מה הוא סובייקט? למה מושג זה רלוונטי לבעלי חיים ובני אדם? מה הקשר לשבי וסגר? הדיון במושג הזה ממלא קורסים שלמים באוניברסיטאות בחוגים לפילוסופיה, וסובבים סביבו סמינרים והרצאות רבות במשך עשורים. אני אנסה לתת הסבר קצר מאוד לא ממצה, אך כזה שיעזור לנו להבין את הקשר לדמיון הנפשי בין בני אדם לבעלי חיים. אני בכוונה לא אציין את הסובייקט כאדם כדי שנוכל לבחון אם ניתן להרחיב את המושג גם לבעלי חיים:

מה הוא סובייקט? למה המושג רלוונטי לבעלי חיים ובני אדם? מה הקשר לשבי וסגר? מהו הדמיון הנפשי בין בני אדם לבעלי חיים? בכוונה לא אציין את הסובייקט כאדם כדי שנוכל לבחון אם ניתן להרחיב את המושג גם לבעלי חיים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הסובייקט הוא מונח פילוסופי חדש יחסית. במושגים של אבולוציה כמובן. לפי ויקיפדיה המושג סובייקט, בראשיתו, תיאר מצע (תשתית) ,השומר על זהותו בתהליכי שינוי.

האיזכור הראשון של המושג סובייקט בשימוש פילוסופי הוא במאה ה-17 על ידי דקארט. דקארט השתמש במונח התשתית והרחיב את משמעות הסובייקט לכזה שיש לו אוטונומיה, מודעות, וחירות לבחור. קאנט פיתח את תפישת הסובייקט כבעל תבונה (תפיסה המאתגרת את ההרחבה לבעלי חיים), המאפשרת לו לנהוג במוסריות.

על בסיס התפישה של קאנט החלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להתבסס תפישה לפיה הסובייקט הוא גם כזה שכפוף לגורם אחר גדול ממנו. הסטרוקטורליסטים כבר לא מגדירים את הסובייקט כ"אדון של עצמו ושל הטבע" אלא כ"בעל ריבונות עצמית ובעל חירות משתנה". בניסיונם לתאר תופעות אנושיות בצורה מבנית תלו את הגורם אליו כפוף הסובייקט בשפה. לאקאן מגדיל את תפישת השפה ומתייחס אל הלא מודע האנושי בתור כזה המובנה כשפה.

במילים אחרות הסובייקט הוא בעל החופש לבחור אך גם זה שנתון תחת משהו גדול ממנו: שלטון/ארגון/שפה. הסובייקט הוא בעל ריבונות עצמית בתוך מציאות חיצונית גדולה ממנו.

עד פה זה דיון פילוסופי מעניין יותר או פחות, אבל מה הקשר לבעלי חיים? שהרי זה נושאו של הבלוג ואנו כסובייקטים כפופים אליו.

ובכן, נבחן את עולם החי בהקשר של בחירה:

האם בעלי חיים בטבע יכולים לבחור?

לסובייקט ריבונות עצמית במציאות חיצונית גדולה ממנו. זה דיון פילוסופי, אך מה הקשר לבע"ח? הרי זה נושא הבלוג ואני כסובייקט כפוף אליו. נבחן את עולם החי בהקשר של בחירה: האם בע"ח בטבע יכולים לבחור?

בכל תצפית בבעלי חיים בסביבתם הטבעית אפשר לראות מגוון התנהגויות. מחקרי התנהגות בעלי חיים כמו של ג'יין גודול (שימפנזים), רוברט ספולסקי (בבונים) ואחרים שחקרו את בעלי החיים בסביבתם הטבעית, העידו על דפוסי אופי שונים של פרטים שונים באוכלוסייה הנחקרת ואף העידו על שינויים בבחירות שעשו הפרטים באוכלוסיה בהתאם לסביבת המחיה ורמת הלחץ שהיה בה.

כל דייג ידע לומר שאין דג אוטומטי, אלא צריך לפתות אותו בפיתיון מתאים ולחכות, ויש גם מקום להרבה מזל – לפעמים הדג בוחר פשוט לא לנגוס בפיתיון, ואז אתה חוזר עם דלי ריק.

האם בחירה היא אינסופית? עיקרון המציאות מכתיב כי לא כך הדבר. ניתן לבחור רק מבין מה מתאפשר. המציאות שבה האחר מאיים לטרוף היא מציאות קשה המגבילה את החופש של כל חיה החוששת לחייה בטבע.

מהו שבי?

שבי הוא שלילת החופש לנוע. הגבלת התנועה היא שלילה ברורה של החופש של הסובייקט לבחור לשנות את מיקומו במרחב. מתי המציאות החיצונית הופכת לאקט של שלילת החופש? ברגע שמדובר בצעד מכוון, חופש הבחירה של הסובייקט נשלל ממנו ומתרחש שבי. למשל, ההבדל המשמעותי בין נפילה לבור וכליאה בבור.

האם תופעת השבי קיימת בקרב בעלי החיים?

בעלי חיים שובים בעלי חיים אחרים במקרים מאוד מיוחדים ולמטרה אחת – לאכילה. לרוב משך בזמן בין לכידה לאכילה הוא אפסי ואז אין בעצם שבי. אנחנו רואים את המעשה כקשה וברוטלי כאשר חיה אחת טורפת חיה אחרת, אך המטרה של הזנה וחוק הטבע מאפשרים אותה (מצחיק שצריך חוק כדי להכשיר בעינינו דבר טבעי כמו טריפה). יש מקרים בהם בעלי חיים משאירים את הטרף חי לזמן מה, כמו העכביש שלוכד את הטרף בין קוריו עד שיבוא לאכול אותו, ויש דיווחים על חתולים ששיחקו עם טרפם שעה ארוכה עד שהרגו אותו או שחררו אותו לחופשי.

יש מקרים בהם בעלי חיים משאירים את הטרף חי לזמן מה, כמו העכביש שלוכד את הטרף בין קוריו עד שיבוא לאכול אותו, ויש דיווחים על חתולים ששיחקו עם טרפם שעה ארוכה עד שהרגו אותו או שחררו אותו לחופשי

הגבלת התנועה בבעלי חיים פוגעת ביכולת שלהם להגן על עצמם, לשחר אחר מזון, להתרבות, ובעצם לקיים כל פעילות חיים בסיסית. מבחינה רגשית היכולת לנוע מאפשרת את פעילות שאר מערכות הרגש על פי פאנקספ. בראש ובראשונה מערכת ה-SEEKING אשר בעזרתה מפיק בעל החיים הנאה מכל פעולה שהוא מבצע, ובזכותה הוא שואף להמשיך ולפעול בעולם. הסקרנות הטבעית של בעל החיים לנוע לחפש ולהשיג משאבים כמו אוכל או בני זוג לרביה מונעת באמצעות תגמול במערכת ה-SEEKING, ובלעדיה יפסיק בעל החיים את פעולותיו הקריטיות האלו וימות.

עם התפתחות החקלאות מליקוט וטריפה לגידול וביות החל האדם ללכוד בעלי חיים למטרות נוספות מאכילה, ואף שמר את בעלי החיים בחיים עד לשחיטתם ואכילתם או למטרות איסוף חלב וביצים לצרכי אכילה. כאן החלה תופעה שנמשכת עד היום והיא שביה של בעלי חיים. כיום חקלאות הבשר העופות והדגים נשענת בעיקר על צורת גידול זו; בבקר ובעופות באופן מוחלט אך גם בדגה תופס גידול הדגים בבריכות וכלובים מקום רב יותר ויותר.

חיות המשק בויתו כבר לפני 8000 שנה, וזמן דומה עבר מאז ביות כלבי הבית וחיות משק נוספות. החזקה וגידול בשבי של ציפורים ודגי נוי הפכה לתחביב פופולרי במאה ה-19 וה-20, וקודם לכן השתמשו ביונים לשליחת דואר. שימושים נוספים בחיות נוספות היו קיימים גם כן.

וכמובן – ישנם גני החיות והקרקסים שהשתמשו בבעלי החיים למטרות תיירות ובידור. כיום משלבים גני החיות שימוש בבעלי חיים לתיירות עם הקמת גרעיני רביה שמורים להשבה לטבע לצמצום הפגיעה במגוון החי על ידי בני האדם.

עם התרחבות השימוש בכליאת בעלי חיים השתנתה ההיכרות של האדם עם חיות. בני אדם ראו חיות בתדירות גבוהה בהרבה וזכו להכיר מינים רבים מאוד של בעלי חיים. בעיקר בזכות גני החיות שהנגישו את המגוון בטבע לבני האדם. אך עם זאת ההיכרות של האדם עם בעלי החיים הייתה בעיקר עם בעלי חיים הנמצאים בשבי. ולאט לאט החלו לשים לב שתיאורי התצפיות של בעלי חיים בטבע לא דומים כלל למוצג בפני המבקרים בגני החיות.

ההיכרות של האדם עם בעלי החיים הייתה בעיקר עם בעלי חיים הנמצאים בשבי. ולאט לאט החלו לשים לב שתיאורי התצפיות של בעלי חיים בטבע לא דומים כלל למוצג בפני המבקרים בגני החיות

החיות בגנים היו משועממות, לא טרפו או ברחו, ואף הרבייה נפגעה לא מעט. לעתים היו מוזנחות וחולות עקב גידול לא מותאם, וחלקן אף מדוכאות או חרדות ותוקפניות.

דוגמה טובה לפער הזה היא מידת ההיכרות של האדם עם הגורילה. ניסיונות לכידה כושלים הביאו לכך שבני אדם לא זכו להכיר בגני חיות את מין הגורילה הנקרא גורילת ההר, שהיא תת-מין של המין גורילה מזרחית. יותר נפוץ לראות בגנים את תת המין – גורילת השפלה המזרחית. סיבה אחת לכך היא הקושי לגדל את גורילת ההר, שמגיבה בתוקפנות קשה ואלימה לכל ניסיון לגידול בשבי. סיבות נוספות נעוצות במספר הנמוך של פריטים המציב אותן בסכנת הכחדה.

דיאן פוסי שחיה וחקרה את גורילות ההר וסיפרה את סיפורה בספרה גורילות בערפל (שלימים עובד לסרט מצליח בכיכובה של סיגורני וויבר) תיארה את הצד השליו והנעים באופיה של חיה מופלאה זו. ניסיונות לשבות את הגורילות הללו הציגו בפני האדם את הצד האלים והמסוכן שלהן ואילו צפיה בהן בטבע הציגו את הצד הרגוע והמקבל שלהן.

מרטין סליגמן היה פסיכולוג וחוקר, שהביא לעולם את בשורת הפסיכולוגיה החיובית. בין השאר הוא ניסה להבין את נטייתם של בני אדם להגיב באופן שלילי למצבים של חוסר אונים. הוא הסביר את מה שהוא קרא חוסר אונים נרכש באמצעות ניסוי בכלבים. בניסוי הושם כלב בתנאים בהם הוא קיבל שוק חשמלי ללא תלות במעשיו בכלוב, כך שלא הייתה לו שליטה כלל במצבו, והשוק שקיבל הגיע בלא שליטתו. הוא היה חסר אונים. הכלב הגיב בדיכאון אדישות ופעילות נמוכה עד כדי הפסקת אכילה ושתיה, התנהגויות שהמשיכו זמן רב לאחר תום הניסוי.

החיות בגנים היו משועממות, לא טרפו או ברחו, ורבייתן נפגעה לא מעט. לעתים היו מוזנחות וחולות עקב גידול לא מותאם, וחלקן אף מדוכאות או חרדות ותוקפניות. גורילת ההר, למשל, הגיבה בתוקפנות קשה ואלימה לכל ניסיון גידול בשבי

טמפל גרנדין היא חוקרת במדעי ההתנהגות שפיתחה מספר עקרונות רווחה לבעלי חיים בשבי ובעיקר בעלי חיים המוחזקים בחיים למטרות שחיטה ואף פיתחה מספר כלים שיאפשרו שחיטה פחות מפחידה ומסבה סבל ממה שהיה נהוג. כמובן שישנם כאלו שיתנגדו לעצם השחיטה והאכילה, אך גרנדין טוענת שהיא כאוטיסטית מסוגלת להיות רגישה יותר לסבלם של בעלי החיים.

היום, בגני חיות, מקפידים על קיום העשרות חווייתיות עבור בעלי החיים בשבי לשמירה על רווחתם ומצבם הנפשי של בעלי החיים הנמצאים בשבייה. קיימות תכניות בינלאומיות לפיתוח גרעיני רביה והשבת חיות לטבע, לצד פיקוח והצבת סטנדרטים מקובלים לגדלי תצוגות וקיום פינות הסתתרות לחיות המוצגות כאשר הן זקוקות לכך. הספר 'איש בגן החיות' של דייויד גראנט מתאר את כליאתו מרצון של אדם בגן חיות בעקבות ריב עם בת זוגו. הוא מתאר שם בצורה מרתקת את חוויית הפומביות של הכלוא בתצוגה לצד הצורך בהסתתרות ופרטיות. גם כאן ניתן לראות את הדמיון הנפשי ביננו לבין החיות.

למה שבי גורם לחוסר אונים בבעלי חיים וביות לא?

אם שבי גורם לצמצום הבחירה של בעל החיים ולחוסר אונים, מדוע ביות לא עושה כך באותה מידה? יש שיאמרו שביות שנעשה בכליאה פיזית (רצועה/גדר) מתחזק את תחושת חוסר האונים הנרכש ומנציח את הדיכאון. לעומתו אפשור בחירה בתנועה (האפשרות לנוע) לצד אוכל בשפע ומניעת רעב – משפרים מאוד את מצבם של בעלי החיים עד כדי חיים רגשיים מלאים כמו שיש לחתולים וכלבים לצידם של בני אדם.

יחד עם זה הצמצום החברתי שנגזר על חיה מבויתת שלא חיה בקבוצה הטבעית שלה או בתנאי גידול ומחיה טבעיים, משפיעים על השעמום והשלכותיו השליליות, לצד כמובן פערים נוספים בתנאים הקיימים לגידול חיות אלו – גמילה מהירה מדי מהאם, סכנות החיים בעיר וכו'.

הספר 'איש בגן החיות' של דייויד גראנט מתאר כליאה מרצון של אדם בגן חיות בעקבות ריב עם בת זוגו. מתוארת חוויית הפומביות של הכלוא בתצוגה לצד הצורך בהסתתרות ופרטיות. גם כאן ניתן לראות את הדמיון הנפשי ביננו לבין החיות

למה גורם שבי בבני אדם?

כמו לשאר בעלי החיים, חופש התנועה לבני אדם חשוב ביותר. מלבד עונש מוות ועינויים – הכליאה היא העונש החמור ביותר שחברות בוחרות להשית על פרטים שעברו על החוק. תגובותיהם הרגשיות של אסירים בתחילת תקופת המאסר מזכירים את תופעות הדיכאון המוכרות לנו מהדוגמאות לעיל. שביית אסירי מלחמה תמיד נמצאת תחת דאגה גדולה, בשל היעדר הפיקוח בתוך המדינה ברוב המקרים, ולשם כך פועל הצלב האדום רבות לשיפור מצבם של אסירים אלו.

הדוגמה הקרובה ביותר למצב זה היא מצבו של גלעד שליט בתחילת השבי, אשר היה קשה והתאפיין במרכיבים דיכאוניים. בהמשך, עם התערבות רפואית, השתפרו תנאי השבי שלו ובהתאמה גם מצבו הנפשי. התאפשרה לו תנועה מסוימת ותקשורת עם שוביו והוא שרד את תקופת השבי הארוכה.

כמו בשאר בעלי החיים – מצבי אי ודאות וחוסר אונים באדם מעלים את תחושת התסכול הדיכאון והחרדה. אלו מלווים ברמות גבוהות של הורמון הדחק הנקרא קורטיזול.

רוברט ספולסקי, שהוזכר קודם בזכות מחקריו בבבונים, בדק את רמות הקורטיזול של הקופים, ומצא שקופים ממעמד נמוך שחווים אפשרות מצומצמת לבחירה בחייהם בקבוצה ניחנים ברמות גבוהות של קורטיזול. ההורמון הזה מתואר על ידי ספולסקי כיעיל בניהול מצבי חירום מבחינת זרימת דם למערכות חיוניות ועוד, אך רעיל לטווח הארוך וגורם לנזקים הנגרמים מחומציות הקיבה ומחלות רבות נוספות.

מסיבה זו הוא קרא לאחד מספריו בנושא: 'מדוע לזברות אין אולקוס'. שם הוא מתאר כי לטווח קצר של דקות – הקורטיזול כאמור יעיל, למשל במצבי בריחה וסטרס קצר, אך בתנאי חיים רוויי סטרס כמו בחיים של בני האדם במאה העשרים – הקורטיזול גורם למחלות רבות.

הדוגמה הקרובה ביותר למצב זה היא מצבו של גלעד שליט בתחילת השבי, אשר היה קשה והתאפיין במרכיבים דיכאוניים. בהמשך, עם התערבות רפואית, השתפרו תנאי השבי שלו ובהתאמה גם מצבו הנפשי

כך גם גורלם של אנשים הנמצאים בסגר הקורונה לזמן ארוך. פגיעה בחופש התנועה היא פגיעה ביכולתו של הסובייקט לבחור את המיקום במרחב ברמה הבסיסית ביותר. לכן הגבלת התנועה היא בעצמה גורם דחק ראשון במעלה.

צמצום קשרים חברתיים, בידוד חברתי, ריחוק חברתי, צמצום מפגשים עם קרובים, צמצום בלמידה ובחינוך הפורמלי, פגיעה בפרנסה, צמצום חוויות חיוביות כמו אירועי תרבות, נופש, קניות ועוד – כל אלו פוגעים קשות במצבם הנפשי של אנשים כאשר הדבר מתקיים לאורך זמן. לצד אלו יש להוסיף את השהייה הלא נוחה במרחב קטן עם בני משפחה, כאשר לעיתים מתיחויות קטנות עלולות להחמיר לכדי משבר קשה.

הדאגה הגדולה שקיימת בציבור לגבי טיב הסגר לא מגיעה בהפתעה. מניעת תנועה היא פגיעה קשה ביותר בחופש האדם. הנימוק לפגיעה כזו חייב להיות מוצק ויציב ובלתי ניתן לערעור. רק כך נשארת תחושת הבחירה לציות לחוק ופונקציית הסובייקט נשמרת. אך כאשר רואים שרבים בסביבה ובקרב נבחרי הציבור לא נמצאים תחת המגבלה הזו, עולה תחושת חוסר האונים הנרכש, ואתו עולה תחושת הדיכאון והחרדה.

בכל חיה, ובכל אדם כחלק מהחיות, קיימת גורילת שפלה מערבית אשר מסוגלת להישאר בסגר כאשר היא נדרשת. אך גם קיימת גורילת הר תוקפנית, אשר מסוגלת להילחם עד חורמה כשהיא חשה שהסגר בלתי נסבל עבורה וחסר הצדקה.

מניעת תנועה היא פגיעה קשה בחופש. נימוקיה חייבים להיות מוצקים. רק כך נשארת תחושת הבחירה לציית לחוק. כשרבים, ובהם נבחרי ציבור, אינם תחת המגבלה, עולה תחושת חוסר האונים ואתה הדיכאון והחרדה

טיפול

לפי עקרונות פסיכואנליטיים מנחים מסוימים, מטרת טיפול נפשי היא השבת חופש הבחירה לסובייקט. הפסיכולוג ד"ר יהודה ישראלי מתאר את הגורם לחרדה כמה שמהווה איום על הסובייקט. השאיפה למלא את החסר, לנוע, לתור אחר מה שאין, זוהי שעתו היפה של הסובייקט, זו הנאתו האמיתית, והפגיעה בחופש לעשות כן – היא החרדה האמיתית.

הטיפול העצמי של אנשים הכפופים לסגר הקורונה, מתגלם בין היתר במחאה, ביציאה להפגנות ובהגשמת חופש התנועה בתהלוכות. אצל אחרים זה יכול להתבטא בקיום חתונות המוניות ומסיבות הדבקה, ואצל רבים בסתם טיולים וריצה בפארק. בכך מראים אלו שחשים את הדיכאון של הסגר, הסובייקטים הכלואים שנשלל מהם החופש – את הדרישה לתנועה, את החיוניות של חופש הבחירה בהסתגרות – על מנת לקיים את הסובייקט.

מילה על טיפול הנעזר בבעלי חיים. אני מרצה כבר שנה שניה קורס על הדמיון הנפשי בין אדם לחיה, בתכנית לטיפול הנעזר בבעלי חיים של מכללת אורנים. התכנית בניהול המשותף של גל חכים וענבר בראל מבקשת לראות את הסובייקט שבחיה ומדגישה את ההיעזרות בבעלי החיים המתבססת על רצונם הטבעי של בעלי החיים ביצירת קשר מעצם היותם סובייקטים. הטיפול נשען על הכרה בסובייקט שבחיה כאמצעי מרפא להכרה בסובייקט של המטופל. בתכנית מרצה גם ד"ר אריאל צבל שכתב מאמר על ספרה של טמפל גרנדין ומצורף פה לקריאה נוספת. זוהי התכנית לטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים במכללת אורנים:

הרצאתו של ד"ר יהודה ישראלי:

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.