אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
דִּיכָּאוֹן

את השלב הראשון - הכחשה - עברנו מזמן: ימי ה"זה לא באמת קורה לנו" וה"שטויות, זה ייגמר תוך שבוע-שבועיים גג" הסתיימו אי אז במרץ ● בחודשים האחרונים התמסרנו לשני השלבים הבאים במודל קובלר-רוס - כעס ומיקוח ● ועכשיו אנחנו מתבוססים בשלב הרביעי - שלב הדיכאון

"הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, השלמה"

חמשת שלבי האבל על פי מודל קובלר-רוס

יכול להיות שעוד מעט כבר לא נצליח להיזכר איך היינו קודם?

המחשבה מעוררת האימה הזאת לפתה אותי לקראת השעה חמש לפנות בוקר יום רביעי. על המסך מולי התקוטטו שני המועמדים לנשיאות ארצות הברית, וב"התקוטטו" הכוונה היא שנשיא ארצות הברית עשה את מה שהוא עושה תמיד והתנהג כמו בריון שכונתי גס-רוח וזחוח. הטוען לכתר, ג'ו ביידן, התכווץ בפינה, שלח מדי פעם מבטים מפוחדים למצלמה, והתפלל שהסיוט יסתיים לפני שטראמפ ימשוך לו בגומי של התחתונים.

שני קשישים אמריקאים לבנים, עשירים, יהירים, מקושרים וחזקים, נאבקו מולי על העמדה המשפיעה בעולם, מפיצים שנאה לכל עבר, רק כדי שאחד מהם יחגוג בעוד חודש את נצחונו ויוכל לדאוג בארבע השנים הקרובות למשפחתו, למקורביו, ולכנופיית המיליונרים שתומכת בו. מה להם ולי, חוץ מהעובדה המצערת שהם עלולים לעצב בהחלטותיהם את גורלי וגורל ילדיי?

העימות הראשון בין ג'ו ביידן ודונלד טראמפ, בקליבלנד אוהיו, ב-29 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)
העימות הראשון בין ג'ו ביידן ודונלד טראמפ, בקליבלנד אוהיו, ב-29 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)

ממש באותה שעת דמדומים, רגע לפני שהשחר עלה בחלוני, החלו להגיע מהכנסת בירושלים דיווחים על ההצבעה הלילית הדרמטית, שבה הוחלט להחמיר את תקנות הסגר ולמנוע מעתה והלאה הפגנות המוניות, כולל הערכות ראשונות שתקופת החירום הזו תוארך שוב ושוב, ועלולה להימשך גם חצי שנה ואולי אף יותר.

האם בסוף תקופה ארוכה כזו עוד נזכור מי היינו לפני הערמומיות של ביבי, חוסר העכבות של טראמפ, הנרקיסיזם של שרה ויאיר, החנופה של מיקי זוהר ומירי רגב, הבגידה של גנץ ואשכנזי ופרץ ולוי-אבקסיס; לפני שנהרות השנאה הרעילו את הרשתות החברתיות; לפני האלגוריתמים, הספינים, הטריקים, השטיקים, הפייק ניוז, הדיפ סטייט, הקונספירציות, המניפולציות, השיסוי, הגינוי, ההפקרות; לפני שהקומפרסור החלוד החל לטרטר יומם ולילה מתחת לחלוננו, בלי שנוכל לכבות אותו או אפילו להפגין נגדו; לפני כל הגועל והרפש?

וכך צנחתי מותש למיטה, מייסר את עצמי על בזבוז הזמן חסר התכלית, ומבטיח לעצמי בפעם המי יודע כמה להתנתק, להשתחרר, להשתבלל, להקדיש מעכשיו זמן רק למוזיקה, לספרות, לשירה, למשפחה, לחברים, לילדים, לכתיבה. להפנות עורף לשנאה ולהתמסר לאהבה ולכל מה שמרווה את הנפש ולא מוצץ את לשדה, מכווץ אותה ומותיר אותה מרוקנת ומובסת.

אבל השינה מיאנה לבוא לעיני. במקומה התגנבה מבעד לחלון רוח הרפאים של אליזבת קובלר-רוס. בהתחלה טעיתי לחשוב שזו אמי המנוחה שהגיעה לבקר. אמא כבר עשר שנים לא איתנו. רק לפני חודשים אחדים ערכנו לה אזכרה משפחתית בזום. העלינו אנקדוטות מחייה, צחקנו, בכינו, התגעגענו יחד וסיכמנו שנתכנס שוב סביב הלפטופים לחגוג לה יומולדת עגול.

האם בסוף עוד נזכור מי היינו לפני שהקומפרסור החלוד החל לטרטר יומם ולילה מתחת לחלוננו, בלי שנוכל לכבות אותו או אפילו להפגין נגדו; לפני כל הגועל והרפש?

אם אמא הייתה בחיים – בסוף החודש היא הייתה חוגגת 90. נדמה לי שאם היא הייתה רואה את ילדיה, נכדיה וניניה מתכנסים ככה, כלואים בקפסולות מרוחקות, ממוסגרים בריבועי המחשב הקטנטנים, עם הסאונד המחורבן שנקטע מדי פעם ("נו, חלאס, מי שלא מדבר שישים מיוט!") אולי היא הייתה מברכת על כך שהיא כבר לא איתנו. העולם החדש והמנוכר הזה לא מתאים לאמא. היא אהבה לחבק ולהאכיל.

חשבתי שאלה הגעגועים לאמא שזימנו אלי את רוחה של קובלר-רוס, שתזכיר לי את חמשת שלבי האבל, המודל הפסיכולוגי הידוע הנושא את שמה, אותו הציגה לעולם בספרה המהולל "על מוות וגסיסה" מ-1969.

את השלב הראשון – הכחשה – עברנו מזמן. ימי ה"זה לא באמת קורה לנו" וה"שטויות, זה ייגמר תוך שבוע-שבועיים גג" הסתיימו אי אז בפברואר-מרץ. בחודשים האחרונים התמסרנו לחלוטין לשני השלבים הבאים במודל קובלר-רוס – כעס ומיקוח. ההפגנות בבלפור ועל הגשרים, ההתנצחויות מי תורם יותר, מי מגלה יותר אחריות, מי דואג לטובת הציבור ומי חושב רק על עצמו. מה מוכנים להקריב ועל מה לא מוכנים לוותר.

עכשיו אנחנו מתבוססים בשלב הרביעי – שלב הדיכאון. השלב שאותו קובלר-רוס מאפיינת בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשם, בושה, כישלון והחמצה. ואולי אנחנו כבר מתחילים לזחול אל תוך השלב החמישי והאחרון. שלב ההשלמה. שלב הככה זה, אין מה לעשות, זה בכל העולם, זו רוח הזמן, אין טעם להילחם במה שאי אפשר לשנות.

חולת קורונה בבית חולים במקסיקו קוראת את ספרה של אליזבת קובלר-רוס, "גלגל החיים" (צילום: AP Photo/Rebecca Blackwell)
חולת קורונה בבית חולים במקסיקו קוראת את ספרה של אליזבת קובלר-רוס, "גלגל החיים" (צילום: AP Photo/Rebecca Blackwell)

את שלב ההשלמה קובלר-רוס מתארת כשלב שבו מרימים ידיים. מוותרים על המאבק נגד הגורל. מפסיקים את דיוני המשא ומתן המתישים ואת ההתחשבנות הנוקדנית עם העבר ועם הסביבה. זה השלב שבו האדם השקוע באבל מקבל את סופיות החיים ומצליח להיפרד מהקרובים, מהעולם שאותו איבד או שאותו הוא עומד לאבד. זה השלב שבו אתה מבין שמה שהיה כבר לא יהיה יותר, ואתה מתכנס בהדרגה פנימה, מרוקן מרגשות כאב ומלהט המאבק נגד המצב. קובלר-רוס כותבת שבשלב הזה, צפוי שתחוש תשישות ותזדקק למנוחה רבה.

מאיפה כל זה מוכר לי? ולמה, למרות שאנחנו כמעט ולא יוצאים מהבית, אני חש תשישות וזקוק למנוחה?

למחרת יצאתי להתחקות אחר אליזבת קובלר-רוס ברשת, כדי ללמוד על חייה של אישה פורצת דרך שלא ידעתי עליה דבר, מלבד היכרות שטחית עם מודל האבל שנושא את שמה. וכמו שקורה לא פעם, צנחתי לתוך מחילת ארנב, שהובילה אותי לעולמות אחרים, רחוקים ומוזרים, שעכשיו לא נותר אלא להתבונן בהם בפליאה ובגעגוע.

כבר בתחילת המסע הזה אל העבר, נדהמתי לגלות שלא במקרה אליזבת קובלר-רוס ואלה בן-דוד התבלבלו בדמיוני. בין שתי הנשים הללו, המלומדת המהוללת ואמא שלי הצנועה והאלמונית, לא היה כמעט דבר משותף בחייהן. אבל הן נולדו ומתו כמעט באותה צורה. אפילו תמונות הילדות הספורות שלהן דומות בצורה מפחידה מעט.

אליזבת קובלר נולדה ב-8 ביולי 1926 בציריך שבשוויץ. הצוות בבית היולדות נערך ללידה, ואחרי כמה שעות של צירים הגיחה לעולם תינוקת זעירה, הקטנה ביותר שצוות בית היולדות ראה אי פעם. פחות מקילו משקלה. כה קטנה, שאנשי הצוות הרפואי לא האמינו שהיא תשרוד.

הם עוד ניסו להבין איך מבטן הריון כל כך גדולה בקעה לבסוף תינוקת כה קטנה, כשהצירים התחדשו, ואל העולם הגיחה תינוקת נוספת, קטנה כמעט כמו אחותה. ועוד לפני שההורים הנרגשים הספיקו להסתגל לרעיון שנולדו להם תאומות, הצירים התחדשו שוב. לידה שלישית התחילה. הפעם נולדה תינוקת גדולה וחזקה, במשקל שלושה קילו.

שלישיית קובלר – אליזבת משמאל
שלישיית קובלר – אליזבת משמאל

המיילדת בבית היולדות בציריך, שראתה עצמה כבעלת כושר נבואי ביחס לתינוקות שהיא מיילדת, אמרה על אווה – התינוקת בריאת הגוף שנולדה אחרונה – שהיא זו שתמיד תהיה קרובה ללב של אמה. על אריקה, שנולדה שנייה, אמרה שהיא תמיד תבחר בדרך האמצע, תחפש פשרה ומתינות. ועל אליזבת, הבכורה, שפילסה לאחיותיה את הדרך, ניבאה ש"לזו לעולם לא תצטרכו לדאוג".

לידת שלישייה הייתה אז עניין נדיר ומסקרן. העיתונים המקומיים בציריך חגגו את האירוע. אבל החיים בשלישיה, כפי שאליזבת תיארה כעבור שנים בזיכרונותיה, לא היו חגיגה בכלל אלא קרובים יותר ל"גיהינום עלי אדמות". היא תיארה תחושה של עינוי מתמשך, כאילו אין לה שום זהות משל עצמה. אין לה מקום בעולם שהוא רק שלה.

אמא שלי נולדה ארבע שנים אחרי אליזבת, בבית היולדות הישן ברחוב בלפור בתל אביב. הצירים אחזו בסבתי, חנה (נוניה), בבית הקטן במושב גן חיים. סבא מאיר השיג איכשהו טנדר ממזכירות המושב, והם מיהרו ל"הדסה", אחרי שהפקידו אצל השכנים את בתם הבכורה בת השנתיים משמרית – שנקראה על שם גרעין "משמר" של העלייה השלישית, שאיתו הגיעו מאוקראינה.

שלישיית לירמן במושב – ישראלה בן-דוד במרכז
שלישיית לירמן במושב – ישראלה בן-דוד במרכז

גם לסבי וסבתי – כמו לבני הזוג קובלר – לא היה מושג שהם יחזרו מבית היולדות עם שלישייה. בימים שלפני האולטרה-סאונד והבדיקות המקדימות, לידה הייתה חידה. ראשון הגיח לעולם צביקה, אחריו אמא שלי ישראלה, ואחרונה חביבה עדינה. בעיתון "דבר" כתבו למחרת שבבית החולים "הדסה" נולדה אמש שלישייה למשפחת פועלים. "היולדת, בת 24, וכל שלושת הילודים – בריאים. האזרחים החדשים הם ילד ושתי ילדות. משקלם ומידותיהם – כדת".

הדיווח ב"דבר" על לידתם של שלישיית לירמן, ב-24 באוקטובר 1930
הדיווח ב"דבר" על לידתם של שלישיית לירמן, ב-24 באוקטובר 1930

גם אמא שלי, כמו אליזבת קובלר-רוס, תיארה את החיים בשלישיה בצבעים קודרים. תמיד יחד, חולקים שולחן וספר לימוד אחד בבית הספר היסודי ואחרי הלימודים עובדים בפרך במשק המשפחתי הקטן. וכל הזמן תחושה חריפה שאין לך מקום משלך בעולם. שאתה לא עומד בזכות עצמך. מהבחינה הזו, המעבר לפנימייה החקלאית בתיכון היתה הקלה.

אחר כך השלישייה שכולם הכירו כ"שלישיית לירמן" התפזרה בין יחידות ההגנה והפלמ"ח. צביקה ייהרג בנגב וישאיר אחריו אלמנה צעירה שבורת לב. אמא תכיר את אבא בגדוד השלישי של הפלמ"ח ותסעד אותו אחרי שייפצע בקרבות בגליל.

אחרי המלחמה הם יקימו משפחה, יעבדו קשה, יחיו בצניעות, יתנדבו היכן שאפשר, ויגדלו את ילדיהם לומר תמיד אמת, להיות עצמאיים, לחיות ביושר. וכל ימיהם הם לא יחדלו להתגעגע לחברים הרבים שאיבדו במלחמה. "בתכריכים אין כיסים", היתה אמא אומרת לנו בכל הזדמנות, "לא צריך עיניים גדולות". מה שמכונה היום על ידי מובילי דעת הקהל החדשים – משפחה פריבילגית טיפוסית של הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה.

מורדו ואלה בן-דוד
מורדו ואלה בן-דוד

לא רק הלידה, גם אחריתן של אמי ושל אליזבת קובלר-רוס הייתה דומה. שתיהן עברו שבץ מוחי קשה ששיתק חצי מגופן. על ימיה האחרונים של אליזבת קובלר-רוס אני לומד מהראיון המדהים האחרון שהיא נתנה בחייה, לאופרה ווינפרי, שראיינה אותה בביתה באריזונה.

ווינפרי נסעה לפגוש את האישה שהפכה לאגדה, שעבודתה שינתה את האופן שבו אנחנו מבינים ומתמודדים עם אבל ועם המוות הקרב. שהייתה אחת הראשונות שפתחו את ליבן לחולי האיידס בשנות השמונים, כשהקימה את ההוספיס הראשון, בימים בהם איידס הייתה מחלה סופנית חשוכת מרפא, והחברה נידתה את החולים האומללים ונהגה בהם כמצורעים.

השיחה הזו בין שתי הנשים פורצות הדרך, על החרדות שלפני המוות, על הדרך הנכונה להיפרד מהחיים, על מרד במוסכמות ועל השלמה עם גזירות הגורל, רחוקה כל כך מקרב התרנגולים הגברי שראיתי רק כמה שעות קודם לכן.

האם מותר כבר להתאבל לא רק על עולם הערכים של הורינו אלא גם על הימים הרחוקים שבהם שידרו בתוכנית בידור מרכזית בשעת צפיית שיא, ראיון עם אישה שכבר מתקשה לדבר ולראות, אבל מסוגלת לתאר בבהירות מצמיתה את העומקים הנסתרים של הנפש?

ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו באמצע תהליך האבל על החיים שנלקחו מאיתנו ומי יודע האם ומתי יחזרו, כשאנחנו מביטים אל הימים הבאים בחרדה, אנחנו יכולים בכל זאת לשאוב נחמה ותקווה מהשיעור שאליזבת קובלר-רוס ניסתה ללמד אותנו בחייה?

ממש כמו שניבאה המיילדת, אליזבת הקטנטונת התפתחה להיות נערה דעתנית ואינדיבידואליסטית. במרתף בית הוריה ניהלה בית חולים לחיות פצועות.

כמו כל ילדי הכפר היא נשלחה לשיעורי דת אצל הכומר המקומי, אדם קפדן ונוקשה שנהג להכות את ילדיו. היא לא יכלה לשאת את הצביעות, ואחרי שהכומר השפיל לעיניה את אחותה אריקה, אליזבת השליכה את הברית החדשה על הרצפה, ועזבה את הכנסייה כדי לא לשוב. "חשבתי שאם אלוהים של הכומר הוא אלוהים האמיתי", היא אמרה לימים, "לי אין שום רצון להיות חלק מדת כזאת".

בניגוד לכל העצות שקיבלה, ולמרות ההתנגדות הנחרצת של הוריה, היא החליטה להקדיש את חייה לרפואה – מקצוע שהיה אז כמעט סגור לחלוטין לנשים. היא התקבלה לעבודה כמתמחה זוטרה בבית החולים "קנטון" בציריך, ושם עברו עליה השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה.

אליזבת קובלר רוס ב-1970 (צילום: AP Photo)
אליזבת קובלר רוס ב-1970 (צילום: AP Photo)

אחרי כניעת הנאצים, כשהיא רק בת 20, היא עברה לפולין, לסייע בשיקום שאחרי המלחמה. יחד עם הנקה ודנקה – שתי רופאות שדה ששירתו בחזית עם הלוחמים הפולנים ולמדו לטפל בהם בתנאי קרב, היא השלימה את הכשרתה הבסיסית, ולמדה להוציא רסיסים, לבצע ניתוחים בלי חומרי הרדמה וליילד נשים.

הסיפורים הראשונים על הזוועות במחנות הריכוז עוררו בה את הדחף לברר מה באמת קרה שם. במיידנק היא התהלכה בין החדרים והתבוננה בדרגשים שעליהם שכבו האומללים, בציפייה למוות שיגאל אותם מייסוריהם. על הקירות היא הבחינה בחריטות. ציור אחד חזר שוב ושוב. הוא ילווה אותה כל חייה וידריך אותה בעבודתה. ההולכים אל מותם ציירו על קירות מחנה הריכוז פרפרים.

למה אנשים לפני מותם מציירים דווקא פרפרים? אליזבת קובלר-רוס סיפרה לאופרה ווינפרי שהשאלה הזו לא נתנה לה מנוח ב-25 השנים הבאות, שאותן הקדישה לטיפול בגוססים, ושהובילו אותה לכתוב את ספרה פורץ הדרך "על מוות וגסיסה".

כשיצאה מהצריף במיידנק, מזועזעת עד עמקי נשמתה מהרוע שנגלה לעיניה, היא נתקלה באישה צעירה, שגם הרזון הקיצוני שלה לא הסתיר את תווי פניה היפים. האישה הציגה את עצמה רק כגולדה וסיפרה לאליזבת שכל משפחתה הושמדה במחנה והיא ניצלה בדרך נס. גולדה אמרה לאליזבת משפטים שנחרטו בליבה עד כדי כך, שגם בערוב ימיה, כשהיא כבר מתקשה לדבר בגלל השבץ, היא עוד זכרה אותם היטב.

"אל תחשבי שאת לעולם לא היית יכולה לעשות את זה", גולדה אמרה לאליזבת, "אם היית נולדת וגדלה בגרמניה הנאצית, גם את היית יכולה לעשות את הדברים האיומים האלה. תזכרי תמיד שהלב שלנו לא רק טוב, גם הרוע נמצא עמוק בכל אחד מאיתנו. אסור לנו לשכוח את זה אפילו לרגע. הדרך היחידה להילחם ברוע הזה שנמצא בתוכנו היא אחת: להפיץ בעולם אהבה ולא שנאה".

אהבה ולא שנאה. אסור לנו לשכוח את זה אפילו לרגע.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
כתבה מרגשת עם טוויסט לא צפוי. תודה רבה לך. קראתי לראשונה את 'המות חשוב לחיים' של קובלר-רוס בגיל 26 במהלך קורס דולות והוא שינה את חיי והשפיע עליהם מאוד. תודה שחלקת עוד מידע על חייה של א... המשך קריאה

כתבה מרגשת עם טוויסט לא צפוי. תודה רבה לך. קראתי לראשונה את 'המות חשוב לחיים' של קובלר-רוס בגיל 26 במהלך קורס דולות והוא שינה את חיי והשפיע עליהם מאוד.
תודה שחלקת עוד מידע על חייה של אליזבת, זו היתה רוח רעננה ומנשבת עם כל הכתבות המדרכות שקוראת לאחרונה. תודה

עוד 1,834 מילים ו-3 תגובות
סגירה