במהלך ההליך המשפטי, כולם הכינו את קרן – אמה של ליבי, הילדה שנפגעה מינית מהמורה אביתר גרוס – שהוא עלול לקבל עונש מופחת על מעשיו (השמות של הילדה הנפגעת ואמה בדויים). "הפרקליטים שעבדו על התיק הכירו את השופט, וטענו כי הוא נוטה להקל בעונשים במקרים כאלה, ואמרו לי שזה הולך לעבודות שירות. אבל אני קיוויתי שהשופט בכל זאת יוכל לראות את הצד הנפגע בסיפור, ולכן ביקשתי לפנות אליו", מספרת לי קרן בשיחת טלפון כשבוע לאחר ההכרעה. היא חוזרת לרגעים הקשים בבית המשפט, ולכל מה שעברה עם משפחתה בשנה וחצי האחרונות, מרגע גילוי המקרה: החקירה, העדויות, הטיפולים, הסיוטים, הדמעות, ההאשמות והדיונים בבית המשפט.

בדיון שקדם להכרעת הדין בבית משפט השלום בפתח תקוה, פנתה האם לשופט עודד מורנו במילים אלה, בתקווה שיתחשב בהן:

"לא תיארתי לעצמי בחיים שאני אעמוד מול שופט, בטח שלא בסיטואציה כזו. מאז שהבת שלי גילתה לנו את מה שקרה העולם שלנו חרב, התהפך. אנו חיים את זה יום יום, שעה שעה, דקה דקה.

"שלחתי את הילדה שלי לבית ספר בתקווה שמגנים עליה, שומרים עליה, למקום שאמור היה להיות הכי בטוח, ונדהמתי לגלות שזה המקום שהפך לנו את החיים. אנחנו משפחה רגילה ונפלנו לבור העמוק הזה. כל המשפחה בטיפולים בעקבות המקרה. האדם הזה ניצל את הבת שלי, את התמימות שלה, את טוב הלב שלה. ולא רק אותה.

"אני לא יודעת מה היה קורה אם הבת שלי לא הייתה מספרת על המקרה. אני מקווה שניצול של ילדים תמימים, שאין להם יכולת לבוא ולדבר, שעובדים עליהם פסיכולוגית, לא יחזור על עצמו. שבית המשפט לא יקל בעונש כדי שלא יקרו עוד מקרים. כי ברגע שמקלים ראש בכאלה מצבים, אנשים יחזרו על אותן התנהגויות. רק אם אנשים יבינו שאסור לעשות דברים כאלה, הם יחשבו פעמיים אם לבצע אותם".

ואולם תחנוני האם לא הועילו, וגרוס קיבל עונש מגוחך של 9 חודשי עבודות שירות, למרות שהעונש הקבוע בחוק על תקיפה מינית מהסוג שביצע הוא 10 עד 24 חודשי מאסר בפועל. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו בביהמ"ש, ורציתי לשבור לו את הידיים והרגליים. הוא היה נינוח, קר רוח ואדיש. הוא הגיע בזרועותיה של אשתו מהבית, כי במהלך ההליך המשפטי הוא שוחרר למעצר בית. הייתי בהלם מזה שהמשפחה שלו תומכת בו ושהכל ממשיך שם כרגיל".

קרן ובתה לא נדרשו להעיד בבית המשפט, מכיוון שהנאשם הודה במעשיו. "בדיון האחרון פשוט תפסתי את הראש ולא האמנתי, רעדתי והייתי נסערת. שמעתי איך העדים מטעם הנאשם הופכים אותו לאדם חיובי ונערץ, ואת בת ה-8 שלי לפתיינית. העונש שנתנו לו הוא בדיחה עלי ועל המשפחה שלי", היא אומרת.

"בדיון האחרון פשוט תפסתי את הראש ולא האמנתי, רעדתי והייתי נסערת. שמעתי איך העדים מטעם הנאשם הופכים אותו לאדם חיובי, ואת בת ה-8 שלי לפתיינית. העונש שנתנו לו הוא בדיחה עלי ועל המשפחה שלי"

לדבריה, "הפוגע יעבור טיפול שיקומי ויחזור למשפחה שלו ויחיה בקהילה. ומה עם הבת שלי, שחזרה למצוץ אצבע כמו שהייתה תינוקת ועדיין בוכה כדי לא ללכת לבית הספר, כי זה כתם מצורע בשבילה המקום הזה?

"לפני שדיברתי איתך, סיימתי שיחה עם שירותי הרווחה, כי גם אחיה הקטן החל להתעורר באמצע הלילה עם חרדות. גם אני ובעלי מפורקים. אני מתרוצצת כדי לנסות להביא את הפוגע למשפט צדק, ובין הטיפולים, ובעלי נמנע מלעסוק בנושא. זה לא נעלם ולא ייעלם מהחיים שלנו לעולם. זה יישאר לעד".

"הכל עולה מחדש"

כשאני מבקשת מקרן לשחזר את היום שבו נודע לה על המקרה, קולה נשבר. "קשה לי לדבר על זה, כי הכל עולה מחדש. אבל אני אעשה הכל כדי שאנשים ייחשפו לסיפור הזה ולא יהיו שאננים. היום אני מבינה שהייתה לי הרגשה לא טובה לגבי המורה הזה, ואני כועסת על עצמי יום ולילה על כך שלא עשיתי כלום".

מעשיו של גרוס התגלו לפני כשנה וחצי, כשבתה של קרן הייתה בת 8 ולא הגיעה לביה"ס בעקבות מחלה. "באותו היום היא פגשה חברה במגרש משחקים, והחברה סיפרה לה שהמורה חיפש אותה בכיתה. אז הבת שלי סיפרה לה שאביתר נוהג להוציא אותה מהשיעורים, לקחת אותה לכיתה ריקה, ולהראות לה 'מאיפה באים הילדים לעולם'. החברה סיפרה את זה לאמא שלה, והאמא התקשרה אלי באותו הערב. אני זוכרת שהיא ביקשה ממני לשבת, ואני זוכרת שלא הפסקתי להגיד לה 'מה? מה? מה?', כי לא הצלחתי להבין ולהאמין למה שאני שומעת.

"ואז התחלנו אני ובעלי לתחקר את הילדה. בהתחלה שאלתי שאלות כלליות – איך בבית הספר – והיא לא שיתפה פעולה. כשהתחלתי לשאול על המורה הזה, היא עדיין לא סיפרה כלום. אבל כששאלתי מפורשות האם הוא נגע בה, היא אמרה, שכן וסיפרה בצורה בהירה על מה שקרה. "שאלתי 'אבל למה לא סיפרת לי?', והיא הסבירה שהמורה אמר לה שאם תיספר ההורים יכעסו, וגם הוא".

אחרי שהצליחה לעכל את הדברים, פנתה האם ליועצת ולמנהלת בית הספר, ולמחרת התייצבה עם בתה במרכז ההגנה בית לין בתל השומר, מרכז סיוע לילדים נפגעי עבירה. מרכז זה פועל מטעם משרד הרווחה (יש שמונה כאלה בארץ), ובו מתושאלים ילדים ובני נוער ע"י חוקרי ילדים, שהם עובדים סוציאליים בהכשרתם, ועוברים שם אבחון והערכה על ידי אנשי מקצוע אחרים, במקום במשטרה.

"המקום מאוד נחמד ומותאם לילדים. יש בו צעצועים וציורים, כולם לבושים רגיל ולא במדים", אומרת קרן. "בהתחלה ישבה איתי עובדת סוציאלית ודיברה איתי. היא שאלה על מה שקרה, ואח"כ הילדה נכנסה אליה לבדה. הסבירו לי שחוקרים את הילדים שלא בנוכחות בני המשפחה, כי זה עלול להשפיע על העדות".

"קודם כל ישבה איתי עובדת סוציאלית ודיברה איתי. היא שאלה אותי על מה שקרה ואחר כך הילדה נכנסה לבדה. הסבירו לי שחוקרים את הילדים שלא בנוכחות בני המשפחה, כי זה עלול להשפיע על העדות"

"חזרנו הביתה המומים. אני ובעלי עדיין בהלם. שמענו שהמורה נעצר עוד באותו היום בביתו. אבל אז הייתה תקופה של שקט מחריד", מספרת קרן. "כמה חודשים אסור היה לי לדבר עם אף אחד בבית הספר, כדי לא לזהם את החקירה, ופשוט לא ידעתי מה קורה. רציתי לדבר עם הצוות, עם המורים, להבין מה היה, איך היה, איך זה קרה? רציתי לדעת מה קורה עם החקירה? האם הוא הודה? האם הוא עצור? האם הוא שוחרר? אבל לא ממש הצלחתי לקבל תשובות. אז פשוט ישבתי בבית והתמרמרתי. עצרתי את הלימודים שלי, ולא הצלחתי להתרכז בכלום".

איך כל הסיפור הזה השפיע על ליבי?

"היא לא רצתה ללכת לבית הספר. היא בכתה והתעקשה להישאר בבית. בהתחלה לא ידעו שם על המקרה, ואמרו לכולם שהמורה נעדר מסיבות אישיות. אבל לאחר כחודש הוציאו מייל לכל ההורים ובו סופר על כך שהמורה נעצר כי הוא תקף מינית ילדה בבית הספר. איכשהו כולם ידעו שמדובר בה, והילדים היו רעים אליה. כשהיא הייתה הולכת לבית הספר, היו מצביעים עליה, ומתלחששים מאחורי גבה.

"היא הייתה חוזרת הביתה בוכה ומספרת שהבנים הגדולים פותחים את הרוכסנים, ולועגים לה על התקיפה שהיא עברה. שקלתי אפילו להעביר אותה לבית ספר אחר, אבל היא לא רצתה להיפרד מהחברות שלה בכיתה, אז השארתי אותה בבית הספר, אבל הבעיה עדיין לא נפתרה. היא לא מרגישה שבית הספר הוא מקום בטוח בשבילה".

"שקלתי אפילו להעביר אותה לבית ספר אחר, אבל היא לא רצתה להיפרד מהחברות שלה בכיתה, אז השארתי אותה, אבל הבעיה עדיין לא נפתרה. היא לא מרגישה שבית הספר הוא מקום בטוח בשבילה"

לאחר החקירה במרכז ההגנה, נפתח תיק פלילי והטיפול בו עבר למשטרה. על פי דוח המועצה הלאומית לשלום הילד, מדובר באחד מ-2,500 התיקים שנפתחים מדי שנה בארץ בגין עבירות מין כלפי קטינים. בין השנים 2008-2018 עלה ב-16% מספר התיקים בגין עבירות מין כלפי קטינים, וכ-70% מכלל הנפגעות היו בנות.

העבירה שבגינה הורשה המורה גרוס, מעשה מגונה בכוח, היא העבירה השכיחה ביותר בתיקים של העשור האחרון, עם 57% מהתיקים בשנת 2018. רוב הילדים שנפגעו מעבירות מין ונחקרו ב-2018 בידי חוקרי ילדים (כ-70%), נפגעו בידי אדם מוכר – הורה, קרוב משפחה, מורה, שכן וכו'. בנוסף, רוב הפגיעות, כ-52%, היו פגיעות מתמשכות, והפוגע חזר וביצע את המעשה פעם אחר פעם.

רוב הילדים (70%) שנחקרו בידי חוקרי ילדים אשר נפגעו מעבירות מין נפגעו בידי אדם מוכר – הורה, קרוב משפחה, מורה, שכן וכו'. רוב הפגיעות, כ-52%, היו פגיעות מתמשכות, והפוגע חזר וביצע את המעשה פעם אחר פעם

"גם אחרי שנחשפת הפגיעה והמעשים נפסקים, לא נפסק הסבל של הקורבנות ומשפחתן. מרגע החשיפה מתחילה מסכת ארוכה של חקירות, מסירת עדויות, התמודדות חברתית עם הסביבה וטיפולי פוסט טראומה", מסבירה לירון אשל, עו"ד ועו"ס שמנהלת מרכז ליווי וסיוע לילדים נפגעי עבירה במועצה לשלום הילד, וכחלק מכך מלווה את המשפחה של ליבי מהרגע שהופנו אליה בידי מרכז ההגנה.

"המשפחה נמצאת בחוסר ודאות ובלבול עד לשלב של הגשת כתב האישום, שיכול לקרות גם בעוד כמה שנים. אבל מה קורה למשפחה? מי מעדכן אותם בנוגע לחקירה? מה הזכויות שלהם מול הרשויות? איפה נמצא כעת החשוד – האם הוא במעצר? האם שוחרר? אלה החרדות שמלוות אותם, ותפקידנו הוא לספק למשפחה איש קשר, שנמצא בקשר עם כל הגורמים – חוקר המשטרה בתיק, הפרקליט, ופקידי הסעד, והוא זה שילווה את המשפחה בכל התהליך ויתלווה אליה גם לבית המשפט.

עובדי המרכז פועלים בהתנדבות והם מלווים כ-450 ילדים בשנה. המדינה, מצדה, מספקת סיוע משפטי, כלומר עורך דין שילווה את משפחת הקטין, אבל הליווי הזה מתחיל רק מרגע הגשת כתב האישום בתיק. בפועל, כ-80% מהתיקים הפליליים כלל לא מגיעים לכדי כתב האישום.

גם במקרים של הגשת כתב אישום, הסיוע מטעם המדינה מגיע רק כשהאישומים חמורים ביותר, כגון אינוס, מעשה סדום, ועבירות מין בקטינים בתוך המשפחה. כלומר, מרבית משפחות הקטינים כלל אינם זוכים לסיוע משפחתי מטעם המדינה.

לפני כשנה התכנסה ועדה בין משרדית בראשות השופטת בדימוס דבורה ברלינר, שדנה בנושא קורבנות עבירות מין. אחת מהמלצותיה החשובות, שהוגשו בדצמבר 2019, הייתה מינוי מלווה קבוע לנפגעי עבירת המין לאורך ההליך הפלילי.

"הדוח נועד לעשות סדר ולשנות את סדרי העדיפויות ואופן עבודת הרשויות עם נפגעי עבירה, שרבים מהם ילדים", מסבירה אשל. "הילדים, למשל, צריכים לקבל ליווי שהוא לא רק משפטי, אלא גם טיפולי וחברתי, כדי למנוע קורבנות משנית.

"אם הם לא מעודכנים בהליכים הנלווים להליך הפלילי והמשפטי, הם חווים חוסר שליטה, לא מקבלים מידע ולא יודעים לקראת מה הם הולכים. לעתים הילדים עוברים חקירה פלילית, לאחר מכן הם עוברים טיפול פסיכולוגי ארוך ומשתקמים, ורק אז מחזירים אותם להעיד. התהליך הזה גורם לרגרסיה חמורה במצבם.

"הילדים, למשל, צריכים לקבל ליווי שהוא לא רק משפטי. לעתים הם עוברים חקירה פלילית, לאחר מכן עוברים טיפול פסיכולוגי ארוך ומשתקמים, ואז מחזירים אותם להעיד בבית משפט וזה גורם לרגרסיה חמורה במצבם"

"הומלץ גם לשפר את תנאי ההעדה של הילדים בבית המשפט. אין חוק שמגן עליהם, והיו מקרים שילדים נחקרו במשך שעות ארוכות, יום אחרי יום.

"הוועדה גם המליצה להפיק סרטון שיסביר לילד את ההליך ומה צפוי בו בצורה ידידותית וברורה, וכן דפי מידע למשפחות שיציינו את שמות הגופים שנותנים שירות ואת הזכויות של משפחות הקורבנות. הבעיה היא שהדוח התפרסם בתקופה שהכנסת התפזרה, ועד עכשיו המסקנות שהוגשו לא יושמו".

"עונשים מגוחכים"

ב-25 באוגוסט האחרון, נערך בוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת דיון מהיר בנושא "פדופיליה, הסדרי טיעון, היעדר חקיקה וענישה, היעדר מודעות ומניעה, הסברה והכשרות ייעודיות". הסיבה העיקרית לכינוס הוועדה לזכויות הילד, שיזמה חברת הכנסת סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת), הייתה "מספר מקרים שבהם בתי המשפט קבעו עונשים מגוחכים ומקוממים לעבריינים שהורשעו בביצוע עבירות מין בקטינים. עונשים אלה מעדיפים את שיקום הפוגע על פני שיקום הנפגע, הם אינם מידתיים ואין בהם כדי להרתיע".

סאלח אמרה לזמן ישראל כי יזמה את הדיון "בעקבות סגירת הסדר טיעון מביש, של 9 חודשי עבודות שירות בלבד, עם עבריין המין הפדופיל רונן ביטי, שפגע בילדות, וניצל את מעמדו כאבא של זמרת שהן רצו בקרבתה. יזמתי את הדיון בסוף אוגוסט, כמעט שנתיים אחרי הדיון האחרון הנושא. במשך שנתיים, מאות ילדות נפגעות פה, והכנסת לא רואה אותן, ולא בודקת מה נעשה כדי לסייע להן.

"המקרה של ביטי הוא הכלל, ולא חריג ושונה. הסדר הטיעון שלו מצטרף למקרה של ד"ר אברהם ברקאי מחיפה, שהורשע בהחזקה והפצה של תכנים פורנוגרפיים, בהם של ילדים שטיפל בהם באופן פרטי. עם זאת בית המשפט קבע שאין מניעה למנות אותו לתפקיד רופא הפיקוח בלשכת הבריאות בצפון. המינוי בוטל רק בעקבות רעש תקשורתי וציבורי, והחלטת הפרקליטות להגיש ערעור על המינוי.

"עם זאת, אין כיום שום נוהל שמונע מעבריין מין מוכר לעבוד עם ילדים, גם אם ישב בכלא. הסדרי טיעון מהסוג הזה, לא רק שלא מהווים ענישה והרתעה, אלא מאותתים לילדים שמנוצלים ברגעים אלו, כי הפגיעה בהם מותרת, שהם מופקרים ושאין להם באמת על מי לסמוך. הגיע הזמן להפוך את היוצרות, לעמוד לצד הנפגעות והנפגעים, לתמוך ולסייע להם להתמודד עם הפגיעה מהרגע הראשון, ולייצר מרחבים בטוחים ומוגנים שיאפשרו להם לספר ולהתמודד עם מה שקרה להם", מסכמת סאלח. "מדובר במצב חירום שדורש תיעדוף, תקצוב, שיתוף פעולה של משרדי הממשלה והמערכות, חקיקה, ענישה ואכיפה".

כחלק מהטיפול הליקוי של המדינה בקטינים נפגעי עבירות מין, נידון בוועדה גם הנושא של חוסר המודעות של הרשויות לגבי הזכאות של קטינים להיחקר במרכז ההגנה, ולא בתחנת המשטרה. "אנחנו רואים שיש ילדים ובני נוער שמגיעים לתחנת משטרה כדי להגיש תלונה, ואף אחד לא מפנה אותם למרכזי הגנה. אז הנערה יושבת במקום הלא נעים הזה, רואה אנשים אזוקים, רואה ניידות וחווה טראומה נוספת", אומרת עו"ד אשל.

מדוע לא מפנים את הקטינים למרכזי הגנה?

אשל: "אנחנו עובדים על זה שבמשטרה ירעננו את ההנחיות בנושא. תחנות משטרה מאופיינות בתחלופה מאוד גבוהה של כוח אדם, ולא כולם יודעים שלקטינים יש זכות להיחקר במרכזי הגנה, והם פשוט לא מפנים אותם לשם".

ואולם בלב דיוני הוועדה עמדה הסוגיה של קלות הענישה והיעדר ההרתעה לעברייני המין. אשל, שייצגה את עמדתה גם בוועדה, אומרת כי "המערכת רואה את הפוגע ואת סיכוי השיקום שלו, ומפספסת את המסר שהיא שולחת לקורבנות.

"אתמול קיבלתי ארבע משפחות חדשות למרכז הליווי, ילדים שנפגעו מינית. מה אגיד להם? ששווה להם להגיש תלונה, לעבור שנים של ייסורים ועדויות וחקירות, כדי שבסוף הפוגע ילך לעבוד בין 8 ל-4 במתנ"ס הקרוב לביתו? לילדים שנפגעים אין קיצורי דרך. אני רואה ילדים שעושים תהליך של שנים, ומשתקמים, ועושים בגרויות ומתגייסים ולצבא ונחשבים לסיפורי הצלחה. אבל בלילה ילדה כזו מתעוררת מהתקף חרדה, כי היא חולמת שהפוגע נכנס אליה למיטה. אנחנו מבקשים שהשופטים יסתכלו לילדים האלה בעיניים וייתנו ענישה הולמת".

נציגת הפרקליטות, דפנה וכניש, התייחסה בדיון בוועדה לזכויות הילד לסדרי הטיעון עם עברייני המין בקטינים, ואמרה:

"אנחנו לא עושים הסדרי טיעון כדי לחסוך מאתנו עבודה. הסדרי טיעון נעשים על פי הראיות, ולא פעם יש קושי ראייתי או נוצרים מצבים שבהם מתלוננות קטינות שהן מעל גיל 14 לא מעוניינות להעיד בבית המשפט. יש מקרים שהנפגעות הקטינות מעוניינות להעיד, אבל ההורים לא מעוניינים, ואני בטוחה שלירון אשל תעיד על זה. בגלל מצבים כאלה אנחנו נאלצים לא פעם להגיע להסדרי טיעון. כשהראיות בתיק הן ראיות טובות וחד-משמעיות, אנחנו לא עושים הסדרי טיעון".

"אתמול קיבלתי ארבע משפחות חדשות למרכז הליווי, ילדים שנפגעו מינית. מה אגיד להם? ששווה להם להגיש תלונה, לעבור שנים של ייסורים ועדויות וחקירות כדי שבסוף הפוגע ילך לעבוד בין 8 ל-4 במתנ"ס הקרוב לביתו?"

למרות הדיון המעמיק בנושא, מסקנותיה של הוועדה לזכויות הילד לא התייחסו לנושא הענישה והסדרי הטיעון. הוועדה של הכנסת המליצה למשרדי המשפטים, הרווחה, וביטחון הפנים לאמץ את המלצות ועדת ברלינר כדי לבחון את הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי. במקביל היא המליצה למשרד הרווחה למנות מלווה לקטין הנפגע, עוד לפני תחילת ההליך הפלילי והגשת תלונה במשטרה.

ממשרד החינוך הוועדה ביקשה שההדרכה לאיתור וזיהוי ילדים בסיכון תועבר כחובה לכל הצוותים החינוכים. כמו כן היא ביקשה לעגן בחוזר של מנכ"ל משרד החינוך את החובה לקיים מערכי שיעור לכלל התלמידים במערכת החינוך, כדי להגביר את המודעות לפגיעות מיניות.

הוועדה גם ביקשה נתונים באשר למספר חוקרי המשטרה העוסקים בנושא: כמה מהחוקרים הן חוקרות נשים; וכמה מחוקרים הם דוברי ערבית ושפות נוספות.

אבל קרן לא מתכוונת להמתין לשינוי כלל מערכתי, או להפסיק להילחם למען מיצוי הדין עם התוקף של בתה. ימים ספורים לאחר גזר הדין של אביתר גרוס, הודיעה פרקליטות המדינה כי תערער על גזר הדין של גרוס, בעקבות בקשתה של המועצה לשלום הילד, שמלווה את משפחתה של קרן בהליך המשפטי והפלילי.