בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם בשבוע שעבר, מלך בחריין, חמד בן עיסא אל-חליפה, חלק שבחים להחלטתו שלו לנרמל את היחסים עם ישראל – ונשבע בפני הכינוס הווירטואלי של מנהיגי העולם שלא לזנוח את המאבק הפלסטיני.
מאמצי הנורמליזציה, שאיחוד האמירויות הערביות הכריזה עליהם לראשונה בחודש שעבר, נעשו רק "בתמורה לעצירת הסיפוח הישראלי של האדמות הפלסטיניות", הוא הסביר, וקרא ל"הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה מזרח ירושלים, על בסיס ההחלטות הלגיטימיות הבינ"ל ויוזמת השלום הערבית".
בכל שלב בהתקדמות הסכמי הנורמליזציה עם ישראל, מנהיגי האמירויות ובחריין הקפידו לשוב ולהדגיש כי הם ממשיכים לתמוך במאבק הפלסטיני, עובדה שהובילה לתהיות באשר לקהל היעד שהם מכוונים אליו. משמעותה של הנורמליזציה עם ישראל היא ללא ספק זניחתו של המאבק הזה, במובן שבדרך כלל מתכוונים אליו בעולם הערבי – התנגדות לעצם רעיון קיומה של ישראל.
אבל למה להמשיך ולהזכיר את העובדה הזאת לכולם? אם כבר מתרחקים מהפלסטינים ומתאמצים להציג לראווה את ההתחממות החדשה ביחסים ואת הרווח המסחרי הפוטנציאלי מהקשרים עם ישראל, מדוע להמשיך להעלות את הסוגיה הפלסטינית? יש מספיק סנגורים לפלסטינים ומספיק מבקרים גלויים של המשטרים הסוניים השמרניים שיעשו זאת; למה להם לעשות זאת בעצמם?
המונרכים הערבים עוקבים בתשומת לב רבה אחר הלך הרוח הציבורי, כפי שכל דיקטטור חייב לעשות. אבל אם אבו דאבי ומנאמה באמת חוששות מהכוח המאגד של המאבק הפלסטיני בקרב מתנגדיהם מבית, מדוע להסתכן בהסכם מלכתחילה? ישראל כבר הייתה מחויבת לחלוטין לברית איתם, שאינה מבוססת על רגשות חמים ומעורפלים, אלא על הבעיה הקשה והדוחקת של איראן. מה הם מרוויחים ממתן פומבי לברית שישראל עצמה אינה יכולה לוותר עליה בשום פנים?
יש, כמובן, תועלות בנרמול היחסים, אבל לא כאלה שהערך האסטרטגי שלהן עבור בחריין והאמירויות רב כל כך ששווה להסתכן בשבילו בהתקוממות מבית. קשה להימנע מהמסקנה שהמשטרים מאמינים כי הם לא ייתקלו בכעס רב מבית בעקבות המהלך, ולפיכך לא סביר שנתיניהם שלהם הם קהל היעד העיקרי שלהם.
קהל היעד הוא גם כמובן לא הפלסטינים עצמם, שלא ישתכנעו שהנורמליזציה טובה להם, לא משנה כמה פעמים מלך בחריין יבטיח להם כי יש לו כוונות טובות – ושהדעות שלהם בכל מקרה לרוב אינן מעניינות את מדינות ערב האחרות.
קהל היעד הוא גם כמובן לא הפלסטינים עצמם, שלא ישתכנעו שהנורמליזציה טובה להם, לא משנה כמה פעמים מלך בחריין יבטיח להם כי יש לו כוונות טובות – ושהדעות שלהם בכל מקרה לרוב אינן מעניינות את מדינות ערב
אפשר לטעון שהצהרות אמונים כאלה כלפי הפלסטינים הן מנהג תרבותי, מחווה רטורית שכבר כל כך מושרשת בז'אנר הנאומים הפוליטיים הערבי שאפילו מי שמנסים להפוך על פיהן את ההנחות הישנות אינם מסוגלים לוותר עליה.
אבל יש קהל שלישי שתואם את אופי וצורת ההצהרות החדשות, אנשים שלא רגילים לפניות ממנהיגים ערבים, עד שהם מתקשים לזהות שזה קורה: הישראלים.
ידידינו החדשים ממשיכים להעלות את השאלה הלא נוחה של הפלסטינים, משום שהם מנסים להסביר לישראלים שמתפקידה של ישראל כעת לשמור על הבריתות שלה במפרץ מפני מבוכה שיכולות להיות לה השלכות אסטרטגיות.
להיות ידידיה של ישראל פירושו להיות חשופים להאשמות כל אימת שדיווחי החדשות בעולם הערבי מתמלאים בתמונות של סבל פלסטיני. עצם כריתת הסכמי הנורמליזציה היא הכרה בכך שפתרון הסכסוך הפלסטיני עשוי לקחת זמן, אבל, מפצירים המנהיגים הערבים, לפחות אל תחמירו את המצב בינתיים.
ידידיה החדשים של ישראל ממשיכים להעלות את השאלה הלא נוחה של הפלסטינים, משום שהם מנסים להסביר לישראלים שמתפקידם כעת לשמור על הבריתות שלה במפרץ מפני מבוכה שיכולות להיות לה השלכות אסטרטגיות
זהו פרק מוזר ביחסי ישראל והערבים, פרק חדש שמציב בפני הפלסטינים אירוניה מפתיעה, שניתן לסכם אותה כך: ככל שיידחקו יותר אל שולי התודעה הפוליטית הערבית, כך תשתפר עמדתם במשא ומתן. לראשונה מזה זמן רב, ורק כפועל יוצא של זניחתם, לפלסטינים יש משהו שישראל ובעלי בריתה הערבים רוצים.
בריתות וצירים
אחת הפרדיגמות שיכולות לסייע בהבנת הפוליטיקה הסבוכה של המזרח התיכון היא מה שניתן לכנות תיאוריית הקואליציות הדתיות.
יש לפחות שלוש כאלה: המשטרים הסוניים השמרניים, בהם שלטונות המלוכה של ירדן, סעודיה, מרוקו, איחוד האמירויות ובחריין, וכן ממשלתו של א-סיסי במצרים, ובמובן חשוב גם הפת"ח אצל הפלסטינים; התנועות והמשטרים הסוניים הרדיקליים, שמזוהים עם האחים המוסלמים במצרים, בכלל זאת מפלגת הצדק והפיתוח של רג'פ טאיפ ארדואן השולטת בטורקיה, המשטר בקטר, האחים המוסלמים במצרים עצמם וחמאס בהקשר הפלסטיני; והשיעים ובעלי בריתם, שמהווים ברית מלוכדת שמרכזה בטהרן והיא משתרעת בין העלווים של משטר אסד בסוריה, החות'ים בתימן והשיעים הלבנונים שהולידו את חיזבאללה.
אם חושבים על עיראק פחות כמדינת לאום לכידה ויותר כזירה שבה הצירים רבי העוצמה האלה מתנגשים ומתחרים זה בזה, ניתן להבין רבות מבעיותיה. אלה הם גם אותם צירים שסוריה ולוב קרועות לאורכם, והבריתות האזוריות המתחרות הללו הן אלה שמציתות ומלבות שוב ושוב את הקונפליקטים בשתי המדינות.
ההתנגשויות האדירות והמורכבות הללו, המוּנעות מאידיאולוגיה, הן אלה שחוצות את מרכזי האסלאם הקדומים ומעצבות ומחריפות את הקונפליקטים הקטנים יותר באזור. הדבר מסביר מדוע הסעודים סיפקו מימון למורדים בסוריה, מדוע טורקיה נלחמת כעת בכוחות של אסד ובסיוע הרוסי שלהם בצפון המדינה, מדוע צבא איחוד האמירויות נלחם בתימן וחיזבאללה בחלב, ומדוע חיל האוויר של איחוד האמירויות עורך כעת אימונים משותפים עם זה של קפריסין, על רקע חששותיהן של שתי המדינות בנוגע לשאיפותיה של טורקיה במזרח התיכון.
זהו גם המפתח להבנת התפקוד הלקוי של הפוליטיקה הפלסטינית. לתמיכתם של הצירים החיצוניים האלה יש השפעה מכריעה על קבלת ההחלטות של חמאס בעזה, על עיתוי התקפות הטילים שלו על דרום הארץ ועל מרחב התמרון הפוליטי שלו כשהוא חותר להסכם הפסקת אש כלשהו עם ישראל. הפילוג בין פת"ח לחמאס שואב הרבה מהחוסן העיקש שלו מהעובדה שכל אחד מהצדדים נהנה מתמיכה חיצונית רחבה וחושש לאבד את אותה תמיכה.
כשארדואן מעניק אזרחות טורקית למנהיגי חמאס, הדבר לא נועד לתועלתם האישית. זו הכרזת פטרונות, איתות שנועד לחזק את הברית המשותפת – לקרוא תיגר על ישראל, כמובן, אבל לא פחות חשוב מכך, להחליש את הפת"ח ולפיכך את פטרוניו באזור. באמצעות תמיכה בחמאס, אנקרה יוצרת חיכוך פוטוגני עם ישראל, וכך מאשרת מחדש את שאיפותיו המהפכניות של הציר הסוני הרדיקלי, בעודה מחזקת את בן חסותה שלה בזירה הפלסטינית.
באמצעות תמיכה בחמאס, אנקרה יוצרת חיכוך פוטוגני עם ישראל, וכך מאשרת מחדש את שאיפותיו המהפכניות של הציר הסוני הרדיקלי, בעודה מחזקת את בן חסותה שלה בזירה הפלסטינית
היריבות האזורית עומדת בלבו של השלום החדש עם ישראל, על רקע חששותיהם של השליטים הסונים במפרץ מפני איראן יותר ויותר תוקפנית וטורקיה יותר ויותר נחושה. כפי שראש המוסד יוסי כהן הסביר, "חייבת להיבנות מערכת של אמון הדדי בינינו לבינם… שאנחנו עבורם והם עבורנו, ביחד כנגד כל האיומים האלה".
אבל טמון איום גם בברית עם ישראל. כשמסתכלים על כך על רקע ההקשר האזורי הרחב יותר, האשמות באחריות להתעמרות של ישראל בפלסטינים הן יותר מבעיה של יחסי ציבור. הן מתַקפות ומעצימות את הצד השני.
לנקוב מחיר
בכירים באמירויות שבים ומסבירים כי מאמצי הנורמליזציה שלהם הם לתועלת המאבק הפלסטיני, היות שהם קברו את תכנית סיפוח הגדה המערבית של נתניהו.
"בעטנו בחבית (הסיפוח) רחוק מספיק במורד הרחוב כך שהישראלים יראו יתרונות עצומים עבור ישראל. הם יראו את היתרונות שבהסכמים האלה במציאות בקרוב מאוד. ואני חושב שהסיפוח יהיה דבר שרוב האנשים לא יעסקו בו בעתיד", כך אמר בשבוע שעבר שגריר איחוד האמירויות בארצות הברית, יוסף אל-עותייבה, אחד מאדריכלי הנורמליזציה, באחת הגרסאות המפורשות יותר של אותו מסר שמנהיגי המפרץ חוזרים עליו שוב ושוב בתקווה שהישראלים יבינו.
"אני משוכנע שהסיפוח ירד מהפרק לתקופה משמעותית", המשיך. "אני אופטימי מאוד ומשוכנע שאלה יהיו יחסים שכולם ירוויחו מהם ושתהיה בהם תועלת הדדית לזמן ארוך מאוד", הוסיף, רק למקרה שמישהו מהמאזינים עדיין הצליח להחמיץ את הנקודה. בתרגום משפה דיפלומטית: הישראלים ייהנו מכל היתרונות של שלום ונורמליזציה בדיוק כל עוד הסיפוח יישאר מחוץ לפרק, והיתרונות האלה יהיו גדולים מספיק כך שהישראלים לא יהיו מעוניינים בסיפוח בשום מקרה.
הפלסטינים שימשו זה זמן רב נושא מאחד בעולם הערבי, כזה שמאפשר להביע אמונים לכבוד הערבי ולאדיקות המוסלמית. גם כאשר סדאם חוסיין סלל את דרכו במעשי רצח בעיראק ובאיראן, הוא הקפיד להצהיר על מסירותו לכבוד הערבי והמוסלמי באמצעות תמיכה במטרה הפלסטינית. הפלסטינים סבלו זמן רב מהתפקיד הזה, מהפער העצום בין הצהרות האמונים לבין המציאות הקשה של סיוע ערבי זעום ולא אוהד במשך השנים.
גם עכשיו, פת"ח נתון במלחציים בין כוחות אזוריים לא אוהדים. הקואליציה האזורית שלו היא זו השואפת לנורמליזציה עם ישראל, בעוד בעלי הברית היריבים של חמאס ממשיכים לטעון באדיקות לנתעבותה של ישראל.
הוא לבדו באזור, בדידות שמובלטת על ידי מחסור תקציבי חמור. מדינות ערב העבירו לרשות 267 מיליון דולר בשבעת החודשים הראשונים של 2019, אבל רק 38 מיליון דולר בתקופה המקבילה השנה, ירידה של 86%, כך על פי נתוני הרשות הפלסטינית שפורסמו בשבוע שעבר בעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד היושב בלונדון.
במובן מסוים, פת"ח הוא לבדו אפילו בקרב הפלסטינים. מחמוד עבאס אינו יכול להכריז על בחירות כדי להעניק לגיטימציה לשלטונו בן 14 השנים, למרות הבטחות חוזרות ונשנות לעשות זאת, מפני שברור לכל שהוא יפסיד בהן.
פת"ח נמצא על פרשת דרכים. הוא יכול לחפש קואליציה אזורית חדשה. בשבוע שעבר הוא הפנה גב למאמצים המצריים להשיג פיוס עם חמאס, ופנה לטורקיה כדי שתוביל את התהליך. זה היה צעד דרמטי, שהיו בו בה בעת איום על בעלי בריתו הקודמים והכרה בעמדתו הנואשת. הוא נכנס למגעים לאחדות פלסטינית תחת חסותה של התומכת החזקה ביותר של חמאס באזור. המגעים אמורים היו להימשך בימים אלה – בקטר, פטרוניתו השנייה של חמאס.
אבל בפני פת"ח עומדת אפשרות נוספת, שלא הייתה קיימת חודשים אחדים.
האמירויות ובחריין מזכירות לישראלים ללא לאות כי הסוגיה הפלסטינית נותרה עניין רגיש, וכי אף על פי שהכעס הפלסטיני לא יעמוד בדרכה של הנורמליזציה, הסלמה דרמטית בחזית הפלסטינית עלולה לעשות זאת. החשש הזה הוא חלק מהסיבה שהסעודים עוד לא קפצו על הגל, אף על פי שכולם באזור מבינים כי לא ניתן היה לקדם את הסכמי השלום הנוכחיים ללא הסכמתם וברכתם.
הנהגה פלסטינית נבונה עשויה לשאול את עצמה: מה הציר הסוני השמרני יהיה מוכן לתת לנו כדי להסיר מהמשוואה באופן סופי ומלא את הסוגיה הפלסטינית, ואת הסכנה שהיא מגלמת ביריבות הפנים-צירית? המטרה שלנו כבר אינה יכולה לעמוד בדרכה של נורמליזציה, אך זה רק אומר שאנחנו יכולים לגרום לנורמליזציה הבלתי נמנעת להיות כואבת יותר מהנדרש. כמה סעודיה והאמירויות יהיו מוכנות לשלם כדי להבטיח שהמאבק שלנו לא יאיים עליהן בהמשך הדרך?
וכמה ישראל תהיה מוכנה לשלם, עכשיו שהמפרציות הראו שהשתלבות מלאה ועמוקה באזור כתובה בקלפים מרגע שהפלסטינים כבר לא יהוו מקור לדאגה? כפי שציין אל-עותייבה בדבריו, הישראלים מעדיפים נורמליזציה עם העולם הערבי על פני סיפוח שטחים בגדה המערבית ביחס של 77% לעומת 16%, או 5 ל-1.
זה איננו איום, אלא סחר חליפין. לאסטרטגיה הישנה של בידוד ישראל כבר אין משקל בשיקולים הערביים הרחבים יותר. פת"ח יכול להצטרף למחנה הסוני הרדיקלי יחד עם חמאס – או לנצל את הקלף החזק האחד שלו ככל האפשר לפני שיפוג תוקפו. גם חולשה היא כוח, בידיה של הנהגה שיודעת כיצד להשתמש בתחבולה כזו. לפלסטינים יש עכשיו תמורה רבת ערך להציע סביב שולחן המשא ומתן: שחרורו הסופי של העולם הערבי משלשלאות המאבק הפלסטיני.
קשה מאוד לדמיין כיצד תיראה הצעה פלסטינית לנורמליזציה. מעולם לא קמה שם הנהגה שהייתה מסוגלת להגות או ליישם תחבולה כזו. המטרה כאן היא לא לטעון בעד או נגד אפשרות כזו, אלא רק להצביע על הנתיב המוזר שנפתח לאחר שכמה מהמפרציות זנחו את ההבנה המסורתית של תביעות המאבק הפלסטיני.
קשה לדמיין כיצד תיראה הצעה פלסטינית לנורמליזציה. מעולם לא קמה שם הנהגה שהייתה מסוגלת לעשות זאת. המטרה כאן היא לא לטעון בעד או נגד אפשרות כזו, אלא רק להצביע על הנתיב המוזר שנפתח
אין כאן גם טענה שמהלך כזה יצליח בהכרח. השאלה אם מהלך כזה ייתפס ככניעה לישראל או כניצחון אסטרטגי בלתי צפוי, תלויה במידה רבה בדרישותיהם של הפלסטינים בפועל, במפה הסופית ובוויתורים שיידרשו מישראל כשהאפשרות לשלום אזורי אמיתי ואמין מתנודדת כגזר מעל שולחן המשא ומתן. אבל גם אם הייתה הנהגה פלסטינית שמסוגלת לכפות בחירה כזו על ישראל, האם הפוליטיקה הישראלית הייתה מסוגלת להציע מספיק כדי להבטיח שסוג ה"ניצחון" הפלסטיני שיושג במשא ומתן יסיר לגמרי את הסוגיה הפלסטינית מהמשוואה הישראלית-ערבית? למותר לציין כי הציר שמובילה אנקרה, כשחמאס בחיל החלוץ, יעשה הכל כדי להרוס את המסיבה.
טורקיה לא תשחרר את פלסטין. היא תשתמש בה ביריבות חסרת הפשרות שלה נגד ריאד וטהרן. הפלסטינים יהיו פיונים במלחמה הזאת; והפת"ח, בתסכולו ומרירותו, יהפוך אותם לכאלה, בדיוק כשם שחמאס הפך את עזה לבימה למופעים תיאטרליים פוליטיים מדממים של כוחות אזוריים אחרים.
המאבק הפלסטיני הייתה פעם סמל. עבור הציר הסוני השמרני הוא הצטמצם לכדי בעיה של מדיניות. לסמלים יש תהודה, אבל בעיות מדיניות הן דחופות יותר – ופתירות יותר. כאן טמונה אחת האירוניות המשונות של ההיסטוריה: את אותה תמיכה שהפלסטינים לא הצליחו להשיג מהעולם הערבי באמצעות הסבל שלהם, אולי הם יוכלו לקבל בעקבות דחיקתם לשוליים. לראשונה מזה זמן רב, לפלסטינים יש דבר מה ממשי ומפתה להביא אל שולחן המשא ומתן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם