ככל שחולפים הימים, והסגר מהדק את אחיזתו בנפשנו, הולכת ומעמיקה התחושה שהאלכוהול הפך לחברו הטוב ביותר של האדם בימי הקורונה.

עוד כוס יין מתמלאת ומופיעה בפיד של חבר בפייסבוק, עוד בקבוק בירה נפתח בסלון של חברה, שמופיעה בחלונית של הזום. עוד יום שנראה כמו הקודם ומנבא בצורה מושלמת את מה שיהיה מחר, ועוד לילה שאין בו גאולה. מה שפעם היה נהוג רק באירועים חברתיים, הופך בהיעדרם לתחביב אישי של שתיית אלכוהול.

אלא שהקירבה והזמינות של החבר הזה, אלכוהול, אשר מביא לרבים הקלה מיידית בסבל ועושה שמחה בלבם, גם אם זמנית, גורמים לי לאי-נוחות. אולי כמישהי שגדלה במקום שאלכוהוליזם בו מוגדר לא רק כבעיה חברתית, אלא כאסון לאומי של ממש, עד כדי כך שהוא מכתיב את המבנה הדמוגרפי של מעצמה שלמה.

כ-70% ממקרי המוות של גברים לפני גיל הפנסיה ברוסיה קשורים לצריכה מוגברת של אלכוהול, והיקף ההתמכרות לאלכוהול פוגע קשות בכלכלת המדינה הענקית הזאת. בשנות השמונים והתשעים, ראיתי כיצד האלכוהול הורס משפחות בברית המועצות, גובה חיי אדם ומגדיר מסלולי חיים של רבים מבני גילי.

בישראל לעומת זאת, צריכת האלכוהול היא בין הנמוכות מבין מדינות ה-OECD (מקום שני מהסוף, במקום האחרון – טורקיה), למרות שהטיפה המרה היא חלק בלתי נפרד ממנהגי הדת היהודית. הצריכה השנתית מסתכמת בממוצע ב-2.6 ליטר לאדם בישראל, לעומת 12 בצרפת, 9 בארה"ב ו-8 באיטליה (הנתון מתייחס למשקאות חריפים שאינם יין ובירה, לפי דוח מ-2017).

צריכת הבירה בארץ עומדת על 14 ליטר לנפש בשנה, לעומת 35 ליטר באיטליה וביוון, ו-140 ליטר בצ'כיה. גם בצריכת היין ישראל משתרכת הרחק מאחורי מדינת אירופה, עם 9 ליטר לאדם בשנה, לעומת צריכה שנתית ממוצעת של 24 ליטר לאדם בצרפת.

ואולם האם בחסות הקורנה נכנסנו לעידן של שינוי בהרגלי הצריכה של אלכוהול, והצריכה המוגברת של הטיפה המרה במשבר היא תופעה שדורשת התייחסות, ובעצם מדובר באויב לכל דבר?

נעמה מתביישת בהרגלי השתייה שלה, ובשל כך ביקשה להתראיין בשם בדוי. היא נשואה ואם לשניים מרמת השרון, ובעבר מעולם לא מצאה עניין בשתייה, גם לא בנסיבות חברתיות. אבל מאז שהוצאה לחל"ת, מסתכמים כל ימיה בטיפול בילדים בתוך הבית, והיא מסיימת כל ערב עם כוס יין. לפעמים, הכוס הזאת היא רק ההתחלה.

"אני זוכרת שבהתחלה מזגתי לעצמי ולבעלי", היא מספרת לזמן ישראל. "אבל הוא קם מוקדם לעבוד והיין מרדים אותו, אז הוא היה פורש לישון לפניי, ואני הייתי נשארת לבד עם הבקבוק. ככה זה היה אחת לכמה ימים, אבל אז ראיתי שזה ממש מקל עלי, ושכל יום אני מחכה לרגע הזה שבו אוכל לשבת בשקט, בלי הצעקות של הילדים, ובלי שאני שומעת על ענייני הקורונה, לשתות כוסית ולתת ליין לחמם לי את הגוף ואז את הלב. עכשיו אני שותה כמעט כל ערב", היא מודה באוזניי.

"אני זוכרת שבהתחלה מזגתי לעצמי ולבעלי. אבל הוא קם מוקדם לעבוד והיין מרדים אותו, אז הוא היה פורש לישון לפניי, ואני הייתי נשארת לבד עם הבקבוק. ככה זה היה אחת לכמה ימים, אבל אז ראיתי שזה ממש מקל עלי"

כמה את שותה?

"לפעמים זה נגמר בכוסית, לפעמים בשתיים, ויש ערבים שיותר. אני שותה עד שזה מרדים אותי בעצם".

את חושבת שתוכלי להפסיק אם תצטרכי?

"אני חושבת שכן, אבל אני לא צריכה בינתיים. זה לא שהתפקוד שלי נפגע. אני לא צריכה לקום מוקדם, כי אני לא עובדת, וכשאני קמה, אני לא צריכה להגיע לשום מקום. כשייגמר כל הסיוט הזה, והחיים יחזרו להיות נורמליים, אני בטוחה שתהיה לי גם מוטיבציה להפסיק לשתות, ולהתמקד בדברים אחרים בחיים".

אילוסטרציה, בעלים של חנות יין בספרד בעידן הקורונה (צילום: AP Photo/Alvaro Barrientos)

זינוק במכירות

נתוני הצמיחה בשוק האלכוהול בישראל בחצי השנה האחרונה מגבים את התחושות שלי ואת העדות של נעמה. מנתונים שאספה עבור זמן ישראל חברת "הכרם", ומבוססים על נתוני סטורנקס, עולה כי חלה עלייה של 12% בצריכת יין ומשקאות חריפים בשנת 2020, בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2019.

בניתוח חודשי, נראה כי הזינוק התרחש דווקא בעת הסגר. כך, למשל, באפריל זינקה צריכת הבירה ב-33%, ושל משקאות חריפים ב-19%. בסגר הנוכחי, בספטמבר, נרשמה עלייה של 11% בצריכת יין, ושל 10% בצריכת משקאות חריפים.

"אנו רואים עלייה של עשרות אחוזים במכירות של מותגי ויסקי וקוניאק יוקרתיים. הגידול בצריכה נובע גם מכך שאנשים לא טסים לחו"ל ולא רוכשים אלכוהול בדיוטי פרי, ונראה שהם מפצים את עצמם ברכישת מותגים יוקרתיים, בעיקר באזורים סוציו אקונומים גבוהים", מסבירה נורית שמיר, מנכ"לית הכרם.

"אנו רואים עלייה של עשרות אחוזים במכירות של מותגי ויסקי וקוניאק יוקרתיים. הגידול בצריכה נובע גם מכך שאנשים לא טסים לחו"ל ולא רוכשים אלכוהול בדיוטי פרי, ונראה שהם מפצים את עצמם ברכישת מותגים יוקרתיים"

"עיקר הצריכה השנה הייתה לפני הסגר השני", אומרת שמיר. "הצרכן ידע מראש על הסגר הצפוי, ונערך לתקופת הסגר השני ברכישות מוגדלות של אלכוהול. הצירוף של הסגר השני עם חגי תשרי הוסיף לגידול שנרשם עוד לפני הסגר ברכישות הצרכנים".

ברשת "בנא משקאות" מספרים על עלייה של כ-20% במספר הלקוחות שפוקדים את הרשת בחודשים האחרונה בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2019. כחלק מכך נרשמה עלייה של כ-35% בצריכת יינות, ושל כ-15% ברכישת משקאות לקוקטיילים.

"אנחנו רואים שבתקופת הסגר אנשים החלו להכין יותר קוקטיילים בבית, פתחו ברי משקאות ביתיים, והחלו להזמין לעצמם ליקרים ומשקאות חדשים שלא צרכו קודם לכן", אומרת פני בכר, מנהלת שיווק ברשת.

גם ברשת חינאווי Wine&more מזהים עלייה של יותר מ-25% במכירות מתחילת ספטמבר 2020 ועד היום. "בגלל הקורונה יש צריכה מוגברת של אלכוהול השנה בישראל", אומר לזמן ישראל אלכס פוארטס פנק, סומלייה מוסמך ברשת.

לדבריו, הנתונים האלה עולים בקנה אחד עם המגמות בעולם: "בספרד הציגו גידול עצום בצריכת יינות, לאחר שאפילו ביחס לתקופת חג המולד הצריכה בסגר שברה שיאים, בשל העובדה שצרכנים מחפשים דרך להפיג מתחים. אנשים יושבים בבית ללא ברים או מסעדות, ומעוניינים להמשיך לשתות וליהנות. בארץ, הדגש הוא על ערק, ויסקי, וודקה ויינות. בספרד – בירה, יין, ולאחר מכן סוגי אלכוהול נוספים".

אילוסטרציה (צילום: Andrey Zhuravlev/istockphoto)

המתנה ארוכה לגמילה

אבל לצד ההשתתפות בשמחתם של משווקי האלכוהול, שמצליחים להתפרנס בכבוד בתקופה כל כך מאתגרת מבחינה כלכלית, וגם בשמחתם של הישראלים ששותים במידה, ומצאו לעצמם קרן אור קטנה בתקופת אי-הוודאות והסגר, נשאלת השאלה, האם תופעת הצריכה המוגברת של אלכוהול אמורה להדאיג את הישראלים. כשמפנים את השאלה הזו למומחים בתחום ההתמכרויות התשובה שלהם היא חד-משמעית: כן.

"מאז תחילת משבר הקורונה, אנו רואים עלייה ניכרת בפניות לטיפול במסגרות שלנו, ויותר אנשים באים ומאשפזים את עצמם במוסדות סגורים, כדי להיגמל מאלכוהול", אומר לזמן ישראל ד"ר אמנון מיכאל, עובד סוציאלי קליני, ומנכ"ל עמותת "הדרך", המפעילה מסגרות גמילה מטעם המדינה.

לדבריו, "העלייה במספר הפניות לגמילה ניכרת במיוחד בקרב נשים. אם בעבר מרביתן הגיעו לגמילה כשהן מכורות לסמים, היום כ-80% פונות לגמילה מאלכוהול, וזו מגמה חדשה לגמרי. אם בימי שגרה הגיעו לגמילה יותר נשים צעירות, עם עבר פלילי ומשכבות סוציו אקונומיות נמוכות, היום אנו רואים יותר נשים מבוגרות ונורמטיוויות".

"העלייה במספר הפניות לגמילה ניכרת במיוחד בקרב נשים. אם בעבר מרביתן הגיעו לגמילה כשהן מכורות לסמים, היום כ-80% פונות לגמילה מאלכוהול, וזו מגמה חדשה לגמרי. היום רואים יותר נשים מבוגרות ונורמטיוויות"

הגמילה מאלכוהול בישראל מתחילה בתנאי אשפוז מטעם משרד הבריאות. לרוב, המשך התהליך, שנמשך כשנה, מתרחש בתנאי פנימייה בקהילות גמילה ושיקום לטווח ארוך, שיש בהן חלוקה לקהילות של נשים ולקהילות של גברים.

ד"ר אמנון מיכאל

"אנשים פונים היום לאלכוהול, כי זה סם שמדכא את מערכת העצבים המרכזית ושייך למשפחת המרדימים", מסביר לי ד"ר מיכאל. "אלכוהול מוריד את הפעילות של המוח, ומגביר את הנטייה להתכנסות ולהירדמות ממשית. אבל הוא גם משחרר עכבות, נותן ביטחון מדומה, ומגדיל את הרגישות למצבים רגילים, וכך גם גורם לאלימות.

"בימים שאין לנו שגרת חיים, מאוד קל לפספס את הנורות האדומות כאשר אלכוהול מתחיל לפגוע בתפקוד היומיומי, כמו עבודה וקשרים חברתיים.

"בהיעדר סדר יום, אני לא חייב לקום בבוקר לעבודה, הבוס לא ישים לב שאני בהאנג אובר או מגיע באיחור. מאחר שהרתיעה מבעיות תפקוד לא קיימת בתקופה כזו, אנשים יכולים להישאר ערים ולשתות לתוך הלילה".

לדברי ד"ר מיכאל, כל קהילות הגמילה הטיפוליות בארץ מלאות כעת, ורשימות ההמתנה ארוכות – במיוחד לנשים. "אני רואה רשימות המתנה ארוכות, ונשים שרוצות להיכנס כעת לקהילת גמילה ייאלצו לחכות חודשיים לפחות".

מדוע יותר נשים פונות לאלכוהול בתקופה זו?

ד"ר מיכאל: "נשים נוטות להפנות את התסכול שלהן פנימה, בעוד שגברים מוציאים אותו החוצה בצורת אגרסיה. אלכוהוליזם אצל נשים מלווה לרוב בבדידות משפחתית וחברתית, ובהיעדר זוגיות תומכת, דבר שבטח מתעצם במהלך משבר הקורונה. אצל גברים, לעומת זאת, יש נטייה לנפרדות ולאינדבידואליזציה בעתות משבר. לכן, העלייה בשתיית אלכוהול בקרב גברים מלווה הרבה פעמים בנטייה להימורים, וזה מה שניכר גם עתה.

"אני גם רואה היום יותר ויותר את התופעה המסוכנת של נשים בהריון ששותות. זה גורם לתסמונת האלכוהול העוברית, וחשוב להדגיש שאסור לנשים בהריון לשתות אפילו טיפה אחת. גם אם יש להן רק מחשבות על הריון אסור להן לשתות, כדי לא לפגוע בעובר בתקופה שהאם עדיין לא יודעת על ההיריון".

האם כל אחד יכול להתמכר לאלכוהול?

"לא כל אחד יכול להתמכר, צריך רכיב התפתחותי-אישיותי. עם זאת, בקונסטלציה מסוימת של משבר מתארך או מציאות בלתי נסבלת, התמכרות יכולה לקרות גם לאנשים ללא הרכיב האישיותי. כעיקרון, התמכרות נוצרת מכאב ויוצרת כאב".

ענת ריבלין, עובדת סוציאלית קלינית, אחראית תחום ההתמכרויות בעיריית יקנעם, ומטפלת EMDR מוסמכת מקהילת "סאמבאדי", מזהה בתקופה זו נטייה לשתיית אלכוהול בעיקר בקרב אימהות לילדים קטנים.

ענת ריבלין

"ההימצאות בתוך הבית דורשת מהאימהות המון משאבים וכוחות, זה שוחק אותן, מכניס אותן למתח, ומשפיע עליהן בצורה קשה. אלכוהול הוא מפלט", אומרת ריבלין. "ברגע שהן שותות הן בנבצרות ולא מסוגלות לתפקד, ואז אחרים צריכים לעשות את התפקיד שלהן".

ריבלין מספרת כי ההתמכרות הפיזית לאלכוהול יכולה להתרחש גם בתוך תקופה קצרה של כמה חודשים. "ביום שאדם שהתמכר פיזית לאלכוהול לא ישתה, הוא יחווה תסמינים קשים כמו רעד, חרדה ובלבול. הקריז של גוף מכור לאלכוהול יותר קשה אפילו מהקריז של גוף שמכור לסמים. עבור אנשים מכורים מסוכן להפסיק שתייה בבת-אחת, וצריך להיות בהשגחה רפואית ולקבל טיפול תרופתי-הרגעתי בתהליך הזה, אחרת הגוף עלול לחטוף שוק".

"ביום שאדם שהתמכר פיזית לאלכוהול לא ישתה, הוא יחווה תסמינים קשים כמו רעד, חרדה ובלבול. הקריז של גוף מכור לאלכוהול יותר קשה אפילו מהקריז של גוף מכור לסמים"

מה הם הסימנים הראשונים לכך שהשתייה הופכת להתמכרות?

ריבלין: "התמכרות היא מחלה ערמומית, שתמיד קשה לשים את האצבע על מתי ואיך זה קרה, ובנוסף הכחשת ההתמכרות גדולה. ברגע ששמים לב לכך שהשתייה הופכת להיות תרופה עצמית, נגד דיכאון ונגד חרדה וחוסר ביטחון, ומתמודדים עם תלות וקושי להימנע מהשתייה, האלכוהול הופך לבעיה.

"הקושי הגדול הוא שדווקא ברגעים האלה אדם נמצא בהכחשה, ויש כל מיני צורות של הכחשה: 'זה לא הרבה', 'אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה', 'אני רגיל לזה וזה לא עושה לי כלום', 'אני שותה רק בירה וזה לא אלכוהול', או 'אני שותה רק בארוחות'".

אילוסטרציה, בר במסעדה בירושלים לפני הסגר הנוכחי, למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

"התחלתי לשתות לבד"

אצל נטע (שם בדוי), בת 31 ממרכז הארץ ועובדת סוציאלית במקצועה, תקופת ההתמכרות לאלכוהול נמשכה ארבע שנים, עד שנאלצה להכניס את עצמה לקהילת הגמילה הטיפולית "דרך אריאלה" בחיפה למשך כשמונה חודשים.

"זה התחיל לפני כחמש שנים, כשחוויתי משבר בנישואים. לפני כן הייתי שותה עם חברים ועם בעלי, ובתקופה של הגירושים התחלתי לשתות לבד", היא מספרת לי.

"חשבתי שאחרי שאתגרש אוכל להפסיק, אבל פשוט המשכתי לשתות. בשלב מסוים התחלתי לראות שזה פוגע בתפקוד שלי ובעבודה שלי, והבנתי שאני צריכה עזרה. פניתי לטיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, לקחתי כדורי הרגעה, הייתי מטופלת ברווחה, פניתי למדיטציות, אבל כלום לא עזר. הראש רוצה ומתחנן להפסיק, אבל הגוף פשוט הולך ועושה את הפעולה הזו. מדובר בחוסר שליטה מוחלט על החיים.

"הגעתי למצבים נוראים כמו לתת לגברים לנצל אותי, לאבד את מקום העבודה שלי, ולאבד את האמון בעצמי ובעולם הזה", היא משחזרת. "אבל היה איזה בוקר שהתעוררתי, ונזכרתי שנהגתי שיכורה לקצה השני של הארץ, כדי לחפש את הגרוש שלי, ושבדרך גם עשיתי תאונה, והבנתי שיכולתי להרוג אדם אחר ואת עצמי.

"זה התחיל לפני כחמש שנים, כשחוויתי משבר בנישואים. לפני כן הייתי שותה עם חברים ועם בעלי, ובתקופה של הגירושים התחלתי לשתות לבד. חשבתי שאחרי שאתגרש אוכל להפסיק, אבל פשוט המשכתי לשתות"

"הבנתי שההתמכרות שלי לאלכוהול הגיעה למצב פסיכוטי, ושאני צריכה לטפל בה בדרכים קיצוניות. כך החלטתי להכניס את עצמי לקהילה טיפולית סגורה".

קהילת "דרך אריאלה", של עמותת הדרך, היא מסגרת לכ-17 נשים מכורות (לסמים, לאלכוהול ולתרופות מרשם) אשר נותנת מענה לנשים בתנאי פנימייה, מטעם משרד הרווחה. חלק מהנשים – כמו נטע – מגיעות לשם מרצונן החופשי. נשים אחרות נכנסות לקהילה מטעם שירותי הרווחה כתנאי לאי-נקיטת הליכים פליליים נגדן, או כתנאי לאי-הוצאת הילדים מחזקתן. לחלקן יש עבר או הווה פלילי.

"בהתחלה הייתי ממש בהלם והיה לי קשה", ממשיכה נטע. "מדובר במסגרת מאוד קשוחה עם דיסטנס בין המדריכים לבין הדיירות. זה נראה כמו פנימייה לכל דבר, בניין בן שלוש קומות עם מקלחת ושירותים משותפים בכל קומה. שתיים עד חמש נשים בחדר, וחדר אוכל משותף לכולן. יש שם סנקציות קשות על כל עבירה. אסור לפנות למדריכים, אסור לזרוק בדל סיגריה על הרצפה, אסור לאכול שלא בזמני הארוחות, ואסור להדליק אור אחרי השעה עשר בלילה.

"אבל אני עובדת סוציאלית, והבנתי שזה חלק מהשיטה הטיפולית, שבה רוצים לשבור אותי עד הסוף, כדי שאוכל להיבנות מחדש. כמובן שדאגו להזכיר לי כל הזמן שבקהילה הזאת, אני לא עובדת סוציאלית, אלא אלכוהוליסטית ונרקומנית כמו כולן. אבל נשארתי שם, כי לחזור לחיי הסבל הנוראיים של השתייה היה גרוע מכך".

נטע נגמלה ויצאה מהקהילה הטיפולית לפני חמישה חודשים היישר לתוך הסגר הראשון של קורונה: "אני נקייה כבר שנה ושלושה חודשים, ומה שמחזיק אותי זו קבוצת התמיכה AA (אלכוהוליסטים אנונימיים). לא ידעתי כמה זה משמעותי, ואני מאוד ממליצה לכל אחד שמרגיש שיש לו בעיה לפנות לקבוצת תמיכה באזור שלו. אמשיך ללכת כל החיים למפגשים האלה, כי זה משמר את ההחלמה. זו קבוצת הזדהות ושייכות.

"אני לומדת לחיות מחדש, מבינה שצריך להתמודד עם החיים, שיש בהם כל מיני רגשות, כמו כאב ועצב, ושאלה רגשות לגיטימיים ומותר לחוות אותם", היא אומרת.

"גם עניין הקורונה הוא הצלה בשבילי", נטע מצליחה להפתיע אותי, "אם הייתי יוצאת מהגמילה בחזרה לחיים הרגילים, עם כל הסטרס והאופי הפרפקציוניסטי שלי, אני לא יודעת אם הייתי עומדת בכל הגירויים והלחץ. אבל עכשיו יש לי זמן להתעשת, ולהתחיל את החיים החדשים שלי צעד אחר צעד".

אילוסטרציה, בירה "קורונה" למכירה, מרץ 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

תופעה לא מטופלת

קשה לאמוד את היקפה של בעיית האלכוהוליזם בארץ. מקומה של ישראל בעולם אולי טוב מבחינת נתוני צריכת האלכוהול, אבל התמכרות לטיפה המרה אינה מוגדרת בישראל מערכתית, ואינה מוכרת כמחלה. בהתאם לכך, גם אין תכניות לאומיות ושיתופי פעולה בין-משרדיים להתמודדות עם התופעה המתרחבת.

ייתכן שהתופעה לא מטופלת דיה, גם כי איסוף הנתונים בנושא לוקה בחסר. חברת הכנסת מיכל קוטלר–וונש (כחול-לבן) מזהה את העדר הנתונים על התמכרות לאלכוהול, כאחת הבעיות של הטיפול בהתמכרות, מאז שנכנסה לתפקיד יו"ר הוועדה המיוחדת להתמודדות עם סמים ואלכוהול של הכנסת.

"אין היום מאגר נתונים שקוף ופתוח לציבור בנושא ההתמכרויות בארץ. ממה שהצלחתי להבין במסגרת הדיונים ואיסוף הנתונים, המצב בארץ עגום, במיוחד לגבי נשים. כך למשל, רק אישה אחת מתוך חמש שמוכרות כמכורות בישראל (לכלל החומרים הממכרים) מקבלות טיפול", היא אומרת לי.

"קיים מחסור חמור במסגרות לנשים. ידוע שנשים נוטות יותר להתמכר לסמים החוקיים, כגון אלכוהול ותרופות מרשם. כמו כן, נשים רבות לא פונות לטיפול, כי הן מפחדות לאבד את הילדים, ולכן ומגיעות לקצה. חסרות מסגרות יום לטיפול בהתמכרויות בקהילה, כדי שאימהות לא יצטרכו להיפרד מהילדים לזמן ארוך".

מיכל קוטלר-וונש (צילום: Avishai Finkelstein)

לדברי ח"כ קוטלר-וונש, קיימת גם בעיה חמורה של היעדר שיתוף פעולה בין שני המשרדים האמונים על הטיפול בבעיות ההתמכרות בארץ: משרד הבריאות, שאחראי על הגמילה הפיזית באשפוז, ומשרד הרווחה, שמפעיל קהילות טיפוליות.

"כך נוצר מצב שאדם יכול להיכנס לגמילה באשפוז, ולאחר השחרור אף אחד לא יבטיח לו המשך טיפול בקהילה, ולא יהיה רצף טיפולי לאותו האדם", היא אומרת. "חייב להיות שולחן עגול בין-משרדי בנושא של איסוף נותנים ופתרונות הוליסטיים, כמו רצף טיפולי, חינוך, איתור וסינון של מכורים בכל רחבי הארץ.

"קיים מחסור חמור במסגרות לנשים. ידוע שנשים נוטות יותר להתמכר לסמים החוקיים, כגון אלכוהול ותרופות מרשם. כמו כן, נשים רבות לא פונות לטיפול, כי הן מפחדות לאבד את הילדים, ולכן ומגיעות לקצה"

"במסגרת פעילות הוועדה בראשותי, קיבלנו תקציב ראשוני למיזם לאומי להתמודדות עם נושא ההתמכרויות, שההתחלה שלו זה קמפיין ארצי להעלאת מודעות וניפוץ הסטיגמה של התמכרויות", מסכמת ח"כ קוטלר-וונש.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "למסגרות הגמילה באשפוז קיימת רשימת המתנה של כמה שבועות ולא חודשים. נוסיף כי לא כל אישה מכורה לאלכוהול צריכה אשפוז, וחלק לא קטן יוכלו לקבל טיפול מרפאתי מקצועי, ובימים אלה המשרד התחיל להפעיל מספר מרפאות לטיפול רפואי בבעיות אלכוהול לצד מרפאות ומרכזים של משרד הרווחה".

תגובת משרד הרווחה: "משרד העבודה והרווחה מפעיל 84 יחידות אמבולטוריות לטיפול במכורים לאלכוהול ו-24 מסגרות חוץ ביתיות הנותנות מענה לכלל סוגי ההתמכרויות. המסגרות נותנות מענה הן לנשים והן לגברים".