ב-2015, עם השבעתו לתפקיד, תיאר הנשיא ראובן ריבלין את ישראל כמדינה ריבונית עם ארבעה שבטים שחיים בנפרד, בעוינות וללא שפה משותפת. הנאום התקבל באהדה בחוגים ליברלים ונתפס כטקסט כן וכואב. אך המציאות עגומה אף יותר. השבטים לא רק נפרדים פיזית ותרבותית אלא שבפועל על כל קבוצה חלה מערכת חוקים נפרדת ומערכת אכיפת חוק דיפרנציאלית.
פתיחת תלמודי התורה (לבנים בלבד!) בניגוד לתקנות, על פי הוראתו המתריסה של הרב קנייבסקי, ההסכמות הסודיות בין נתניהו לדרעי, והעדרה הכמעט מוחלט של אכיפה בישובים חרדיים, הוכיחו שחוקי מדינת ישראל לא חלים על השבט החרדי. עבור החרדים חוקקו חוקים התפורים לאורחותיהם: הפטור מגיוס, מערכת חינוך עצמאית, היתר להפרדה ואפליה מגדרית. אך גם כשהחוק הכללי חל עליהם, אם הוא לא לטעמם, נכנסת לפעולה מערכת אכיפת חוק נפרדת המחריגה בפועל את השבט החרדי.
"יש דרך אחרת להגיע לירושלים": כך הערימו החרדים הקיצונים בבית שמש על המשטרה והסיעו אלפים מהעיר לחצרות החסידים בבירה בסגר | תחקיר@AkivaWeisz #חדשותהערב pic.twitter.com/SYRrf3Om8r
— כאן חדשות (@kann_news) October 21, 2020
עבור השבט החרדי חוקקו חוקים התפורים לאורחותיהם: פטור מגיוס, מערכת חינוך עצמאית, היתר להפרדה ואפליה מגדרית. אך גם כשחוק כללי חל עליהם, אם אינו לטעמם, מערכת אכיפת חוק נפרדת מחריגה אותם
ריבלין קבע שיש ארבעה שבטים: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. מן השבטים הוא השמיט, במפגיע, את הפלסטינים. על-אף שהם תחת שליטה ישראלית כבר 53 שנה, הם אינם אזרחים אלא נתינים חסרי זכויות ולשיטת ריבלין הוא לא נדרש להכיר בהם או להתייחס למצבם.
אלא שלמציאות אין להתכחש, הפלסטינים קיימים, והם ובעיותיהם לא יעלמו ובהכרח ישפיעו גם על השבטים האחרים בחברה. כך שלמעשה יש חלוקה לחמש מערכות חוק נפרדות, אחת לכל קבוצה אתנית דתית: החרדית, המתנחלית (דתית), החילונית, הפלסטינית והפלסטינית-ישראלית.
הפלסטינים חיים תחת שלטון צבאי. אין להם חופש תנועה או חופש ביטוי. ההפגנות השבועיות בבלפור הן פסטיבל של חופש ביטוי, אך ההפגנות השבועיות בקדום, הגם שיש בהן יידוי אבנים, הם סכנת חיים למבוגרים וילדים. כוחות חמושים יכולים לפלוש לבתי פלסטינים ללא צו ואפשר לכלוא אותם מבלי שהורשעו בבית משפט. בין מערכת החוקים שחלים על קבוצה נרמסת ומוחלשת זו, לבין החוקים של השבטים האחרים אין כל דמיון.
מתנחלים תקפו בתים בעסירה אל קביליה, סגן ראש המועצה נפגע מאבן בראשו
תחקירן @YeshDin מדווח כי היום בסביבות 16:45 קבוצת מתנחלים ירדה מכיוון התנחלות יצהר לשכונה המזרחית בעסירה אל קביליה, והשליכה אבנים על בתי התושבים.
סגן ראש המועצה יצא מביתו כי נבהל מההמולה וספג אבן בראשו. pic.twitter.com/qpidgA1mxD
— Lior Amihai (@lioramihai) October 24, 2020
על פלסטינים אזרחי ישראל חלים פורמלית כמעט כל אותם חוקים שחלים על שאר קבוצות האזרחים. אומנם יש מספר תקנות שנחקקו במיוחד כדי לגרוע מזכויותיהם: חוק השבות, חוק נכסי נפקדים, חוקי איחוד משפחות וועדות קבלה, וכן היעדר כל הזכויות המותנות בשירות צבאי.
אך רוב ההבדלים נובעים ממנגנונים רשמיים שנועדו לאכוף את החוק באופן מפלה, בהקצאת קרקעות, באישורי בניה ובחלוקת משאבים. לפי ועדת אור, שטחי שיפוט הרשויות המקומיות הערביות הוא 3.4% בעוד שחלקם היחסי באוכלוסיה הוא 18%. ההבדל העצום בחלוקת שטחים לא יכול להיות רק תולדה של נוהגים מפלים אלא מצביע על מדיניות סדורה ומכוונת של אי שוויון. נוסף לכך, יש רובד שלישי של מנהגים מפלים כמו אלימות יתר של המשטרה ודה לגיטימציה של ההנהגה הפלסטינית-הישראלית וההדרה שלה מהממשל.
הפלסטינים חיים תחת שלטון צבאי. אין להם חופש תנועה או חופש ביטוי. ההפגנות השבועיות בבלפור הן פסטיבל של חופש ביטוי, אך ההפגנות השבועיות בקדום, הגם שיש בהן יידוי אבנים, הם סכנת חיים למבוגרים וילדים
המתנחלים חיים תחת מנגנון חוקי מורכב שגורם לחוסר בהירות ומעודד אי-ציות. על שטח ההתנחלויות חל החוק הצבאי, אך באמצעות תקנות לשעת חירום שמאושררות מחדש כל כמה שנים ובאמצעות צווים צבאים, הדין הישראלי מוחל פרסונלית על המתנחלים.
כך נוצרה מערכת משפט היברידית שכונתה על ידי פרופ' אמנון רובינשטיין "משפט המובלעת". במקרים של סכסוך בין מתנחלת לשכנתה הפלסטינית לא ברור איזו ערכאה צריכה לשפוט ועל פי איזה חוקים – תקנות הממשל הצבאי שמבוססות על החוק הירדני או על פי הדין הישראלי.
זאת ועוד, השיטה של הקמת מאחזים בלתי חוקיים, תוך קריצת עין וסיוע של השלטון, שמים ללעג את החוק. המאחזים הישנים מוכשרים בדיעבד, מאחזים חדשים קמים וחוזר חלילה. למעשה, החוק היחיד שמשותף לפלסטינים ולמתנחלים בשטחים הוא חוק הג'ונגל: החזק לוקח הכל.
את המכת"זיות שיפנו אותנו מכאן – בדקו קודם על פלסטינים.
האלות שיחבטו במפגינים – אותן אלות שיום יום חובטות בפלסטינים.
המג"בניקים שיפנו אותנו מכאן – מורגלים כבר בפינוי פלסטינים.הכיבוש הוא המחלה – השחיתות היא רק סימפטום. pic.twitter.com/LOx7jYviTH
— לוחמים לשלום (@cforpeace1) August 1, 2020
מה שקרוי חוקי המדינה, שרובנו סברנו כי חלים על כולם, למעשה חלים רק על השבט היהודי חילוני. קבוצת מיעוט של 5.5 מיליון תושבים מתוך ה-11.5 מיליון שחיים תחת שליטה ישראלית. הקבוצה החילונית היא קבוצה רבת כוח, פריווילגית, והיא האחראית העיקרית להיווצרות המצב הקיים. אך זוהי גם קבוצה שמאבדת מכוחה בהדרגה.
אולי כעת, כשמתחדדת ההכרה שהכוח החילוני נחלש, הקבוצה תשכיל להבין שהמנגנונים שהיא עצמה הקימה כדי לנשל קבוצות מוחלשות פועלים עכשיו נגדה. הציבור החילוני כועס ומתקומם, וחלקו הארי מתלכד סביב תפיסה של סגירות ובדלנות.
כך גם אני הרגשתי וחשבתי, אך שינוי הדרגתי ואיטי שנמשך שנים הטה את דעתי. זרעי הספק ניטעו אצלי כחייל קרבי בעת הנסיגה מלבנון, כשארגון ארבע אימהות ניפץ את הקונספציה לגבי רצועת הביטחון. אירועים נוספים כמו סיור של עיר עמים בגדר ההפרדה, פגישה ראשונה עם פלסטיני בגובה העיניים בחוג בית של לוחמים לשלום, ויותר לאחרונה, הצפיה בסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' של דוד דרעי, גרמו לי להבין שלא רק לשבט שלי יש סיבה לכעוס, אלא גם לאחרים.
ראוי שהשבט החילוני יגיב בנחרצות, אך לא כדי להשיב לעצמו את הכוח שאבד אלא כדי לעבוד יד-ביד עם הקבוצות האחרות בחלוקת הכוח מחדש דרך מערכת זכויות וחוקים אחידה לכל.
כיצד אם כן אפשר לקרוא למדינה ללא גבולות מסוכמים, שהחוקים החלים על תושבה נקבעים לפי מוצאו האתני והדתי? מדינה ריבונית ודמוקרטית זה כנראה תיאור לא נכון. הדרך לפתרון היא החלת חוק אחד, שווה לכולם ומיושם על כולם בין הירדן לים, או בפיצול למדינות או פדרציות נפרדות.
כל עוד הפלסטינים חסרי זכויות והמתנחלים חיים בלופ משפטי מפותל – גם המאמצים להחלת החוק על החרדים לא ישאו פרי. אם התקנות לא אחידות ושוויוניות, אז נוצר הכשר לעקוף אותם בקריצה.
כל עוד הפלסטינים חסרי זכויות והמתנחלים חיים בלופ משפטי מפותל – גם המאמצים להחלת החוק על החרדים לא ישאו פרי. אם התקנות לא אחידות ושוויוניות, אז נוצר הכשר לעקוף אותם בקריצה
למשל, כשדוכנים בשוק החלו למכור אתרוגים כדי להישאר פתוחים בזמן הסגר, או כשמשפחות לקחו בוגים וסאפים מתנפחים כי נאסר לבלות בים, אך ספורט ימי הותר. זה סוג ההתנהגות שניתן לצפות לה כשהחוק מושם ללעג. אמנם הדרך להפיכת ישראל לריבונית ודמוקרטית קשה וארוכה, ואין בה קיצורי דרך, אך החלופה היא מדינה ללא שלטון מרכזי, או בפשטות: אנרכיה.
אבי לטנר הוא ייזם הייטק המתמחה בבניית מוצרי תוכנה שמשתמשים אוהבים. למד הנדסה בבן גוריון וב-MIT והוא פעיל חברתי בלוחמים לשלום.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שירים עד כאן – כל מודל הוא הפשטה של המציאות. גם 4 השבטים של רבלין וגם 5 מערכות החוק במאמר שלי לא מיצגים אמת מוחלטת אלא כזו הפשטה שמאפשרת 'לשים את האצבע על תהליכים'. לא התיחסתי ישירות למזרחים מול אשכנזים. גם לא הזכרתי אוכלוסיות מופלות אחרות כמו אתופים. עם דבר אחד בתגובה שלך אני לא מסכים, מי שכתב את החוקים לא חשב רק על התועלת שלו, אלא חשב על התועלת של קבוצת הייחוס שלו, על הם מול אנחנו. אבי
הנתונים שלך מטעים. למשל
ציינת כי שטחים מוניציפליים של רשויות מקומיות ערביות 3.4 לעומת 18 אחוז באוכ' זה מתעלם מכך שמחצית אוכלוסייה זו אינה בשטחים מוגדרים (בדוים) או ברשויות מוניציפליות יהודיות כמו בנוף הגליל כרמיאל כרמל באר שבע עוד ועוד
נוסף לכך הצגת הדברים כביכול השבט החילוני אחיד היא שגויה מיסודה.
לכתחילה במדינת ישראל היו תתי חלוקה שבטית – מזרחיים עולים אירופאים קיבוצים וכו' תמיד תמיד היתה זו האוכלוסיה המופלית ביותר לרעה. מי שכתב את החוקים – כתב אותם ל חעלתו האישית. ולא אכפת היה להם מכל קבוצות השבט כל עוד עסקיהם מצליחים