העיתונאי הקנדי מייקל פוזנר שם לעצמו למטרה לאתר ולשוחח עם כל מי שהכיר את הטרובדור האייקוני לאונרד כהן. הכרך הראשון של הטרילוגיה שנולדה מכך – חלק מפרויקט ענק מתמשך שמבקש לזרות אור חדש על הזמר היהודי באמצעות זיכרונות של אחרים – מתוכנן לצאת לאור ב-20 באוקטובר.

נכון להיום, פוזנר ראיין 520 אנשים מכל העולם, שיחד מקיפים את כל שלבי החיים והקריירה של כהן. הריאיון הראשון התקיים ב-2016, עם המשורר והמסאי דיוויד סולוויי, שהתיידד עם כהן בשנות ה-60, והאחרון התקיים עם רגינה צימבר-לורינץ, שחיה כיום בבריסל ופגשה את כהן בישראל ב-1972. תוך כדי התהליך פוזנר זכה לתובנות אדירות על האיש שנודע כ"משורר החצר של הפסימיזם", ושהרפרטואר שלו כונה "מוזיקת רקע לחיתוך ורידים".

ראיונות נוספים עוד צפויים להתקיים, היות שפוזנר ממשיך בחיפוש אחר חומרים נוספים עבור הדיוקן הקולקטיבי של הפרפורמר הנודד שכתב ושר שירים קלסיים כגון "סוזן", "הללויה", "ציפור על תיל" ו"קודם ניקח את מנהטן".

כשהמסע של פוזנר יושלם, הוא יתועד בשלושה כרכים של ביוגרפיה כרונולוגית. תחת הכותרת "לאונרד כהן, סיפורים שלא סופרו: השנים המוקדמות", הכרך הראשון (באנגלית) מתחיל בשנות ילדותו והתבגרותו של כהן במונטריאול ומסתיים עם סיבוב ההופעות הגדול הראשון שלו כשהיה בן 36.

פוזנר גילה שהפרויקט שלו צורך הרבה יותר זמן מכפי שציפה כאשר החל בו זמן קצר לאחר מותו של כהן בלוס אנג'לס ב-2016 בגיל 82. "האתגר והכיף שבעבודה היה לנסות למצוא אנשים שעדיין חיים, שהיה להם קשר כלשהו ללאונרד, שידעו על אירועים או רגעים מסוימים בחייו ויכלו לספר עליהם משהו מתוך ידע אישי", אמר לי פוזנר על מרפסת הגג של הבניין בן שבע הקומות שבו הוא מתגורר במרכז טורונטו. "חלק מהאתגר היה לאתר אנשים מסוימים שידעתי על קיומם אבל לא ידעתי איפה הם בדיוק, או אם הם ירצו לדבר איתי אם אמצא אותם".

תמונה של לאונרד כהן מתוך הסרט "ציפור על תיל" (צילום: באדיבות סרטי איסולדה)

מאחורי הפרסונה הציבורית

פוזנר, שהוקסם מכהן ומיצירתו במשך שנים, ראה אותו לראשונה כאשר הופיע בתחילת 1967 באוניברסיטת מניטובה בעיר הולדתו של פוזנר, וויניפג. זו הייתה אחת ההופעות הראשונות של כהן, בתקופה שבה היה ידוע בעיקר כמשורר וכמחבר רומנים, עוד לפני שחרור אלבומו הראשון מאוחר יותר באותה שנה.

ב-1968 פוזנר עבר לטורונטו לצורך לימודי תואר שני בספרות, ואז החל בקריירה העיתונאית שלו, שבמהלכה שימש עורך בכיר במגזין החדשות השבועי הלאומי של קנדה ובעיתונים נוספים. הוא גם מחזאי ומחבר שותף של שבעה ספרים.

כמו בביוגרפיה קודמת שפרסם על סמך מקורות שבעל פה, של אייקון תרבות יהודי אחר ממונטריאול, הסופר המנוח מרדכי ריכלר, פוזנר ראיין דמויות מחייו של גיבור הביוגרפיה שלו – בכלל זאת חברים, קרובי משפחה, מאהבות לשעבר, סופרים, מוזיקאים, זמרות רקע, מנהלי מחנות קיץ ורבנים – כדי לגלות מה הסתתר מאחורי הפרסונה הציבורית. כדי שהספר יהיה זורם, פוזנר שיבץ בו פיסות מידע אינפורמטיביות שמספקות הקשר טוב יותר ותיעוד היסטורי. אף על פי שבאופן כללי הוא מגלה אהדה כלפי מושא הכתיבה שלו, הספר מציג את כהן ללא כחל וסרק, לרבות השימוש הרב שלו בסמים וההתפרפרויות הכרוניות שלו.

לאחר שראיין אנשים כה רבים מעולמו של כהן, פוזנר עצמו הפך למומחה בנוגע לכותב והמוזיקאי. "מה שלמדתי זה שאני לא רוצה לצמצם את כהן למעין דמות בינארית פשוטה", אומר פוזנר בן ה-73, שרבים אמרו לו כי הוא מזכיר במראהו את הזמר. "אני לא רוצה לומר שהוא היה קדוש. אני ודאי לא רוצה לומר שהוא היה שטן, אבל אני חושב שהוא יכול היה להכיל צדדים שונים של שניהם".

המורכבות של כהן ניכרה בדברים שאמרו המרואיינים לפוזנר. לדבריו, "הוא היה אדם מאוד מורכב, כמעט תמיד אדיב, מנומס, תרבותי, אינטליגנט ובעל חוש הומור, אבל היה לו גם צד אפל. הוא היה דיכאוני. אני לא יודע אם זה היה מאניה דפרסיה או הפרעה דו-קוטבית, אבל הוא ללא ספק היה יכול ללכת למקום מאוד אפל. ולא היית רוצה לבלות הרבה זמן בחברתו כשהוא היה שם".

"הוא היה אדם מאוד מורכב, כמעט תמיד אדיב, מנומס, תרבותי, אינטליגנט ובעל חוש הומור, אבל היה לו גם צד אפל. הוא היה דיכאוני, ולא היית רוצה לבלות הרבה זמן בחברתו כשהוא היה שם"

זה בבירור לא היווה מכשול עבור הנשים הרבות שבילו זמן בחברתו של כהן. מספר מדהים מהן מופיע בספר, חלקן רק מוזכרות, אחרות מדברות בנוסטלגיה על המפגשים שלהן כמה עשורים קודם לכן עם האיש שתואר כ"פתיין סדרתי", שחוסר הנאמנות שלו היה ידוע היטב לסובבים אותו.

"למרות שכהן נחשב לאחד המאהבים הגדולים של המודרניות, מעין קזנובה של שלהי המאה ה-20, אני חושב שהאהבה הגדולה שלו הייתה עבודתו", אומר פוזנר, אב לשלושה וסב לשמונה. "ברגע שהוא היה מתחיל להרגיש בנוח במערכת יחסים עם אישה, הוא היה מתחיל להרגיש לא בנוח, והוא היה חייב לעזוב".

מייקל פוזנר, על מרפסת גג הבניין שבו הוא מתגורר במרכז טורונטו, 21 באוגוסט 2020 (צילום: עטיה סרנר)

נווד חסר מנוחה

עוד היבט שעלה בראיונות היה הצד הנוודי, חסר המנוחה של כהן, שהצורך שלו לנדוד ממקום למקום היה מסחרר עבור אחרים. "אחד הדברים שהייתי צריך לעשות כדי לשחזר את מהלך חייו מבחינה כרונולוגית היה לנסות להבין איפה הוא היה בכל זמן נתון, אם זה היה חודש מסוים או שנה מסוימת", מסביר פוזנר.

לדבריו, "הקצב שבו הבחור הזה עבר ממקום למקום, אני לא חושב שאף אחד היה יכול לצבור יותר מיילים אוויריים ממנו. 2-3 ימים כאן, עזב, 2-3 ימים שם, עזב. שבוע כאן, שבוע שם, הוא כל הזמן היה בתנועה, עד שלב מאוחר יחסית בחייו, כשהוא נהיה יותר נייח. נכון שהרבה פעמים הייתה לזה סיבה מקצועית, אבל הייתה גם סיבה נפשית. הוא חש צורך להחליף מקומות כמעט כאילו הוא הרגיש לכוד בכל מקום שהוא שהה בו, לכוד מבחינה רגשית, פסיכולוגית, רומנטית".

עטיפת הספר החדש מאת מייקל פוזנר (צילום: Courtesy)

פוזנר הגה לראשונה את הרעיון לספר ב-2007. הוא שלח לכהן אימייל בחיפוש אחר שיתוף הפעולה שלו, אבל האחרון סירב בנימוס. לאחר מותו, פוזנר הקים את הפרויקט לתחייה. בשלוש השנים הראשונות לא היה לו מוציא לאור, והוא הוציא 35 אלף דולר מכיסו הפרטי לכיסוי הנסיעות לצורך קיום הראיונות פנים אל פנים. רק בנובמבר האחרון הוא חתם לבסוף עם הוצאה לאור, סימון ושוסטר קנדה.

הכרך הראשון מורכב מכ-1,300 ציטוטים באורכים שונים, רבים מהם של כהן עצמו, שפוזנר הוציא מראיונות או כתבים שפורסמו בעבר. רוב האנשים המופיעים שם – חלקם מוכרים מאוד – מצוטטים פעמים רבות לאורך הספר.

בין האנשים האלה נמנים הזמרת ג'ודי קולינס, שבסוף 1966, זמן קצר לאחר שפגשה את כהן בניו יורק, הייתה הראשונה שהקליטה את אחד משיריו ועודדה אותו לבצע הופעות חיות; זמר הפולק אריק אנדרסן, שכהן אמר לו ששירו Violets of Dawn הוא שעורר בו השראה לכתוב שירים בעצמו; וקלי לינץ', המנהלת האישית לשעבר של כהן, שגנבה לכאורה 5 מיליון דולר מכספו.

בספר מופיעים הזמרת ג'ודי קולינס, שבסוף 1966, זמן קצר לאחר שפגשה את כהן בניו יורק, הייתה הראשונה שהקליטה את אחד משיריו; וקלי לינץ', המנהלת האישית לשעבר של כהן, שגנבה לכאורה 5 מיליון דולר מכספו

ב-1958, בגיל 23, כהן עבד כיועץ במחנה קיץ 90 דקות מצפון למונטריאול, שם אחד מחבריו היה מוישה פריפשטיין. "לאונרד היה מאוד שקט, פיקח, והיה לו חיוך ענקי", אמר פריפשטיין לפוזנר שישה עשורים מאוחר יותר. "כאדם די שתקן, הוא לא היה אחד המנהיגים, הוא לא היה חזק באינטראקציות שלו, אבל הוא היה מאוד נוכח. הוא לא התבלט באתלטיקה. באותו הזמן הוא היה בולט יותר בזכות השירה שכתב, למרות שהייתה לו גיטרה והוא השתעשע בה לפעמים".

כמה שנים קודם לכן, מארק ברקוביץ בילה בחברת כהן במונטריאול, כששניהם למדו באוניברסיטת מקגיל והשתייכו לאחוות הסטודנטים. "ללאונרד הייתה הגיטרה שלו, והיינו שרים", משחזר ברקוביץ בספר. "אני זוכר ששרתי איתו את 'טום דולי'. הוא יצא אז עם פרדה גוטמן, אבל כבר החל לחפש, ללכת בכיוונים אחרים. חשבתי שהוא לא בחור שמח, הוא תמיד חיפש משהו אחר. המרדף שלו אחר נשים היה חלק מכך. הרבה מאתנו, שבאנו ממשפחות פחות מבוססות, היינו חדורי מוטיבציה להצליח כלכלית. אחרים, כמו לאונרד, היו נשמות חופשיות".

"העיניים שלנו נפגשו"

יום אחד אחר הצהריים לפני 15 שנה בטורונטו, הפעם היחידה שבה דרכיהם הצטלבו, פוזנר בחר שלא לפנות אל כהן, החלטה שהוא מתחרט עליה היום. אף על פי שזה היה רק מפגש חולף, הוא הותיר עליו רושם מתמשך. "בטח באתי לראיין מישהו במלון סוהו מטרופוליטן, וראיתי אותו מחכה בחוץ במעיל גשם, צועד הלוך ושוב", נזכר פוזנר. "העיניים שלנו נפגשו והיה ברור שהוא ידע שזיהיתי אותו כלאונרד כהן. הייתה סביבו מין הילה כזאת. הוא לא היה אדם גדול, אולי מטר שבעים, מטר שבעים ושתיים, אבל הוא היה גדול מהחיים. פשוט הייתה לו נוכחות כזאת. הוא היה דמות ממגנטת, כריזמטית, אפילו באותן עשרים שניות".

פוזנר לא ידע שכהן יהפוך למוקד המרכזי של חייו המקצועיים שנים רבות לאחר מכן. "העבודה על הספר גרמה לי לבחון את העבודה שלו מאוד מקרוב, אבל פחות מסיבות אנליטיות טהורות ויותר כדי לחפש קשרים בין האמנות שלו לבין חייו האישיים והאנשים שהוא אולי כתב עליהם", אומר פוזנר. "היכרות טובה יותר עם השירים ועם הכתבים שלו גם אפשרה לי להציג שאלות טובות יותר למרואיינים. כמו בכתיבה גדולה אחרת, שירה, רומנים, מילות שירים – כשאתה מבלה איתם זמן אתה מקבל תחושה טובה יותר של המלאכה העצומה שהושקעה בהם".

"העיניים שלנו נפגשו והיה ברור שהוא ידע שזיהיתי אותו כלאונרד כהן. הייתה סביבו מין הילה כזאת. הוא לא היה אדם גדול, אולי מטר שבעים, מטר שבעים ושתיים, אבל הוא היה גדול מהחיים. פשוט הייתה לו נוכחות כזאת"

הכמיהה של כהן לרוחניות עולה שוב ושוב בראיונות. "הזהות היהודית הייתה המהות של האיש", אומר פוזנר בהחלטיות. "היא הייתה שם מגיל צעיר ומעולם לא באמת נעלמה. הוא התנסה בסיינטולוגיה לזמן קצר בשנות ה-60, ואני חושב שבעיקרו של דבר הוא חשב שיש לזה ערך מסוים אבל שבאופן כללי זאת הונאה".

ב-1973 כהן פגש את מאסטר הזן ג'ושו ססאקי רושי, שלימד גרסה מלאת משמעת, כמעט מיליטריסטית, של זן בודהיזם בקליפורניה. זה הוביל לקשר של עשורים עם רושי והבודהיזם. "היה ממד בודהיסטי למחצית השנייה של חיי כהן", אומר פוזנר. "הוא היה חלק ממנו, אבל הבודהיזם הוא לא באמת דת אלא יותר דרך חיים.

"הנוצרים המוקדמים היו יהודים, והם בנו דרך חיים ודרך מחשבה שכהן התחבר אליהן. אבל כל זה לא גורע מיהדותו. הוא למד קבלה והניח תפילין. הוא בהחלט היה יהודי, אך כמו רבים מאתנו הייתה לו מערכת יחסים בעייתית עם הבורא".

לאונרד כהן בביקור אצל בן דודו החולה רוברט כהן במונטריאול, 1948 (צילום: באדיבות רוברט כהן)

לא כולם שיתפו פעולה

לכהן היו יחסים חיוביים עם ישראל והוא ביקר בה פעמים רבות, בדרך כלל במסגרת סיבובי הופעות. פוזנר ראיין כמה ישראלים שהכירו את כהן, בהם הזמר אושיק לוי, ששוחח איתו בתל אביב ב-2018 על החוויה שלו 45 שנים קודם לכן.

כשמלחמת יום כיפור פרצה ב-1973, כהן טס לישראל לאות הזדהות עם המדינה המותקפת. פגישה מקרית עם כהן בבית קפה בתל אביב, הובילה את לוי לשכנע אותו להצטרף אליו ואל מוזיקאים אחרים ולהופיע לפני חיילים ישראלים בסיני. לאחר חשש ראשוני, כהן הסכים ונתן כמה הופעות מפורסמות לחיילים במהלך המלחמה. פוזנר עדיין מחפש כמה אנשים בישראל שהכירו את כהן.

"הנוצרים המוקדמים היו יהודים, והם בנו דרך חיים ודרך מחשבה שכהן התחבר אליהן. אבל כל זה לא גורע מיהדותו. הוא למד קבלה והניח תפילין. הוא בהחלט היה יהודי, אך הייתה לו מערכת יחסים בעייתית עם הבורא"

פוזנר מודה שכמה אנשי מפתח בחייו של כהן סירבו להתראיין לספר, בהם בנו אדם, בתו לורקה, המנהל האישי שלו רוברט קורי, חברו הטוב והוותיק מורטון רוזנגרטן וסוזן אלרוד, אם ילדיו. כמוהם גם שתיים מבנות הזוג הרומנטיות המשמעותיות האחרות שלו – השחקנית האמריקאית רבקה דה מורניי והצלמת הצרפתייה דומיניק איסרמן. בין הזמרים שסירבו לבקשתו של פוזנר או התעלמו ממנה נמנה בוב דילן, שכהן היה מיודד איתו ופעמים רבות הושווה אליו.

ההשוואה הזו עולה בריאיון של פוזנר עם מלכה מרום, ישראלית שעברה לטורונטו והופיעה שם בשנות ה-60 כחצי מצמד פולק. "היא ולאונרד היו זוג", אומר פוזנר, שמצטט את מרום בספר בנוגע ליצירתם של דילן וכהן. "דילן היה הקול של הדור שלו. אי אפשר לקחת את זה ממנו. אבל לאונרד הוא הקול של כל הזמנים".

הספר השני בסדרה של פוזנר על כהן צפוי להתפרסם בסתיו של השנה הבאה, והכרך האחרון שנה לאחר מכן. לשאלה מה יהיה הפרויקט הגדול הבא שלו לאחר הביוגרפיה של כהן, פוזנר משיב בלקוניות: "הלוואי שאני אחיה עד אז".

לאונרד כהן בהופעה בישראל (צילום: מרקו פלאש 90)