המדריך למהפכה, חלק ב'

הפיכת המחאה לאפקטיבית, ולכזו שתביא לשינוי אמיתי, אינה משימה בלתי אפשרית ● אם המוחים נגד נתניהו רוצים להצליח, עליהם להימנע מאלימות, לגייס לצדם חלק מהאליטות, לפעול להרחבת מגוון המוחים (ולאו דווקא מספר המפגינים בפועל) - ובמקביל לחשוב על הדבר הגדול הבא ● בעיני החוקרים, רק פעולת מחאה אסטרטגית תוביל לשינוי משמעותי

המחאה נגד נתניהו סמוך למעונו בירושלים, 12 בספטמבר 2020
המחאה נגד נתניהו סמוך למעונו בירושלים, 12 בספטמבר 2020

לא ברור מה מתפשט היום בישראל מהר יותר: הקורונה, או ההתנגדות לתוכניות הממשלתיות לריסון המגפה. דבר אחד לא ניתן לערעור: הכישלון המוחלט של הממשלה לצפות את הגל השני ולנהל אותו בלי השלכות משתקות על המשק, החברה והכלכלה בישראל. הביצועים הכושלים של הממשלה הציתו גל הפגנות ברחבי המדינה, בהשתתפות קבוצות חברתיות שונות בתכלית, שהתרחשו בסוף השבוע האחרון בלפחות 350 מקומות שונים ובכ-1,300 נקודות נפרדות.

מהי חשיבות ההפגנות הללו? האם הן מספקות מנוף לשינוי חיובי? באילו נסיבות? התשובה לכל אחת מהשאלות האלה היא "כן" מסויג.

הצלחת המחאות מותנית בכך שהן תתנהלנה בצורה אסטרטגית ותצלחנה ליצור המשכיות גם אחרי שהגל הראשוני ישכך. מחקרים היסטוריים והשוואתיים רבים מספקים לאחרונה תובנות חשובות בנוגע לאופן שבו התנגדות מושכלת יכולה להוביל לשינויים הרבה יותר דמוקרטיים ושוויוניים בעתיד. בדיוק בצומת הזה, חשוב שישראלים רבים ככל האפשר יפנימו את הלקחים העיקריים מממצאיהם.

ידוע היטב שההתמודדות של ישראל עם משבר הקורונה לא הייתה עקבית. התגובה הראשונית המהירה בתחילת מצב החירום הרפואי הייתה מוצלחת יחסית, אבל אחרי היציאה הפזיזה מהשלב הזה בסוף אפריל, התמהמהו מקבלי ההחלטות יותר מדי בהפעלת האמצעים הבסיסיים הדרושים כדי לשלוט בווירוס: מערך בדיקות רחב, מעקב אחרי ההדבקות ובידוד מהיר של אוכלוסייה בסיכון.

במהלך הניסיונות לגבש תכנית פעולה, בזבזה הממשלה משאבים כלכליים יקרי ערך וכתוצאה העמיקה את המחיר האנושי של המגפה. היא התעלמה מייעוץ מדעי קריטי וחוותה פגיעה משמעותית בלגיטימציה שלה.

בקיץ נדמה שהמצב הידרדר אף יותר. הממשלה בהנהגת נתניהו התחילה להראות כמה מהתסמינים הבולטים שמופיעים במשטרים סמכותניים (כפי שמפרטים תומס קרות'רס ודייויוד וונג במאמרם על "חולשות שלטון היחיד והמגפה"):

  1. הנטייה לקבלת החלטות תזזיתית ובלתי מבוססת המאופיינת בחוסר עקביות, תיאוריות קונספירציה והסחות דעת רבות.
  2. עוינות מופגנת כלפי קולות ביקורתיים וכלפי החברה האזרחית.
  3. חוסר גמישות בהאצלת סמכויות לסוכנויות שונות ולרשויות מקומיות.
  4. אובדן נוסף של אמון הציבור. כשנתוני ההתפשטות הגיעו לשיא בחודש שעבר, התמיכה הציבורית בקואליציה השלטת צנחה בהתאם.
המחאה נגד נתניהו סמוך למעונו בירושלים, 20 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)
המחאה נגד נתניהו סמוך למעונו בירושלים, 20 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

במהלך כל התקופה הזאת, למרות שכיחות חוסר שביעות הרצון בציבור באופן כללי, המחאה התמקדה בשני מוקדים מרכזיים ומנוגדים בעיקרם: קבוצות מסוימות בקהילה החרדית, שלא מתנגדות לממשלה אך מבקשות ליהנות ממירב משאביה, ובמקביל כוחות אזרחיים שמודאגים מהכרסום הרשמי והמתמשך ביסודות הדמוקרטיים של ישראל, ומהרעת המצב החברתי-כלכלי במדינה.

מכיוון שהממשלה ממאנת להגביל את ההתנגדות החרדית החיונית כל כך להישרדותה הפוליטית – על אחת כמה וכמה בחגים – היא מתמקדת בריסון ההפגנות מסביב למעון רה"מ בירושלים. בשבוע שעבר אף עברה חקיקה מיוחדת שמטרתה לאסור את ההתקהלות הזאת, תוך הגבלת המחאה לאירועים קטנים בקרבת מקומות המגורים, הרחק ממקום המפגש הסמלי של מתנגדי הממשלה.

אם נועדו הצעדים האלה למזער הפגנות נגד השלטון, הרי שהשפעתם הייתה הפוכה בתכלית. בסוף השבוע האחרון נאספו עשרות אלפי אנשים, ועל פי מספרים של חלק מהמארגנים – 130,000 איש ואשה בכל הגילאים.

הם נפגשו מחוץ לבתיהם, בפינות רחוב, בגשרים, בפארקים, בגני שעשועים וגם בכיכרות. רבים הפגינו בפעם הראשונה, בין אם כי לא יכלו או לא רצו להצטרף להפגנות בבירה, ובין אם משום שאיבדו את קורטוב האמון האחרון במנהיגיהם.

הם נפגשו מחוץ לבתיהם, בפינות רחוב, בגשרים, בפארקים, בגני שעשועים וגם בכיכרות. רבים הפגינו לראשונה, בין אם כי לא יכלו או לא רצו להצטרף להפגנות בבירה, ובין אם משום שאיבדו את שארית האמון במנהיגים

בעוד שרוב המפגינים שמרו על התנהגות רגועה, תועדו עימותים בין המפגינים למשטרה, וכמה מהם אף הותקפו על ידי מתנגדים מהימין (שבעצמם לא יצאו לתמוך בממשלה בהפגנות גדולות כבר חודשים). נכון לזמן כתיבת מאמר זה, הממשלה כמעט ואיבדה שליטה במתרחש סביבה. האם זה אומר שלהפגנות יש השפעה? האם הן מצליחות להוביל לשינוי אמיתי? על אף שהן מטרידות בצורה מוחשית את מנוחת הממשלה והעומד בראשה, מוקדם מדי להסיק מסקנות.

המחאה נגד נתניהו סמוך למעונו בירושלים, 30 באוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)
המחאה נגד נתניהו סמוך למעונו בירושלים, 30 באוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)

ניתן להצביע על כמה גורמים (בעיקר בעזרת עבודתן פורצת הדרך של אריקה צ'נוות' ומריה סטפן, למה התנגדות אזרחית עובדת: ההיגיון האסטרטגי מאחורי עימות לא אלים) שעשויים להגביר את השפעתם. כולם כרוכים בהפעלת אסטרטגיה לטווח ארוך, לצד היכולת לשכנע קבוצות שונות להצטרף ליישומה:

1

הגורם הראשון: התנגדות אזרחית לא אלימה יעילה משמעותית בהובלת שינוי מאשר צורות אלימות של התנגדות. למעשה, ניתוח של 323 מקרים של מחאות המוניות במהלך המאה האחרונה מראה שקמפיינים לא אלימים הניבו תוצאות דמוקרטיות בשיעור גבוה פי-עשרה מאשר התנגדות אלימה. היתרונות ברורים: פעולות לא אלימות מאפשרות למשתתפים לנכס לעצמם עמדה מוסרית בכירה. הן מקלות על הפעלת אקטיוויסטים ותומכים. והן עמידות יותר לאורך זמן.

אך יש להן גם כמובן חסרונות ברורים: הן מזמינות תגובות אלימות מצד הרשויות, ניתן לנצל אותן לרעה, והן עלולות ליצור חוסר תיאום בין יוזמות מקומיות לבין מגמות ברמה הלאומית. יחד עם זאת, הימנעות מעימותים אלימים היא מפתח לאפקטיביות. חשוב ללמוד את הלקח הזה, קשה ככל שיהיה, במיוחד בהינתן העימותים של הימים האחרונים.

2

דבר שני: מחקר משותף של כלכלנים בהרווארד ובאוניברסיטת שטוקהולם מראה שגודל ההפגנות הרבה פחות חשוב מאשר המחויבות שהן מייצרות. הפגנות גורמות לאנשים להפוך לפעילים פוליטיים, וככל שאנשים מונעים יותר לפעולה, כך הם הופכים למשפיעים יותר פוליטית. קיצוניים פופוליסטיים או דתיים ניזונים מהתובנה הזאת כבר שנים. פעילים דמוקרטים יכולים לעשות את אותו הדבר.

ואכן, אריקה צ'נוות' הראתה שדרושים רק 3.5% מהאוכלוסייה בכדי להבטיח קמפיין בלתי-אלים מוצלח. בישראל מדובר במעט פחות מ-300,000 מפגינים.

מחקר מראה שגודל ההפגנות הרבה פחות חשוב מאשר המחויבות שהן מייצרות. הפגנות גורמות לאנשים להפוך לפעילים פוליטיים. וככל שאנשים מונעים יותר לפעולה, כך הם הופכים למשפיעים יותר פוליטית

3

מרכיב שלישי: השתתפות מתמשכת של קבוצות מגוונת חשובה במיוחד. בישראל, ההפגנות הנוכחיות נגד הממשלה התחילו בחקירות השחיתות נגד בנימין נתניהו, אבל מאז תחילת השנה התפתחו והפכו לביטוי נרחב יותר של חוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. הפרופיל הסוציולוגי של המעורבים הפך מגוון יותר גם הוא, אם כי עדיין לא מספיק. ככל שההטרוגניות של המשתתפים רבה יותר, כך גדלים הסיכויים להשיג את המטרה המיידית שמחברת בין כולם: הדחת הממשלה הנוכחית, ובעיקר העומד בראשה.

4

דבר רביעי: תנועות מחאה צריכות לפתח את היכולת להשיג את תמיכתן של לפחות כמה קבוצות מרכזיות, כגון המשטרה או כוחות הביטחון, כמו גם אליטות כלכליות ומעצבי דעת הקהל. אם ניתן לנתק מספר מעוזי הממסד הקיים מתמיכה מלאה בסטטוס קוו, יכולה להיות לכך השפעה קריטית על התוצאות.

תנועות מחאה צריכות להשיג את תמיכתן של כמה קבוצות מרכזיות, כמו המשטרה או כוחות הביטחון. אם ניתן לנתק מספר מעוזי הממסד הקיים מתמיכה מלאה בסטטוס קוו, יכולה להיות לכך השפעה קריטית על התוצאות

בארץ, רבים מראשי מנגנוני הביטחון לשעבר הם דמויות מרכזיות בתנועת המחאה. מנהיגים כלכליים וחלק הולך וגדל בקרב מעמד הביניים שתמכו בעבר בממשלה מתחילים לשנות את עמדתם. אבל ההתנגשות בין המשטרה למפגינים רק מחמירה. דרושה כאן חשיבה מעמיקה יותר טרם פעילות, כדי להימנע ממאבק חזיתי, שכן הממשלה, ולא המשטרה, היא היעד העיקרי של המחאה.

5

גורם חמישי: התנגדות לא אלימה כוללת לא רק הפגנות, אלא מנעד רחב של טקטיקות – החל מביטויים קטנים של אי-הסכמה (כמו כיבוי אורות בשעה נתונה, שירה ממרפסות, הימנעות מצפייה לשידורים מסוימים), ועד למפגני-שבת ואף שביתות מאורגנות. הישענות בלעדית על הפגנות היא מתכון לכישלון, במיוחד אם אלו ידרדרו לאלימות. בניית רשימה של טקטיקות ספציפיות ונגישות מאפשרת גם המשכיות של המחאה ושל מעורבות המשתתפים, גם כשההפגנות נחלשות זמנית.

6

ולבסוף, קשה ככל שיהיה, יש למנוע מההפגנות להידרדר לאלימות או כאוס, בעיקר לאור הדיכוי הגובר המופעל נגדן לאחרונה. כוח ההתמדה של קבוצות קטנות וממושמעות (המקרים של גנדי, מרטין לותר קינג וחלק ניכר מההתנגדות לאפרטהייד הם דוגמאות ראויות לציין) – יכולים לשחק פה תפקיד חשוב. כך גם הרשתות החברתיות והפעלת טכנולוגיות מתקדמות היום. הלוגיקה מאחורי הימנעות מהתנגשויות אלימות ברורה: היא מונעת מהתנועות האלו מלאמץ סוגי התנהגות המאפיינים את יריביהם, וכך לא נותנת להן לשחק לידיהם. זאת ועוד: דבקות בחוסר אלימות נותנת למחאה להכתיב את כללי המשחק. יש לתת כיום תשומת לב רבה להימנעות ממלכודת האלימות המשרתת את בעלי השררה בישראל.

המחאה נגד נתניהו מגיעה לחופי תל אביב, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
המחאה נגד נתניהו מגיעה לחופי תל אביב, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

התובנות ההשוואתיות האלה מדגישות את החשיבות ארוכת הטווח של הפגנות המוניות מוצלחות. גם אם תושג המטרה המיידית של החלפת המנהיג הנוכחי, זהו רק השלב הראשון בשינוי פוליטי משמעותי. אחרי שיירגעו ההפגנות, חובה יהיה לטפח את המומנטום שהן יצרו באמצעים אחרים.

כפי שיודעים היטב חצי מיליון האזרחים שהשתתפו במחאה החברתית של 2011, הסיכונים של ניכוס המחאה, קואופטציה של פעילים בשלטון, התעייפות המוחים, ומעבר לפעילות לא-פוליטית עלולים בקלות למחוק את הישגי העבר.

הפעילים של היום מוכרחים לחשוב כל הזמן על השלב הבא כשהם ממשיכים לקדם ישראל מתפקדת, מכילה, צודקת ושוויונית הרבה יותר.

כפי שיודעים היטב חצי מיליון האזרחים שהשתתפו במחאה החברתית של 2011, הסיכונים של ניכוס המחאה, התעייפות המוחים ומעבר לפעילות לא-פוליטית עלולים, בקלות למחוק את הישגי העבר

פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, מנהלת שותפה של "שוות" – לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר בירושלים.

עוד 1,294 מילים
סגירה