אפשר היה לחשוב שהספר החדש של סיגורד נויבאואר על יחסיה של ישראל עם מדינות המפרץ נידון להתיישן עוד לפני שיצא. מועד הפרסום הרשמי של "אזור המפרץ וישראל: מאבקים ישנים, בריתות חדשות" (באנגלית) היה 1 בספטמבר – שבועיים לאחר שדובאי הודיעה במפתיע כי הסכימה לנרמל את היחסים עם ישראל, ושבועיים לפני ששתי המדינות חתמו על הסכם שלום על מדשאת הבית הלבן. בין לבין, גם בחריין הסכימה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
הקצב המסחרר של ההתפתחויות באזור הוא למעשה חדשות טובות בשבילו, כך טען הפרשן לענייני המזרח התיכון, המתגורר בוושינגטון, בריאיון שערכתי איתו בדוא"ל, משום שהוא שופך אור חדש על היבט פחות ידוע של הברית בין ישראל למפרץ: תפקידה השקט אך המכריע של ירושלים כמשכינת שלום אזורית.
"למרות שהיחסים בין איחוד האמירויות לישראל הם אסטרטגיים בטבעם זה יותר מעשור, לעיתוי החתימה על ההסכמים יש ערך גיאופוליטי חשוב", הוא אמר, "היות שהם באו לאחר שישראל ביססה את עצמה כמשכינת שלום במפרץ, אחרי שסייעה בייצוב מחלוקות תוך-מפרציות, כמו בין קטר לשכנותיה המיידיות – איחוד האמירויות, סעודיה ובחריין – ובין איחוד האמירויות לעומאן".
ישראל נקטה "צעדים נחרצים" כדי לשמר את מאזן הכוחות בין מדינות ערב היריבות באזור, כדי למנוע מאיראן לנצל לטובתה את המשבר במפרץ, הוא סבור.
ב-2017 הואשמה קטר על ידי ארבע מדינות ערביות כי היא תומכת בחמאס ובארגוני טרור אחרים. הן הטילו סגר חונק על המדינה הקטנה, אבל ישראל זרקה לדוחה "חבל הצלה דיפלומטי" באמצעות שיתוף פעולה עמה בסיוע לרצועת עזה, טוען נויבאואר. "בהקשר הזה, המוטיווציה של קטר לשתף פעולה עם ישראל – לסייע בהקלת המצב ההומניטרי הרעוע בעזה – אינה מוּנעת מהחשש מפני איראן כשלעצמו, אלא מהאיום שהציבו לה שכנותיה".
האור הירוק שנתנה ירושלים לקטר להעביר כסף לעזתים נזקקים "שינה את הנרטיב בוושינגטון מתמיכה של קטר בחמאס לכזה שהתמקד בניצול שלה את יחסיה עם חמאס, כדי לגרום לכל הצדדים לשתף פעולה מתוך תמיכה בתוכנית השלום של ממשל טראמפ", טען נויבאואר בטור שפרסם באתר Foreign Policy.
"כל זה עבד טוב עם האסטרטגיה הדיפלומטית הראשונית של ממשל טראמפ בנוגע לסכסוך האזורי, שהייתה לספק לצדדים היריבים מכניזם להתרת הסכסוך באופן שיאפשר להם לשמור על כבודם".
ישראל גם התנגדה להצעת חוק בקונגרס להכריז על קטר כתומכת טרור בשל קשריה עם חמאס, ציין נויבאואר. "בה בעת ישראל חיזקה את הברית האסטרטגית שלה דה פקטו עם איחוד האמירויות הערביות, האויבת האזורית של קטר", הוא הוסיף, ו"בתוך כך ביססה את מעמדה במיומנות כמשכינת שלום בלתי סבירה".
נויבאואר, 40, נולד וגדל בלילהאמר, נורבגיה, ולמד היסטוריה יהודית ומדעי המדינה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק לפני שעבר לוושינגטון כדי לעבוד בתעשייה הביטחונית של ארצות הברית ובכמה צוותי חשיבה.
בספרו החדש, בן 368 עמודים, הוא מתווכח עם התפיסה הרווחת שלפיה היריבות המשותפת עם איראן היא שמקרבת בין ישראל למדינות המפרץ.
"אף על פי שהאמירויות, עומאן, קטר ובחריין אכן מתקרבות לישראל, המוטיווציות שלהן אינן מונעות בראש ובראשונה מפחד מפני איראן, אלא מהיריבות בתוך מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, גם בוושינגטון", הוא טען בריאיון.
"אף על פי שהאמירויות, עומאן, קטר ובחריין אכן מתקרבות לישראל, המוטיווציות שלהן אינן מונעות בראש ובראשונה מפחד מפני איראן, אלא מהיריבות בתוך מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, גם בוושינגטון"
עומאן, למשל – המדינה שנמצאת ביחסים הקרובים ביותר עם איראן מבין מדינות המפרץ – אירחה את ראש הממשלה נתניהו באוקטובר 2018 כדי להראות לשכנותיה העוינות שהיא זוכה לתמיכתה של ישראל, הוא גורס. וההתקרבות של איחוד האמירויות לישראל "מוּנעת בראש ובראשונה מהרצון להבטיח את מעמדה בוושינגטון", ורק לאחר מכן מהחששות מפני תוקפנות איראנית, לטענתו.
הספר שלך יצא לשוק ב-1 בספטמבר. שבועיים לאחר מכן ישראל ושתי מדינות מהמפרץ חתמו על הסכמי שלום היסטוריים, ששינו את הנוף הדיפלומטי במזרח התיכון. כותרת הספר מציינת, כמובן, שירושלים וכמה ממדינות המפרץ כבר שיתפו פעולה ביניהן לפני כן – אבל כמה מופתע היית, או אולי מתוסכל, כששמעת לראשונה על הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות?
"היה לי מזל גדול עם העיתוי, למרות שנדרשו לי 18 חודשים להשלים את המחקר לספר. למרות שהיחסים בין האמירויות לישראל הם אסטרטגיים בטבעם זה יותר מעשור, לעיתוי חתימת ההסכמים יש ערך גיאופוליטי חשוב מהסיבה הבאה: הם באו לאחר שישראל ביססה את עצמה כמשכינת שלום במפרץ, אחרי שסייעה בייצוב מחלוקות תוך-מפרציות, כמו בין קטר לשכנותיה המיידיות – האמירויות, סעודיה ובחריין – ובין האמירויות לעומאן. רק עכשיו הציבור מתחיל להבין את תפקידה המכריע של ישראל כמשכינת שלום במפרץ, נושא מפתח בספר שלי.
"מכיוון שאיראן נותרה בעיקרו של דבר היריבה האסטרטגית שלה, ירושלים נקטה צעדים נחרצים כדי לשמר את מאזן הכוחות בין השייחויות הערביות היריבות באזור, למען המטרה האסטרטגית למנוע מטהרן להרוויח מהמשבר במפרץ. בה בעת, ישראל חיזקה את יחסיה עם אבו דאבי, דוחה ומוסקט על ידי כך שהוכיחה את אמינותה כשותפה אסטרטגית בתקופה של כאוס בוושינגטון. אפשר אפילו לטעון שהמשבר במפרץ הוא הילד החורג המכוער של הסכמי אברהם.
"מכיוון שאיראן נותרה דבר היריבה האסטרטגית שלה, ישראל נקטה צעדים נחרצים לישמור מאזן הכוחות בין השייחויות הערביות באזור, למען המטרה האסטרטגית למנוע מטהרן להרוויח מהמשבר במפרץ
"בגלל האופן שבו המשבר סביב קטר הסתיים בוושינגטון ב-2017, אני מנחש שאיחוד האמירויות הציעה אז לישראל נורמליזציה מלאה של היחסים הדיפלומטיים, גם עם בחריין, בתמורה לתמיכה בעמדתה לגבי קטר. אם אכן הייתה אי-פעם הצעה כזאת, הרי שישראל לא נענתה לה.
"במקום להצטרף למדינות שהטילו סגר על קטר, ישראל הושיטה לה יד לשלום, באמצעות האצת השיקום של עזה, אף על פי שלא היו בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים כשפרץ המשבר במפרץ. כעדות לשיתוף הפעולה המשגשג בין קטר לישראל בעזה, נשיא ישראל, ראובן ריבלין, הודה לאחרונה לדוחה על התיווך בין ישראל לחמאס להשגת הסכם להפסקת אש ארוכת טווח.
"היות שלאיחוד האמירויות ולעומאן יש ניסיון חיובי במגעים עם ישראל, ירושלים, באופן אירוני, היא השחקנית היחידה מחוץ למועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ שמקובלת על שני הצדדים המפולגים, בשונה מטורקיה ומאיראן.
"בגלל הסכסוך הלא פתור של ישראל עם הפלסטינים, היא שותפה אסטרטגית שקשה לכל מדינות מועצת שיתוף הפעולה לקבל באופן מלא. בה בעת, ואולי בגלל הסכנה שטמונה במשבר במועצת שיתוף הפעולה, ישראל השתמשה בהשפעתה במפרץ בצורה אחראית מאוד. בגלל תפקידה של ישראל כמשכינת שלום במפרץ, בעיקר בין קטר לאיחוד האמירויות, ברור שהסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות לא יבוא על חשבון יריבותיה של אבו דאבי במפרץ".
באמירויות ציינו את נכונות ישראל להשעות את תכנית הסיפוח שלה בגדה כגורם שאפשר להם לחתום על הסכמי אברהם. אבל כפי שאתה מסביר באריכות רבה, קשרים חשאיים בין ירושלים לאבו דאבי התקיימו כבר לפני שנים רבות. למה מוחמד בן זאיד החליט לעשות את הצעד בנקודת הזמן המסוימת הזאת?
"בספר ניבאתי שאיחוד האמירויות תחזק את קשריה עם ישראל אפילו ששתי המדינות כבר נהנות משותפות אסטרטגית מאז 2008, כשהוקם ערוץ אחורי צבאי, שהתמקד באיום האיראני. העיתוי של הסכמי אברהם יצר תרחיש של ניצחון לכול עבור שלושת הצדדים: עבור ממשל טראמפ, הוא יכול להצביע על ניצחון דיפלומטי לקראת הבחירות בנובמבר; עבור ישראל, הוא משיג מטרה אסטרטגית ארוכת טווח של נרמול היחסים הדיפלומטיים עם שתי מדינות ערביות; ועבור איחוד האמירויות, הוא מצייר אותה כמי שמנעה את הסיפוח בגדה המערבית.
"סיפור הרקע כמובן שונה מעט: הסכמי אברהם העניקו למוחמד בן זאיד הזדמנות לחזק את עמדת האמירויות בוושינגטון, שנחלשה בשל סדר היום האזורי הלוחמני שלה והברית השנויה במחלוקת שלה עם יורש העצר הסעודי".
אחת הנקודות השנויות במחלוקת ברומן הצומח בין ישראל לאמירויות הוא שאיפתה של אבו דאבי להשיג מטוסי F-35. האם עסקה כזאת, שדווח כי שני הצדדים שואפים להשלימה בתוך שבועות, עלולה לפגוע ביחסיה של ירושלים עם האמירויות? מה ישראל יכולה לעשות כדי לסכל את מכירת המטוסים האלה לאיחוד האמירויות מבלי להשניא את עצמה על ידידיה החדשים?
"עבור הממסד הביטחוני של ישראל, העברת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות לא רק תשחַק את היתרון הצבאי האיכותי שלה, אלא ישנן עוד כמה שאלות ברורות שקובעי המדיניות הישראלים יצטרכו להתמודד איתן: האם מטריית ה-F-35 תורחב לכל מדינה במפרץ, שתחליט על נרמול היחסים עם ישראל?
"והיות שמדינות המפרץ מפולגות ביניהן, האם ארה"ב יכולה וצריכה – בתמיכה משוערת של ישראל – לספק את ה-F-35 רק לצד אחד של הפילוג במפרץ ולא לאחר? בהתחשב במחלוקות האישיות בין מלכי המפרץ, שהן עמוקות וותיקות, מה יקרה אם המטוסים ישמשו בשלב מאוחר יותר נגד מדינה אחרת במפרץ?
"ומה יקרה אם מטוסי ה-F-35 – באיחוד האמירויות או בכל מקום אחר במפרץ – יגיעו לידי רוסיה או סין? זו כבר לא רק שאלה של היתרון הצבאי האיכותי של ישראל, אלא איום מרכזי על הביטחון הלאומי של ארצות הברית. אלה הן, כמובן, שאלות לא נוחות, אבל אני בטוח שישראל תקבל החלטה אחראית איך להתקדם".
"ומה יקרה אם מטוסי ה-F-35 – באיחוד האמירויות או בכל מקום אחר במפרץ – יגיעו לידי רוסיה או סין? זו כבר לא רק שאלה של היתרון הצבאי האיכותי של ישראל, אלא איום מרכזי על הביטחון הלאומי של ארצות הברית"
בעמוד 190 בספר שלך אתה כותב: "נרטיב רווח בוושינגטון הוא שהקשרים בין המפרץ לישראל התחזקו במהלך תקופת הנשיאות של טראמפ בגלל האיבה המשותפת כלפי איראן. ואולם זה לא לגמרי מדויק". אם לא האיבה המשותפת כלפי טהרן, מה גורם להתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ?
"למרות שהאמירויות, עומאן, קטר ובחריין אכן מתקרבות לישראל, המוטיווציות שלהן אינן מונעות בראש ובראשונה מפחד מפני איראן, אלא מהיריבות בתוך מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, גם בוושינגטון. לקטר, למשל, לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל כשפרץ המשבר במפרץ ב-2017, ונציגיה של איחוד האמירויות בוושינגטון האשימו אותה בתמיכה בחמאס ובטרור.
"באמצעות האצת עבודות השיקום בעזה בשיתוף פעולה עם ישראל, ירושלים הושיטה לקטר חבל הצלה דיפלומטי בתקופה שבה דוחה ניצבה בפני איום קיומי מצד שכנותיה הערביות המידיות. בהקשר זה, המוטיווציה של קטר לשיתוף פעולה עם ישראל – כדי לסייע בהקלת המצב ההומניטרי הרעוע בעזה – אינה מונעת מהחשש מפני איראן כשלעצמו, אלא מהאיום שהציבו לה שכנותיה.
"עומאן היא המדינה שנמצאת ביחסים הקרובים ביותר עם איראן מבין מדינות המפרץ. הביקור של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במוסקט באוקטובר 2018 נועד להפגין את תמיכתה של ישראל בסולטן קאבוס, שהתמודד עם עוינות מצד איחוד האמירויות וסעודיה; הפרטים מופיעים בספר שלי. לפיכך, גם המוטיווציה העיקרית של עומאן לשיתוף פעולה עם ישראל היא לא הפחד שלה מאיראן, אלא משכנותיה הערביות. באשר לאיחוד האמירויות, כפי שאני טוען בספר שלי, יחסיה עם ישראל מונעים בראש ובראשונה מהרצון להבטיח את מעמדה בוושינגטון, ואחר כך מהפחד מאיראן".
בניגוד למצרים ולירדן, נראה שהאמירויות ובחריין להוטות להבטיח שהשלום עם ישראל יהיה "חם". האם תושבי המדינות האלה מוכנים לחבק מדינה שמנהיגיה הואשמו במשך עשורים בהתעללות באחיהם הפלסטינים?
"אין ספק שההחלטה של יורש העצר, מוחמד בן זאיד, לנרמל את היחסים עם ישראל הייתה צעד אמיץ, שיש לשבח אותו. הוא אהוד מאוד על נתיניו, אבל יחד עם זאת, התנגדות למשטר באמירויות אינה נסבלת בשום תנאי. החיבה שם כלפי העם היהודי, ובכלל זאת ישראל, כך אני מאמין, היא אף על פי כן כנה ואמיתית.
"בבחריין, ההנהגה – בראשות שושלת אל-חליפה המלכותית – מחזיקה זה זמן רב בהשקפות מתקדמות לגבי ישראל, אבל יחסיה עם הרוב השיעי במדינת האי רחוקים מהרמוניה, למרבה הצער. השיעים והאסלאמיסטים בבחריין ודאי לא יתמכו בברית הגיאופוליטית של המלך עם ישראל. היות שהשלום של ישראל עם האמירויות ועם בחריין מוּנע בעיקר מהשתנות הנוף הגיאופוליטי בחצי האי ערב, ירושלים ודאי דרשה שלום חם כתנאי להגנה על שתי הממלכות הערביות האלה".
האמירויות ובחריין עדיין טוענות כי הן מחויבות למטרה הפלסטינית, אך למעשה זרקו את הפלסטינים מתחת לגלגלים. האם זהו קץ הקונצנזוס בעולם הערבי לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שהוא מגולם ביוזמה הערבית?
"אני לא מסכים עם כך. הסכמי אברהם הם הסכם שלום בילטרלי לגיטימי בין ישראל לאיחוד האמירויות ובין ישראל לבחריין, והוא לא בא על חשבון הפלסטינים. אני לא מאמין שהפלסטינים נזנחו.
"אבו דאבי ומנאמה, יחד עם מדינות אחרות במפרץ, ימשיכו לתמוך בפלסטינים במגעים שלהן עם ירושלים. יוזמת השלום הערבית תמיד הייתה נקודת פתיחה למשא ומתן ולא אולטימטום של הכול או כלום, כך אמר לי פעם שר החוץ הקודם של בחריין. אני מסכים איתו, יוזמת השלום הערבית תמשיך להיות חלק מהשיח".
איזו מדינה לדעתך תהיה הבאה בתור לנרמל את היחסים עם ישראל?
"לפי דיווחים שונים בתקשורת, נראה שסודאן, אבל אני בכנות לא יודע".
"אבו דאבי ומנאמה, יחד עם מדינות אחרות במפרץ, ימשיכו לתמוך בפלסטינים במגעים שלהן עם ירושלים. יוזמת השלום הערבית תמיד הייתה נקודת פתיחה למשא ומתן ולא אולטימטום של הכול או כלום"
אומרים שסעודיה בדרך לנרמול היחסים עם ישראל, כאשר יורש העצר מוחמד תומך בכך אבל אביו, המלך סלמאן, עדיין מתנגד. איך אתה חושב שתסתיים המתיחות הפנימית הזאת בהנהגת המדינה?
"סעודיה היא חֶברה שידועה בעמימותה, אבל הסיקור החיובי של ישראל, ושל הסכמי אברהם בפרט, בתקשורת הממלכתית הוא עדות לכך שהממלכה עושה צעדים ממשיים כדי לגייס תמיכה ציבורית בשלום עתידי עם ישראל. אי אפשר לחזות כרגע מהם התנאים לשלום כזה, בגלל מצב היחסים בין הנשיא טראמפ ליורש העצר מוחמד בן סלמאן. אבל מה שברור הוא שליורש העצר יש שליטה מלאה בארצו, ושהוא לא יסבול שום התנגדות, לרבות בנושא ישראל/פלסטין.
"ייתכן כי העובדה שבחריין הלכה בעקבותיה של איחוד האמירויות פירושה שסעודיה יכולה לנרמל את היחסים עם ישראל, בייחוד אם טראמפ ישוב וייבחר".
אתה מתאר את כוויית כמדינה הכי פרו-פלסטינית במפרץ, וכמדינה שהכי פחות סביר שתקבל את ישראל. מדוע זה?
"העמדה הבלתי מתפשרת של כוויית לגבי נרמול היחסים עם ישראל מוּנעת מהפוליטיקה הפנימית שלה, היות שמשפחת השלטון צריכה לרצות את דעת הקהל בגלל הפרלמנט העצמאי יחסית שלה, ומגוון הדעות בחברה. זו עמדתה של כוויית זה זמן רב. כשהאמיר ילך לעולמו לא ברור אם כוויית תוכל לשמר את העמדה הניטרלית שלה בנוגע למחלוקות במפרץ, והריבונות שלה עלולה להיות מאותגרת, מה שעשוי לתת לישראל פתח לעזור לה לאזן את איחוד האמירויות או את סעודיה. כוויית מעדיפה סיוע אמריקאי על פני ישראלי. אבל הדינמיקה הזאת תלויה בוושינגטון ובשאלה אם טראמפ ימשיך לכהן כנשיא או לא".
מתי נראה לדעתך שלום ישראלי-ערבי רחב יותר, כמו בחזון טראמפ, כשכל מדינות ערב או רובן מכירות בישראל בגלוי? מה צריך לקרות כדי שזה יתממש?
"ממשל טראמפ התנה למעשה את היחסים הבילטרליים שלו עם מדינות המפרץ ביחסים שלהן עם ישראל, דבר שגם העלה את מעמדה של ירושלים במפרץ.
"ארצות הברית חסרה את היתרון הזה במדינות המגרב (או צפון מערב אפריקה), מה שאומר שלא סביר שהן ייכנעו ללחץ דיפלומטי מצדה לנרמל את היחסים עם ישראל מעבר לפרמטרים של יוזמת השלום הערבית. סודאן, בגלל מצבה, היא יוצאת דופן בין מדינות ערב, שרחוקות גיאוגרפית מאזור המפרץ".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם