האם באמת יכולה להתרחש דיקטטורה בישראל?

הפגנה נגד בנימין נתניהו בחוף הים של תל אביב, ספטמבר 2020 (צילום: Miriam Alster/Flash90)
Miriam Alster/Flash90
הפגנה נגד בנימין נתניהו בחוף הים של תל אביב, ספטמבר 2020

ביום חמישי האחרון נכנסנו שוב לערבו של ערב חג. 100 מטר? 200 מטר? נמנמתי מול הטלוויזיה, נים לא נים, מול פרק חדש של ה"יום השלישי". עוד דיסטופיה מבית HBO, המתובלת בהומאז'ים מרהיבים לסרטיו של רומן פולנסקי. הן בויז'ואלס של האי הכלוא בלב ים, מחובר רק בשביל גישה הנתון בידיו של השפל (קול דה סאק), והן בפסקול המטריד שגם הוא שואב השראה ממלחין הבית של פולנסקי, קשישטוף קומדה, האחראי בין היתר על הנעימה הלא נעימה במיוחד מתוך "תינוקה של רוזמרי" (ג'אז פולני, אגב, נחשב בשנות ה-60 לסמל כמיהה לשחרור מהשלטון הקומוניסטי).

כך או כך, תחושת הכליאה חילחלה לשנתי והקצתי בתחושת מחנק. מה אם כבר מאוחר מדי וקמתי בדיקטטורה? דפיקות לב מואצות, שתיית מים ונשימות. ומשום שאין מענה בשעת לילה מאוחרת הרתחתי לי תה של עלי חסת המצפן ונרדמתי. ישנתי שנת ישרים.

כך או כך, תחושת הכליאה חילחלה לשנתי והקצתי בתחושת מחנק. מה אם כבר מאוחר מדי וקמתי בדיקטטורה? דפיקות לב מואצות, שתיית מים ונשימות

בבוקר קמתי וחייכתי. דיקטטורה לא תוכל להיות פה. התשובה לכך באה לי דווקא בשנתי, מתוך חזיונות על ביקור במחוזות צפוניים ובלתי מושגים בימים אלו -הערצה לעם אחר המזכיר אותנו – העם הפיני. פינלנד, כמו ישראל, היא מדינה קטנה (5.5 מיליון תושבים) בסביבה עוינת (ברית המועצות).

כבר שנים שאני עוקבת, בהערצה ילדותית כמעט, אחרי העם הפיני. מסיפורו הייחודי במלחמת העולם השנייה, עת חברה פינלנד דווקא למדינות הציר הנאציות על מנת להתמודד עם אויבתה המושבעת – ברית המועצות, דרך מערכת החינוך הפינית הציבורית (!) האוסרת בחוק על חינוך פרטי הממומן ע"י הורים (שלום לכל חברי מבתי הספר האנתרופוסופיים, מונטסורים, דמוקרטים, שוחרי טבע מדעים או דת), דרך מפעל ההזנה של משרד החינוך המחלק כריכים בצהרי היום בגינות הציבוריות, כן כן, גם בחופש הגדול, ומאפשר לאימהות (האמונות כמו כל אימהות העולם על הגשת ארוחת הצהריים) לעבוד בשקט ולנהל את המדינה. לפחות במקרה של סאנה מרין ראשת הממשלה, או של שרת החינוך, שרת הפנים ושרת המשפטים הפיניות.

ולבסוף, ולמרות הצקצוקים, פינלנד זכתה במרץ השנה שוב, ובפעם השלישית ברציפות, במקום הראשון במדד האושר העולמי. אז מה יש להם שלנו אין?

במילה אחת – הומוגניות.

רוב אוכלוסייתה של פינלנד היא פינית עם מיעוט סאמי ושוודי, רובם נוצרים לוטרנים. כוחה של פינלנד באחידותה ואילו חולשתנו היא באי אחידותנו. את זאת יוכל לומר כל עולל שנאלץ לשיר "שבט אחים ואחיות" שוב ושוב כמנטרת שכנוע לאומית.

בבסיסה של המדינה היהודית הדמוקרטית חצוב הפרדוקס. פרדוקס קיומה. מי קובע – תורת משה בשם הצו האלוהי או צו המדינה? כיצד מדינת היהודים יכולה להתיימר להיות ליברלית? שהרי היא שייכת ליהודים ולא לשאר אזרחיה. האם בעצם קיומה כבר חתום סופה?

לא בטוח.

חיפשתי אחר המחנה המשותף – הבסיס לפירמידה עליו נשענת מדינה אחת משוסעת ושבטית במהותה. שהרי החברה הישראלית מורכבת מדתות שונות, בני לאום שונים, עדות, מסורות, חילונים ודתיים, ובתוכם ליטאים, חסידים, אשכנזים, ספרדים. שפה היא גשר, וכאשר קיים נתק שפתי תהום נפערת. כך למשל, הנתק בין החברה הערבית לציבור בישראל הוא כה עמוק – עד כי אפילו צעירי המגזר כבר אינם דוברים את השפה העברית שהוריהם שעבדו בישראל נאלצו לרכוש וידעו היטב.

ולבסוף, ולמרות הצקצוקים, פינלנד זכתה במרץ השנה שוב, ובפעם השלישית ברציפות, במקום הראשון במדד האושר העולמי. אז מה יש להם שלנו אין? במילה אחת – הומוגניות

הנחמה אותה מצאתי מחזירה אותי שוב לעם הפיני. בניסוח מחודש של השאלה – לא מה יש להם שאין לנו, אלא מה יש לנו שאין להם? התשובה לכך נפלה לידי כאשר חברתי, שעלתה מאתיופיה בגיל 5, אמרה לי כשדמעות בעיניה:

"לי אין ארץ אחרת – מה לא הקרבתי כדי לחצות את המדבר הסודני. אין מצב שאני זזה מכאן".

וכשאתגרתי אותה:

"ומה אם המדינה תצר את המרחב החופשי, נאמר, של בנותייך? תדרוס את זכויותיהן?"

היא נעצרה רגע המומה, מדמיינת את האפשרות שהיא מכירה מארץ מוצאה ואמרה:

"נילחם כמו שידענו תמיד. נכופף את החוק כמו שעשינו שם. נעגל את הפינות ולא נציית!"

כאן קבור הכלב. מה יש לנו שאין לפינים? לנו יש אי צייתנות טבעי הטבוע בגנום העתיק שלנו כעם קשה עורף במדבר, או כעם כבוש הנאמן ראשית כל לעצמו ולמצוותיו. כזה שבחשכת מרתפים לא מציית לפקודות לא חוקיות בעליל.

מאנטיוכוס הרשע ועד פרננדו ואיזבלה מלכי ספרד, שלא טבחו סתם ביהודים אלא ביהודים לא נאמנים שהעדיפו אי ציות על פני המרתם ליוונים או נוצרים בהתאמה. ההיסטוריה משופעת בדוגמאות. מתנועת ההתנגדות לשלטון המנדט הבריטי שהדף את אוניות הניצולים מאירופה, אסירי ציון במחבוש הסובייטי או חברי המחתרות הציוניות: במצרים, לוב מרוקו אתיופיה.

אי ציות הוא בגנום המשותף לכל מי שחי פה – דתי, ציוני, חילוני או ערבי. כי גם הכיבוש הישראלי מוביל בהגדרתו לאי ציות של העם הפלסטיני. בצידו האחד של המטבע זוהי המנטליות הישראליות הידועה לשמצה – ישראלים ידועים כחצופים, כמפירי הוראות כרוניים, וכלא סולידריים למי שאינו בן שבטם. מנטליות זו עוזרת בהפצת הנגיף שבמלחמה בו דרושים צייתנות, הדדיות, הקפדה יתרה והגדלת ראש. דווקא שיטת "עיגול הפינות" בבידוד היא שגובה מאיתנו מחירים, במקרה הזה בריאותיים.

הנחמה אותה מצאתי מחזירה אותי שוב לעם הפיני. בניסוח מחודש של השאלה – לא מה יש להם שאין לנו, אלא מה יש לנו שאין להם? לנו יש אי צייתנות טבעי הטבוע בגנום העתיק שלנו כעם קשה עורף

השונות שלנו כעם הגולה בארצות הניכר תחת שלטון עריץ, סולידרי לקהילתו בלבד, עם שעד היום "לא דופק חשבון" ולעיתים אף מביש בהתנהגותו הנון-קונפורמיסטית – אם בהמתנה בתור בחו"ל, במטוס או על גבול אומן – היא דווקא זו שמניחה את דעתי שדיקטטורה לא תצלח כאן. וההוכחה לכך היא שמי מחבריי שעד השבוע עוד ישבו על כורסאות הטלוויזיה שלהם, קמו לגשרים דווקא כשאמרו להם שאסור.

לירון זהר היא מלהקת קולנוע וטלויזיה (פלפלים צהובים, האחיות המוצלחות שלי, נחמה, כבודו, להעיר את הדב ועוד). בשנה האחרונה בעלת מיזם חברתי בתחום הדיור השיתופי לדור הבייבי בומרס. --

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 847 מילים
סגירה