כשניצולת השואה הצ'כית-אמריקאית פרנסי רבינק אפשטיין כתבה באמצע שנות ה-70 ספר זיכרונות בוטה מבחינה מינית על חוויותיה מתקופת המלחמה, איש לא היה מעוניין לפרסם אותו. ספרה, שנכתב מנקודת מבט נשית, הקדים את זמנו.
פרנסי הבחינה שנשים במחנות קיימו יחסים חד-מיניים וגם סחרו בגופן כדי להגביר את סיכויי ההישרדות שלהן ושל אמותיהן. התבהר לה גם שיופי לבדו אינו מהווה ערובה. אם נשים רצו לנצל את היופי שלהן לטובתן, היה עליהן לעשות זאת בחוכמה – אחרת הן היו עלולות להיאנס או להירצח.
היא כתבה בגלוי על ההריונות הלא רצויים שהיא הייתה עדה להם במחנות ועל הרג היילודים שהיה הכרחי כדי לאפשר לנשים לשרוד לאחר הלידה.
ספרי זיכרונות גלויים שבמרכזן נשים, כמו זה של פרנסי – בייחוד כאלה שעוסקים באלימות מינית שיטתית נגד נשים תחת הכיבוש הנאצי – לא זכו לתשומת לב בעשורים הראשונים שלאחר המלחמה, כשהקוראים לא היו מעוניינים לשמוע עדויות מהסוג הזה, או לא היו מסוגלים לעכל את ממדי הזוועות שבוצעו.
זה היה עידן שבו דיונים פתוחים על מיניות עדיין היו בגדר טאבו. עדויות מאוחרות יותר נוקו לרוב מתיאורי מין ואלימות מינית. אף על פי שפרנסי מתארת בספר את התופעה כנפוצה, היא לא מציגה את עצמה כקורבן לאלימות מינית.
נשים במחנות קיימו יחסים חד-מיניים וגם סחרו בגופן כדי להגביר את סיכויי ההישרדות שלהן. היה עליהן לעשות זאת בחוכמה – אחרת הן היו עלולות להיאנס או להירצח
"ניצולות לא דיברו על שום דבר שקשור למין, מפני שהן לא רצו שהילדים והנכדים שלהן ידעו מה קרה להן", אומרת בברלי צ'למרס, מחברת הספר "לידה, מין והתעללות: קולן של נשים תחת השלטון הנאצי" (באנגלית).
מאוכזבת עמוקות מחוסר העניין של המוציאים לאור בכתב היד שלה, פרנסי הניחה אותו בצד ושבה להתמקד בעבודתה הוותיקה בסלון האופנה שלה באפר וסט סייד של ניו יורק, שם היא עיצבה ותפרה בגדים לעשירות והמפורסמות.
45 שנים לאחר מכן ספר הזיכרונות שלה ראה סוף סוף אור תחת הכותרת "המלחמה של פרנסי: סיפורה של אישה כניצולה" (באנגלית), הודות למאמצי ילדיה, ובייחוד בתה הלן. הלן אפשטיין היא עיתונאית וסופרת הידועה בזכות כתיבתה על ילדי הדור השני, החל בספרה פורץ הדרך "ילדי השואה" (באנגלית).
אפשטיין מצאה את כתב היד, מודפס באנגלית על נייר דק, בזמן שמיינה את ניירותיה של אמה לאחר מותה ממפרצת מוחית בגיל 69 ב-1989. מאוחר יותר היא השתמשה בקטעים נבחרים מזיכרונות האם בספר הזיכרונות המשפחתי שלה, "המקום שממנו היא באה: התחקות של בת אחר העבר של אמה" (באנגלית), על אודות נשות רבינק וההיסטוריה החברתית של היהודים בצ'כיה. לאחר מכן היא אחסנה אותם בתיקייה ולא הביטה בהם שוב במשך 20 שנה.
רוחות מן העבר
הפרסום המאוחר של ספר זיכרונותיה של פרנסי מוקדם יותר השנה אירע בחלקו הודות להודעת דוא"ל מקרית שאפשטיין, 72, קיבלה ב-2018 מבנה החורג של אישה שנאסרה יחד עם פרנסי על ידי הגסטפו בפראג ביוני 1939. הפנייה שלו הובילה את אפשטיין לפרסום 150 העמודים שכתבה אמה מפרספקטיבה רעננה.
"עבורי ועבור האחים שלי זה היה פשוט תיעוד מודפס של סיפורים ששמענו כל חיינו. אבל הבנתי כמה זה רלוונטי ובלתי שגרתי, בייחוד התיאורים הגלויים של מיניות בשואה", כתבה לי מביתה במסצ'וסטס בריאיון שנערך באמצעות הדוא"ל.
"עבורי ועבור האחים שלי זה היה פשוט תיעוד מודפס של סיפורים ששמענו כל חיינו. אבל הבנתי כמה זה רלוונטי ובלתי שגרתי, בייחוד התיאורים הגלויים של מיניות בשואה"
לדבריה של אפשטיין, היא נדהמה מ"הקול העכשווי, מההבחנות החדות ומהיעדרה של סנטימנטליות או של עמדה שיפוטית כלשהי" מצד אמה.
!["המלחמה של פרנסי" מאת הלן אפשטיין (צילום: פינגווין)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/10/Francis-War-Jacket-280x360.jpg ""המלחמה של פרנסי" מאת הלן אפשטיין (צילום: פינגווין)")
כשגרמניה הנאצית פלשה לפראג במרץ 1939, פרנסי רבינק הייתה אשת קריירה צעירה. כבתה היחידה של משפחה יהודית חילונית היא התחנכה בצרפת ובגרמניה, עד שפרשה מהלימודים כדי לשמש שוליה בסלון התפירה העילית של אמה בפראג. ב-1938, כשהייתה בת 18 בלבד, פרנסי הפכה לבעלת הסלון.
באוגוסט 1940 פרנסי נישאה ליהודי צעיר ונמרץ בשם ג'ו סולר. עם ההחמרה בחוקים נגד יהודים, היא נאלצה לוותר על הבעלות על הסלון לטובת אחת מהעובדות הצ'כיות שלה (שסירבה להשיב אותו לידי פרנסי לאחר המלחמה).
באוגוסט 1942 ג'ו גורש לגטו/מחנה הריכוז טרזיינשטט. פרנסי והוריה, אמיל ויוספה, הצטרפו אליו כעבור חודש. מטרזיינשטט נשלחו אמיל ויוספה למאלי טרוסטינץ (כיום בבלארוס), שם הם נורו למוות.
פרנסי וג'ו שרדו היטב יחסית בטרזיינשטט, הודות לכישוריהם ולהבנה של ג'ו בשוק השחור. הזוג הצעיר אימץ באופן לא רשמי ילדה יתומה בשם גיסה, ולצדה של פרנסי הייתה גם בת דודתה מדרגה שנייה קיטי, שהייתה חברתה הקרובה.
הצעירים הצ'כים פיתחו ביניהם קשרי חברות קרובים, ובנו לעצמם במבני המגורים אזורים מבודדים שנקראו "קוּמבַּלים", ובהם חברים יכלו להיפגש וזוגות יכלו להתייחד. בדצמבר 1943 קיטי גורשה למחנה המשפחות הצ'כי באושוויץ-בירקנאו, ופרנסי הצטרפה אליה מאוחר יותר, במאי 1944. בינתיים מזלו של ג'ו אזל, והוא נעצר ונכלא על ידי הגסטפו. פרנסי גילתה על מותו רק אחרי המלחמה.
פרנסי מודה בספה כי לא אהבה את ג'ו מספיק ולא חשבה שהוא מתאים לקשר נישואים לטווח ארוך. היא כתבה שהייתה מתגרשת ממנו אילו היה ניצל. בחלק מהספר היא מתייחסת לעצמה באמצעות המספר שקועקע על ידה ובגוף שלישי.
פרנסי כתבה בקטע על תקופת מאסרה בבירקנאו:
"בלילות אחרים היא גלגלה בראשה פנטזיות אינסופיות שהיו לה בגיל 17 והסתיימו עם הגירתו של גבר צעיר. כעת היא דמיינה את סצנות האהבה הפרועות ביותר שלא התרחשו מעולם, חשה את זרועותיו סביבה ואפילו הריחה את ניחוח המקטרת שלו. באופן מוזר, בעלה מעולם לא מילא תפקיד בפנטזיות המיניות האלה".
אור חשמל
זריזות המחשבה של פרנסי היא שהצילה אותה ממוות בבירקנאו. במהלך סלקציה היא החליטה בן רגע להכריז על המקצוע שלה כחשמלאית במקום כתופרת. באופן מפתיע התחבולה הצליחה, וביולי 1944 פרנסי וקיטי הועברו, עם עוד כ-500 נשים אחרות, למחנה דסאואר אופר בהמבורג, שהיה חלק מרשת של יותר מ-85 מחנות ריכוז בצפון גרמניה. שם הוטל עליהן לפנות את ההריסות מההפצצות של בעלות הברית; לנשים עצמן לא הייתה כל הגנה מהפשיטות הליליות המבעיתות.
בדסאואר אופר הנשים הצעירות נפגשו בסתר עם שבויי מלחמה איטלקים. אחד מהם חיזר אחר פרנסי, ולמרות שהוא חלק איתה חבילות שקיבל מהבית, היא סירבה בסופו של דבר להצעותיו הרומנטיות מפני שהאמינה שהיא עדיין נשואה.
הנשים הצעירות נפגשו בסתר עם שבויי מלחמה איטלקים. אחד מהם חיזר אחר פרנסי, ולמרות שהוא חלק איתה חבילות שקיבל מהבית, היא סירבה להצעותיו הרומנטיות
בספטמבר 1944 פרנסי, קיטי ונשים אחרות הועברו לנויגראבן, שם פרנסי הייתה צריכה לחשוב תוך כדי תנועה כאשר מפקד המחנה הסדיסט, שעם זאת היה פטרוני באופן מפתיע, ציפה ממנה לבצע בפועל את תפקידה כחשמלאית. באורח נס, פרנסי הצליחה להשתמש בידע הבסיסי שלה, שרכשה מאביה המהנדס, כדי להתקין קווי טלפון, לתקן חיווט ולחבר לחשמל חלקים חדשים של המחנה.
ב-5 באפריל 1945 פרנסי וקיטי הגיעו לברגן-בלזן, שהיה נורא אף יותר. כעבור עשרה ימים הבריטים שחררו את המחנה. שתי הנשים הצעירות היו חולות, ולאחר שטופלו בבית חולים הן בילו תקופת התאוששות בעיר הגרמנית צלה.
פרנסי שבה לפראג כאדם אחר. היא הייתה חסרת כיוון, ובתחילה התקשתה לדמיין את עצמה שבה לעסקי התפירה, שנראו כעת חסרי ערך לאור חוויותיה במלחמה. היא חיפשה נחמה אצל גברים שידעה שאין בכוונתה להינשא להם.
בעידודן של לקוחות קודמות, היא פתחה בסופו של דבר סלון חדש, וגם נישאה לקורט אפשטיין, מאמן השחייה שלה לשעבר שגם הוא היה ניצול. פרנסי ילדה את הלן בפראג, וזמן קצר לאחר מכן בני הזוג נמלטו מצ'כוסלובקיה לניו יורק, עם השתלטות המשטר הקומוניסטי ב-1948.
לדבריה של אפשטיין, אמה מיעטה לדבר על רגשותיה. אף על פי שהיא שבה לעסוק במקצוע האהוב שלה, המלחמה שינתה אותה.
"אמי הביאה לעבודתה פרגמטיות לא סנטימנטלית… פרנסי טיפחה מעין בוז כלפי הנערה התמימה שהיא הייתה לפני המלחמה, וכעת כלפי הלקוחות שהאמינו בגרסת האהבה שהן ראו בסרטים הוליוודיים", כתבה אפשטיין בספרה "זמן מחצית החיים הארוך של אהבה וטראומה" (באנגלית).
"המסר שלה אליי נראה ברור. להיות אישה פירושו להיות פגיעה. עניינים של חיים ומוות יכולים להיות מוכרעים בשבריר שנייה", היא כתבה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם