לכל מדינה – דמוקרטית, אוטוריטרית או טוטליטרית – יש כלים רבי עוצמה המיועדים לכפות על האזרחים לציית לחוקים ולהוראות. למדינה יש משטרה, בתי סוהר, בתי משפט, חדרי חקירות.
אך חזקים ככל שיהיו מנגנוני הציות הללו, אף מדינה לא תוכל לשרוד ללא משמעת עצמאית של האזרחים שאיננה רק כתוצאה מאכיפה. שהרי, לא ניתן לעצור את כל האזרחים, לא ניתן לשפוט את כל האזרחים ולא ניתן לכלוא את כולם. על מנת שהמדינה תוכל לשרוד ולתפקד, נדרש ציות של הציבור לחוק – ציות שהוא רובו ככולו פעולה עצמאית, הנובעת מתוך האמון שרוחש הציבור למערכות השלטון.
הביטוי "אמון הציבור" עומד בבסיס הפעלתם של הכלים המשפטיים המשמעותיים ביותר בתחום המאבק בשחיתות השלטונית. שתי העבירות המרכזיות בתחום זה – עבירת השוחד ועבירת מרמה והפרת אמונים – נסמכות על אמון הציבור במערכות השלטון, כאחד משלושת הערכים החברתיים המוגנים על-ידי עבירות אלה.
"אמון הציבור בעובדי הציבור הוא תנאי הכרחי לתפקודם של עובדי הציבור", כתב בית המשפט העליון ב-2004 בפסק הדין בעניין שמעון שבס, הנחשב עד היום פסק הדין המרכזי בסוגיית מרמה והפרת אמונים, "אמון זה הוא חיוני לשמירה על המסגרות החברתיות".
בפסק דין אחר כתב השופט מנחם אלון: "תדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, האמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיו וטוהר המידות של עובדיו, הם תנאים הכרחיים לקיומו של שלטון תקין, ועל כן הינם אינטרסים חברתיים הראויים להגנת המשפט הפלילי".
"תדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, האמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיו וטוהר המידות של עובדיו, הם תנאים הכרחיים לקיומו של שלטון תקין, ועל כן הינם אינטרסים חברתיים הראויים להגנת המשפט הפלילי"
השופט אליקים רובינשטיין העלה זיכרונות מימיו כיועץ המשפטי לממשלה, באחד מפסקי הדין: "זכורני כיועץ המשפטי לממשלה, כשהיו מדברים בדיונים בלשכתי על אמון הציבור, הייתי אומר, מיהו בדיוק הציבור? האם ערביי רח' סלאח אל-דין שבו שוכן משרד המשפטים? האם החרדים בשכונת בית ישראל מעבר לכביש מס' 1? האם תושבי הגבעה הצרפתית בעוד קילומטר-שניים צפונה?".
בימים של שגרה, המונח "אמון הציבור ברשויות השלטון" מעורר פיהוק גם אצל גדולי החפרנים. מדובר, אחרי הכול, במעין מונח מטאפיזי, בלתי מדיד, שאין כל קשר בינו ובין הסקרים המתפרסמים בעיתונים ובמשדרי החדשות. אמון הציבור הוא מעין פיקציה משפטית, הנוסקת מעל קשיי המקום והשעה.
"אמון הציבור אין משמעותו פופולריות ונטייה אחר רוחות הנוהגות בציבור", כתב אהרן ברק בפרשת השוחד שבה הורשע אריה דרעי, "אמון הציבור אין משמעותו הכרעה לפי משאלי דעת קהל".
בעניין זה הייתה לברק מחלוקת עם שופט דגול אחר, השופט חיים כהן, שטען במאמר אקדמי כי אמון הציבור צריך להיות נתון להגדרה ולהמחשה, "לא רק להיות קונצפציה ערטילאית ומופשטת (…) הוא צריך להיות עובדה, או לפחות טענה, הניתנת להוכחה, ולא רק מושג דמיוני או פיקטיבי".
אלא שהימים הללו אינם ימים של שגרה. אחת התוצאות הבלתי צפויות שמביאה עמה המציאות המשונה של תקופת החירום הזו היא הפיכתו של המונח הערטילאי הזה, "אמון הציבור בשלטון", מעניין מופשט ומדומיין לעניין מוחשי וברור, כמו בדיקת קורונה חיובית למתפללי בית כנסת בטבריה.
ישראל מצויה בעיצומו של סגר שני. וככל שהממשלה הולכת ומהדקת את הוראות הסגר – כך הציבור מתעלם מההנחיות וממשיך בשלו. החנויות עמוסות קונים, הכבישים מלאים. זר לו ינחת כאן באחד מימות השבוע יתקשה לזהות את עקבותיו של הסגר שעליו החליטה הממשלה, ושבעטיו מחלקת משטרת ישראל דו"חות לתושבים באופן סלקטיבי באזורים מסויימים בלבד.
הצפצוף הזה מצד הציבור על ההנחיות שהוטלו עליו – בתקנות שעת חירום, בחקיקה ובתקנות מכוח "סמכויות מיוחדות" שניתנו לממשלה להיאבק במגיפה – הוא תוצאה ישירה של חוסר האמון של הציבור ברשויות השלטון. הנה הדבר מתגלם ומומחש בבהירות לנגד עינינו: באין אמון ציבורי, לא יועילו כל מערכות אכיפת החוק.
הצפצוף הזה מצד הציבור על ההנחיות שהוטלו עליו, הוא תוצאה ישירה של חוסר האמון של הציבור ברשויות השלטון. הנה הדבר מתגלם ומומחש בבהירות לנגד עינינו: באין אמון ציבורי, לא יועילו כל מערכות אכיפת החוק
זה החל כשראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה ראובן ריבלין הסבו לשולחן ליל הסדר עם ילדיהם – שלא היו אמורים להיות שם בהתאם לכללים ששררו באותה עת; המשך כששר הבריאות יולי אדלשטיין חגג במסיבה פרטית בהרצליה פיתוח, במקביל לכך שהטיף להמוני בית ישראל להימנע מאירועים משפחתיים; והגיע בסוף השבוע האחרון לביקורה של השרה גילה גמליאל בבית כנסת בטבריה, תוך שקשה לספור כמה כללים הופרו במעשיה אליה.
איחולי החלמה שלוחים לגמליאל ולעשרות המתפללים שהיו עמה, שנדבקו כולם בקורונה.
הציבור אינו יכול לתת את אמונו בממשלה שחבריה אינם שועים לגזירות שהם גוזרים על הציבור. להוראות כאלה יש אולי תוקף חוקי ומשפטי, אך אין להן כל תוקף מוסרי. אדם שיציית להן עושה זאת על-מנת שלא להיתפס בהפרת חוק, או מכיוון שהוא רואה בכללים הללו דרך לשמור באופן פרטני על בריאותו שלו, ולא מאחר שהוא מאמין שיש ערך חברתי בציות שכזה.
היעדר אמון ציבורי בשלטון ובממשלה הוא הסיבה העיקרית לכישלונה המוחלט של ישראל במאבק במגפת הקורונה. באין לכידות חברתית ואמון ציבורי בקבלת ההחלטות, זה לא יכול להיות אחרת. לשבר חברתי שכזה לא יכולה להיות תוצאה טובה.
היעדר אמון ציבורי בשלטון ובממשלה הוא הסיבה העיקרית לכישלונה המוחלט של ישראל במאבק במגפת הקורונה. באין לכידות חברתית ואמון ציבורי בקבלת ההחלטות, זה לא יכול להיות אחרת
השבר החברתי לא החל בהפרות שהפרו ראשי השלטון את הוראותיהם-שלהם בנוגע לקורונה. מקורו של השבר החברתי בממשלה שבהקמתה היה כדי לשמר את כיסאו של נאשם בפלילים בצמרת השלטונית.
הדואליות הסכיזופרנית הזו – של ראש ממשלה הנאבק נגד רשויות השלטון, כשלעיני כל חשופים האינטרסים האישיים שלו המניעים את מהלכיו, במקום דאגה לטובת הציבור – היא מתכון להרס האמון הציבורי בשלטון.
היטיב לנסח זאת השופט סלים ג'ובראן, בפסק הדין בעניינו של ראש ממשלה שנאשם בעבירות שוחד. היה זה אהוד אולמרט, והפרשה – פרשת הולילנד:
"המלחמה בשחיתות מחייבת מאבק חסר פשרות. אם מי שהיה לראש ממשלת ישראל חטא בקבלת כספי שוחד, מה יחשוב האזרח הקטן על מנהיגיו, בבחינת אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? ככל שתפקידו של איש הציבור רם יותר, כך המעילה באמון הציבור קשה יותר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם