הרב הפליט היהודי-גרמני אלכסנדר אלטמן היה איש הגות מכובד ששירת כרב הקהילה של מנצ'סטר, אנגליה, מ-1938 ועד 1959. על אף מומחיותו בהגותו של הפילוסוף משה מנדלסון, אוהדי כדורגל מסורים זוכרים אותו בזכות עובדה שונה לחלוטין: מכתב גלוי שכתב לעיתון חדשות הערב של מנצ'סטר באוקטובר 1949.
כ-20 אלף אוהדים מחו אז על מינויו של שבוי מלחמה גרמני בשם ברט טראוטמן לשוער החדש של מועדון הכדורגל של מנצ'סטר סיטי. בשנים שלאחר המלחמה, כשהרגשות נגד גרמניה עדיין היו חזקים, אוהדי המועדון המיתולוגי (ובייחוד היהודים המקומיים) התנגדו לצירופו של נאצי לשעבר למועדון – לא משנה כמה מוכשר הוא היה על המגרש. אלטמן איבד את הוריו ובני משפחה נוספים בשואה, אבל הכריז כי הוא מקבל את טראוטמן ועודד אחרים לעשות כמוהו.
"כל חבר בקהילה היהודית רשאי לדעה משלו, אבל אין ניסיון מכוון להסיר את תמיכתנו ממועדון הכדורגל של מנצ'סטר סיטי… אם השוער הזה הוא כמו שאומרים, בחור הגון, הייתי אומר שאין כל רע בכך שישחק כדורגל. כל אחד צריך להישפט על פי מעלותיו", כתב אלטמן במכתבו רב ההשפעה.
יכולתו של אלטמן לסלוח אבל לא לשכוח מתוארת כרגע מכונן בסרט "הסיפור של טראוטמן" (The Keeper), שעלה לאקרנים בארצות הברית בבתי קולנוע וירטואליים ובמבחר בתי קולנוע פתוחים ב-2 באוקטובר.
הבמאי והתסריטאי-השותף, מרקוס ה' רוזנמולר, 47, מעולם לא שמע על טראוטמן או על אלטמן לפני ששותפו המפיק הציע לו את הסיפור. "שיחקתי כדורגל מגיל 5 עד גיל 42 – כשהברכיים שלי לא עמדו בזה יותר. הופתעתי שלא שמעתי על טראוטמן, בעיקר כי כל כך התעניינתי בספורט וקראתי על זה המון", אמר לי רוזנמולר בריאיון טלפוני מצפון בוואריה, שם הוא שהה לצורך צילומים.
דויד קרוס, שמגלם את טראוטמן ב"הסיפור של טראוטמן", גם הוא לא שמע על טראוטמן כשחקן כדורגל שגדל ליד המבורג. "אבל אחרי שפנו אליי בקשר לסרט, קראתי את הביוגרפיות שנכתבו עליו, והמסע שלו ממי שגדל בגרמניה הנאצית לאגדת ספורט בבריטניה נראה כמו חומר לסרט מעניין", אמר מביתו בהמבורג.
המוניטין של טראוטמן כאגדה חיה, וכאחד השוערים הגדולים של כל הזמנים, קיבל חיזוק ב-17 הדקות האחרונות של גמר הגביע האנגלי ב-1956, שבהן המשיך לשחק עם צוואר שבור כדי להבטיח שמנצ'סטר תשמור על יתרון עד הניצחון.
לדברי קרוס, 30, הוא קרא טיוטות רבות של התסריט לפני תחילת הצילומים ב-2017 במינכן ובבלפסט. הגרסאות הראשונות כללו סצנות המתארות את שנותיו של טראוטמן בתנועת הנוער ההיטלראי ואת שירותו כצנחן בלופטוואפה (הזרוע האווירית של צבא גרמניה הנאצית), אבל אלה הושמטו מאוחר יותר.
בסופו של דבר הוחלט להתמקד בעיקר בסיפור האהבה בין טראוטמן לאשתו מרגרט פרייר (פרייה מייבור), שאותה פגש ב-1974 לאחר שאביה – מאמן קבוצת כדורגל מקומית – גילה אותו כאשר שיחק כדורגל עם אסירים אחרים במחנה השבויים בלנקשייר. ג'ק פרייר (ג'ון הנשו) לא שש להכניס גרמני תחת כנפיו, אבל הוא היה נואש להחליף את השוער הכושל שלו באחד שיעזור לקבוצה שלו לנצח.
מאמן קבוצת כדורגל בריטית מקומית גילה את טראוטמן, כאשר שיחק כדורגל עם אסירים אחרים במחנה השבויים בלנקשייר. הוא לא שש להכניס גרמני תחת כנפיו, אבל הוא היה נואש להחליף את השוער הכושל שלו באחד שיעזור לקבוצה שלו לנצח
עלילת הסרט עוקבת אחר התפתחות מערכת היחסים של הזוג הצעיר, במקביל לשיקומו של טראוטמן ולסירובו להצעה לשוב למולדתו. היא גם משרטטת את התקדמותו מקבוצת הכדורגל המקומית למנצ'סטר, לאחר שהתגלה על ידי המאמן ג'וק תומפסון (גארי לואיס). טראוטמן הפך לבסוף לשחקן אגדי – הוא זכה בתואר כדורגלן השנה של הליגה האנגלית ל-1955/1956 – וזכה להכרה הן מצד ממשלת בריטניה והן מצד ממשלת גרמניה על תרומתו לקידום היחסים בין שתי המדינות.
בגרסה בדיונית בבירור של ההתרחשויות, הסרט מציג את מרגרט משיבה מלחמה לקבוצה של אוהדים ובעלי תפקידים שמתנגדים לצירוף בעלה למועדון. באותה סצנה, הרב, שנראה קודם לכן אומר לבעלי הקבוצה כי הוא מבין את קריאתם של האוהדים לחרם, משנה את דעתו, דבר שמוביל אותו לכתיבת המכתב הפתוח.
"אתם לא יכולים לתלות באדם אחד את האחריות למה שקרה… לא הכרתי אותו כחייל. אני מכירה אותו רק כאדם… אתם מתאגדים כדי לשבור אדם שהוא כבר שבור, במקום לעזור לו למצוא עתיד – וכל זה כי זה קל יותר מאשר לסלוח. אתם יודעים, אתם לא יותר טובים מהאנשים שאתם מאשימים", אומרת מרגרט בסרט.
יחסיהם של טראוטמן ואשתו הועמדו למבחן זמן קצר לאחר הניצחון בגמר הגביע האנגלי ופציעתו של טראוטמן, כשבנם נהרג בתאונה. "הסיפור של טראוטמן" מתאר את התמודדותו של טראוטמן עם האבל שלו באמצעות האמונה שהמוות של בנו הוא עונש קרמתי על חוסר המעש שלו כאשר היה עד לטבח שביצעו הגרמנים באוקראינה. הסרט מציג זאת בצורה סמלית כאשר טראוטמן נרדף על ידי דמות ילד שנורה למוות בידי אחד מחבריו לנשק, בעוד הוא עצמו עומד מנגד.
רוזנמולר סיפר שכאשר הוא פגש את טראוטמן הג'נטלמני והכריזמטי ב-2012 בביתו בספרד, טראוטמן הודה כי הוא שמע יריות ביער באוקראינה, שם נרצחו 40 או 50 יהודים ב-1941. הוא לא התערב ולא דיבר על כך לאחר מכן.
רוזנמולר סיפר שכאשר פגש את טראוטמן הג'נטלמני והכריזמטי ב-2012 בביתו, טראוטמן הודה כי הוא שמע יריות ביער באוקראינה, שם נרצחו 40 או 50 יהודים ב-1941. הוא לא התערב ולא דיבר על כך לאחר מכן
הבמאי מספר כי הכדורגלן לשעבר, שהלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 89, טען שכחייל שמוחו נשטף על ידי משטר היטלר, לא הייתה לו ברירה. "למי שגדל בגרמניה של היטלר, לא הייתה דעה משל עצמו", אמר טראוטמן לגרדיאן ב-2010.
באשר לסיבה שבגללה התגייס ללופטוואפה בגיל 17, הוא אמר, "כשאתה נער צעיר, מלחמה נראית כמו הרפתקה. ואז, כשאתה משתתף בקרבות זה שונה מאוד, אתה רואה את כל הדברים האיומים שקורים, את המוות, את הגופות, את האימה. אתה לא יכול לשלוט בעצמך. כל הגוף שלך רועד ואתה עושה במכנסיים".
טראוטמן אמר לרוזנמולר שחייו החדשים החלו במחנה השבויים. "הוא אמר שהוא ידע בתוך תוכו שהוא נכשל מוסרית במהלך המלחמה", אומר הבמאי.
טוני קושנר, פרופסור ליחסי יהודים ולא יהודים באוניברסיטת סאות'המפטון ואוהד ותיק של מנצ'סטר סיטי, אומר כי קורותיו של טראוטמן במהלך המלחמה, לרבות השאלה אם היה מעורב בפשעי מלחמה באופן אישי, אינם ברורים לגמרי.
אף על פי שבמהלך השנים פורסמו כמה ביוגרפיות של טראוטמן, האחרונות שבהן ב-2009 וב-2011, קושנר אומר לזמן ישראל שהיסטוריון טוב יוכל לבחון לעומק מסמכים נאציים ואחרים מתקופת המלחמה כדי להתחקות בצורה מדויקת יותר אחר קורותיו של טראוטמן במהלך שלוש השנים שבהן לחם בחזית המזרחית ובמהלך השנה שבה לחם בצרפת לפני שנתפס בידי בעלות הברית.
בשלב מוקדם בסרט מוזכרת העובדה שטראוטמן קיבל את אות צלב הברזל ועיטורים אחרים על אומץ לבו, אבל שאלת חברותו במפלגה הנאצית נותרת עמומה (הוא היה חבר המפלגה). בחיים האמיתיים היו נגד טראוטמן די עדויות כדי לסווג אותו תחילה כ"שחור" (נאצי שאינו מראה חרטה) במחנה השבויים.
באשר לשאלה מדוע אלטמן היה מוכן לכתוב את מכתבו המשפיע כדי לתמוך בטראוטמן, קושנר אומר כי הוא סבור שהדבר שיקף את אישיות הרב ואת הטבע הנדיב שלו. המחווה הזו גם תאמה את רוח הזמן, שלפיה העיקר היה להמשיך הלאה ולהתנגד לאיום הקומוניסטי על אירופה. בנוסף, היהודים ניסו להדוף האשמות על נאמנות כפולה בעקבות הקמת מדינת ישראל שנה וחצי קודם לכן.
היוצרים החליטו להציג את סיפורו של טראוטמן מנקודת המבט של אותו הזמן. מעט אם בכלל היה ידוע בסוף שנות ה-40 על עברו של טראוטמן במלחמה. היום כבר ידוע על כך יותר, ואם תחושת הבטן של קושנר נכונה, יש עוד מה לגלות.
אולם ביצירת "הסיפור של טראוטמן" מטרתו של רוזנמולר לא הייתה בהכרח לגלות את האמת על עברו של טראוטמן במלחמה – תהיה אשר תהיה. "אני לא יודע אם טראוטמן שיקר לנו כששוחחנו איתו", אומר הבמאי.
ביצירת "הסיפור של טראוטמן" מטרתו של רוזנמולר לא הייתה בהכרח לגלות את האמת על עברו של טראוטמן במלחמה – תהיה אשר תהיה. "אני לא יודע אם טראוטמן שיקר לנו כששוחחנו איתו", אומר הבמאי
רוזנמולר התעניין יותר בסיפור חייו יוצא הדופן של טראוטמן. המחווה של הרב אלטמן הייתה דוגמה קטנה אבל חשובה לתהליך "האמת והפיוס" שלדבריו היה צריך להתרחש – אך לא התרחש – בגרמניה בעשורים שמיד לאחר המלחמה.
בסצנת הסיום של "הסיפור של טראוטמן", טראוטמן ואלטמן לוחצים ידיים לאחר שגיבור הסרט מתמודד עם עברו בעקבות המוות של בנו. "המפגש הזה הוא משהו שהמצאתי בשביל הסרט, הוא לא התרחש באמת", אומר רוזנמולר. "רציתי להראות שטראוטמן זכה להזדמנות שנייה בזכות הרב".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם