על חשיבות הלגיטימציה הציבורית להפעלת שיקול דעת עצמאי

מפגין מוחזק על ידי שוטרים בהפגנות מול בית ראש הממשלה. 14 ביולי 2020 (צילום: Flash90/יונתן זינדל)
Flash90/יונתן זינדל
מפגין מוחזק על ידי שוטרים בהפגנות מול בית ראש הממשלה. 14 ביולי 2020

מדינת ישראל ניצבת כעת בפני אחד המשברים האזרחיים החמורים שידעה. רבים טוענים כי הטיפול המגומגם במשבר הקורונה קשור בדרכים כלשהן למשפטו של רה"מ נתניהו. בשבועות האחרונים, ובצל העובדה שכבר כשנתיים אין מפכ"ל למשטרה, ניצבים אזרחי ישראל בפני אלימות משטרתית חריפה: תמונות של שוטרים מכים אזרחים נהיו לחזון נפרץ. תמונות וסרטונים מזעזעים של שוטרים העוצרים מפגינות באופן פוגעני (במגזר החילוני) ודוחפים ילדים בברוטליות (במגזר החרדי), מתפרסמים חדשות לבקרים.

כיצד הגענו למצב הזה? האם מדובר בהנחיות לא כתובות של השר לבטחון פנים (שר המשטרה), עו"ד אמיר אוחנה? איך הדרדרנו למצב שבו המשטרה נוהגת כך באזרחי מדינת ישראל, המביעים מחאה לגיטימית ולא אלימה כלפי שחיתות שלטונית וכלפי מחדל הטיפול במשבר הקורונה, כשל מנהיגותי ומשילותי שיש הסכמה רחבה לגבי קיומו?

אפשר לבחון את ה'כאוס המנוהל' שבו אנו נמצאים בכמה רמות של מיקוד. למשל, 'מצב החירום' השורר בישראל מאז הקמתה, שכפי שטענתי במקום אחר מהווה ביטוי תיאולוגי עמוק להיעדר חוק וסדר, ומקשה על השגתם. בכדי להבין מצב שבו שוטרינו הצעירים נתונים לכאורה להנחיות שניחוח בלתי קביל נודף מהן, אפשר גם להביט לשלהי מרץ 2018, ניסן תשע"ח: הירי שביצעו צלפי צה"ל על פלסטינים לא חמושים שהתגודדו באזור שליד גדר רצועת עזה.

אפשר לבחון את ה'כאוס המנוהל' שבו אנו נמצאים בכמה רמות מיקוד. למשל, 'מצב החירום' השורר בישראל מאז הקמתה, מהווה ביטוי תיאולוגי עמוק להיעדר חוק וסדר

על ההכרח המוסרי להפעיל שיקול דעת עצמאי

מה שאירע באותה תקרית בגבול הרצועה, בקצרה, הוא שנורתה אש חיה בידי צלפים למרכז המסה של מפגינים לא חמושים. לצד המפגינים, נורו גם חובשים ועיתונאים, שחטאם, ככל שניתן להבין, היה 'השתייכות לחמאס'.

מבחינת הקוד האתי של צה"ל, אין בכל אלו בכדי להתיר ירי של אש חיה לעבר בני אדם לא חמושים, מה גם שחלקם נורו כשהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. לא בכדי טען הפצ"ר לשעבר, תא"ל במיל' אמנון סטרשנוב, כי על ממשלת ישראל וצה"ל לשתף פעולה עם ועדת החקירה שרצה להקים האו"ם בנושא. על האירוע הזה כתבתי בשעתו:

"לאחר השתקה כוחנית של הקול היהודי-המוסרי שהשמיע קובי מידן בנושא, הורה הרמטכ"ל איזנקוט על הקמת ועדת חקירה, והציבור מצפה לפרסום מסקנותיה ולהפקת לקחים. אם אכן יתברר שניתנו פקודות קטלניות במקום להסתפק באמצעים לפיזור הפגנות […] מדוע הן לא נעצרו כבלתי-חוקיות בעליל בשום שלב בשרשרת הפיקוד, בדרך אל הצלפים בשטח (שחלקם אף ראו בחיסולים ה'מאתגרים' הללו מאורע מבדר)".

מי שנושא באחריות להוראות ההן הוא הרמטכ"ל דאז, רא"ל (בינתיים במיל') גדי איזנקוט, אך גם שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, ובסופו של דבר ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. הם השיתו על החיילים בשטח פקודה שלא היתה אמורה להנתן, אולי כדי להפוך את אירוע פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים לכזה ש'נצרב בתודעה הציבורית' כהישג שעורר התנגדות.

נורתה אש חיה בידי צלפים למרכז המסה של מפגינים לא חמושים. לצדם נורו גם חובשים ועיתונאים, שחטאם היה 'השתייכות לחמאס'. מבחינת הקוד האתי של צה"ל, אין בכך כדי להתיר ירי אש חיה לעבר לא חמושים

דבר נוסף שהפך את האירועים בגבול רצועת עזה לחורגים מערכי צה"ל, הגם שמכיוון אחר, הוא ההוראה המקוממת שניתנה בראשית ההפגנות ההן שלא לפגוע במפריחים הפלסטינים של עפיפוני האש והנפץ (אדגיש, אני מדבר על התקופה הראשונה של ההפגנות דלעיל, לא על הכאוס שהתחולל בעקבותיהן). כמו שאין לפגוע במי שאין הצדקה לפגוע בו, אסור לצה"ל לאפשר פעילות חבלנית כנגד תושבי חבל אשכול אם אפשר למנוע אותה.

כעת אנו כבר יודעים שהחיילים ששירתו בגבול הרצועה כצלפים, שהשתחררו בינתיים, נותרו עם צלקות נפשיות קשות. אדם שפוי המקבל ומבצע פקודה לירות באנשים ונשים לא חמושים שאינם מסכנים את חייו של איש, לא יכול שלא לחוש אשמה; החיים זה לא משחק מחשב.

למיטב ידיעתי, עד לרגע זה אף אחד משלושת בעלי התפקידים דלעיל לא הביע חרטה כלשהי על שאירע. החרטה שהביע נתניהו לפני זמן קצר לגבי העוול שנגרם ליעקוב אבו אל-קיעאן ז"ל במהלך פינוי אום אל-חיראן בינואר 2017, היא מודל שראוי ששלושת בעלי התפקידים דלעיל (ובכללם נתניהו) יאמצו גם לגבי ההוראות שניתנו בתקריות דלעיל בגבול עזה.

באותו אביב של שנת תשע"ח, במרחק של כמאה קילומטר מזרחה, קיבלה קבוצת בחורות ובחורים, בערך באותו הגיל, הנחיה מהאחראים עליהם במכינה להכנס לנחל צר, תחת שמים קודרים, ובידיעה שגשם מתחיל לרדת באיזור ושישנה התראת שטפונות חמורה. אמנם לא היה מדובר בפקודה צבאית, אך כן מדובר במסגרת האמורה להכין את הנערים והנערות לשירות צבאי.

אני מניח שרובם ככולם פקפקו בהגיון העומד בבסיס ההנחיה שקבלו; חלקם היו מודאגים מספיק בכדי לסמס למשפחתם שמשהו לא נראה סביר בטיול שאליו הם עומדים להכנס. אולם אף אחד מהם, למיטב הבנתי, לא העז לעמוד בפני המדריך במפורש ולומר שהכניסה לנקיק של נחל צפית במצב ההוא היא בגדר טירוף. אדגיש כי האחריות לאסון ההוא רובצת כמובן על מנהל המכינה והמדריך ולא על החניכים.

כעת יודעים שהחיילים שהשתחררו משירות בגבול הרצועה כצלפים, נותרו עם צלקות נפשיות קשות. אדם שפוי המקבל ומבצע פקודה לירות באנשים ונשים לא חמושים, שלא סיכנו חיים, לא יכול שלא לחוש אשמה

האם אנו כחברה נותנים לצעירינו לגיטימציה להביע את הערכתם הביקורתית האתית על המתרחש? למרבה הצער, דומה שבתקריות דלעיל בגבול עזה ובאסון בנחל צפית, התשובה היא שנכשלנו בכך. כחברה, מתברר שאיננו מעודדים מספיק את ילדינו לחשוב האם הם ניצבים בפני פקודה בלתי חוקית בעליל המסכנת חפים מפשע – בין אם מדובר באחרים או בהם עצמם.

יותר מדי הם חשים שהוראות מפי דמויות סמכותיות לא אמורות לעמוד למבחן השכל הישר (וזאת בניגוד לדרך המלך של האתיקה היהודית ההלכתית, המעלה על נס את שאילת השאלות). אביגדור ליברמן, שבתוקף סמכותו כשר ביטחון תבע בהחלטיות לסגור את המכינות הקד"צ הדתיות בגלל אמירות בעייתיות של רבנים לגבי הומוסקסואליות, משום מה מילא פיו מים לאחר אסון נחל צפית; את האחריות למה שהתרחש שם יש לתלות במידה מסוימת גם בפקודות הבלתי חוקיות שניתנו תחת שרביטו ואשר יושמו בגבול הרצועה במרץ 2018, ובאוירה הציבורית של ההשתקה שהתלוותה להן.

מאביב תשע"ח לסתיו תשפ"א: כמה שאלות קשות

עקב כמה סיבות, קהה מאוד בשנים האחרונות הרעיון בדבר ההכרח המוסרי להפעיל שיקול דעת. האם השוטרים המקבלים הנחיה מרומזת (ונקוה שלא מפורשת) לנהוג באלימות כלפי אזרחים, מודעים לכך שרובצת עליהם אחריות מוסרית למעשים כאלו? האם השוטרים בשטח, שללא ספק נושאים בתפקיד קשה ומתיש, מבינים עד תום כי לא רק על השר אוחנה ועל מ"מ המפכ"ל מוטי כהן רובצת (בהתאמה) אחריות מיניסטריאלית ופיקודית, אלא גם עליהם, וכי יש סייגים להפעלת כח, בייחוד לגבי ילדים ונשים?

את האלימות המשטרתית החמורה בעת הזו יש לבחון לאור ההדרדרות של היכולת לקיים דיון ישראלי חוצה-פלגים לגבי חוש הצדק האנושי ולגבי שיקולי הדעת המוסריים הבסיסיים ביותר. האם נשכיל לקדם שיח אזרחי הומני ואכפתי, שאינו מוכתב ומוסלל על ידי מי שמשסים את חלקי החברה הישראלית זה בזה?

ד"ר נדב ש. ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל, בין השאר בזיקה לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, הכותב מעת לעת גם על ענייני השעה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
ניתוח מעמיק ומדאיג. הכל נכון ומדוייק. אנו חיים בשפל שלא היה כמוהו. התקווה היא במי שגדל על ערכים ומחזיק בהם ובכוח שבאיחוד בינהם. חייבים לשים קץ לשליטה על עם אחר, שהיא מקור השחתה של המוס... המשך קריאה

ניתוח מעמיק ומדאיג. הכל נכון ומדוייק. אנו חיים בשפל שלא היה כמוהו. התקווה היא במי שגדל על ערכים ומחזיק בהם ובכוח שבאיחוד בינהם.
חייבים לשים קץ לשליטה על עם אחר, שהיא מקור השחתה של המוסר.

עוד 1,005 מילים ו-1 תגובות
סגירה