיראן, וגם עם מדינות קטנות אך שאפתיות לא פחות ממנה, כמו איחוד המפרציות.
סעודיה לא מוכנה לוותר על התואר של מנהיגת העולם הערבי והאסלאמי, אך נאלצת להתחרות גם עם מדינות לא-ערביות, כמו טורקיה ואיראן, וגם עם מדינות קטנות אך שאפתיות לא פחות ממנה, כמו איחוד המפרציות
אם תצליח, סעודיה יכולה ליהנות מכל העולמות – אוכלוסייה צעירה ומשכילה, השקעות, ונפט, שבינתיים ממשיך לזרום ולהכניס כסף רב לקופת המדינה. אך אם יורש העצר – שבשנים הקרובות יהפוך למלך – ייכשל, המדינה שאותה ייסד עבד אל-עזיז ב-1932 עלולה לספוג זעזועים רבים, שיורגשו היטב בכל רחבי האזור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם