"ביביזם – 'רק ביבי' או ביביסטים – הוא כינוי בשיח הפוליטי בישראל"

הגדרה בוויקיפדיה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ישראל כושפה על ידי הביביזם.

מצד אחד ניצבים הביביסטים, שמחוללים סביבם מהומה שלא פוסקת לרגע. האלימים שביניהם תוקפים מפגינים ברחובות, האידיאולוגים והטרולים מתחפרים בשוחות של הרשתות החברתיות, הפילוסופים מנתחים מעל דוכן הכנסת את ההבדלים הנסתרים שבין מניאק שיודע שהוא מניאק למניאק שלא יודע שהוא מניאק, והמגוחכים עונים לשם רן כרמי בוזגלו. וכולם-כולם מגוננים בלהט ובשכנוע עצמי עמוק על מנהיגם הנערץ, נגד כל אלה שקוראים עליו תיגר.

רן כרמי בוזגלו (צילום: אבנר הופשטיין)

בוויקיפדיה העברית ניטשים קרבות עריכה עזים, עם שינויי גרסאות מדי יום, סביב ההגדרה המדויקת של המושג החמקמק הזה, ביביסטים, שכאילו מכה בשיגעון את כל מי שמתקרב אליו. על פי ההגדרה המקובלת כרגע – עד לשינוי גרסה הבא – "הכינוי מופנה לאלו התומכים בנתניהו ובמהלכיו באופן בלתי מתפשר ומתנגדים באופן חריף ליריביו הפוליטיים ולעמדות פוליטיות יריבות, לרוב בשיח הפוליטי ברשתות החברתיות".

הערך הזה בוויקיפדיה מגובה במאמרים רבים, ציטוטים מנאומים וראיונות בתקשורת, המוכיחים שהביטוי "ביביסטים" נקלט, רווח ומקובל בישראל 2020.

עורכי ויקיפדיה שמתקוטטים על משמעותו המדויקת של הביטוי מסכימים שהוא עבר ריקליימינג – מהלך פוליטי שבאמצעותו קבוצה נרדפת וחלשה לוקחת מושג שנועד לבזות אותה, ומאמצת אותו כאקט של עוצמה, כמו שהשחורים באמריקה עשו למילה "ניגר", הלהט"בים למילה "קוויר" והפמיניסטיות לביטוי "שרמוטות".

על פי ויקיפדיה, גם הביביסטים היו נרדפים וחלשים עד ש"מקצת תומכי נתניהו אימצו את הכינוי ואף התייחסו אליו כרכיב זהותי וכמקור לגאווה. דמות בולטת בהקשר הזה היא רונית לוי, המוכרת כ'רונית הביביסטית' בטוויטר.

"לוי, שלאות תמיכה בנתניהו שינתה את שם המשתמש בטוויטר מ'רונית הריקלינית' ל'רונית הביביסטית', התייחסה בראיון לעיתון 'הארץ' לנסיבות שהובילו אותה לאמץ את הכינוי: 'אנשים נהגו לכנות אותנו ביביסטים כדי ללעוג לנו. אני החלטתי לצרף את הכינוי לשמי כעניין של גאווה. נדמה שהוספת הכינוי תפסה'".

מול הביביסטים ניצב מחנה "רק לא ביבי". גם להם כבר יש הגדרה בוויקיפדיה, שגם היא עברה שכתובים רבים. על פי ההסכמה שהושגה בין המתקוטטים הדיגיטליים, "התקבעות המונח בשיח הציבורי הייתה בעיקרה במהלך המשבר הפוליטי ב-2019 ו-2020, אז מחנה הימין מול מחנה המרכז והשמאל נחלקו סביב המשך כהונתו של נתניהו כראש הממשלה.

"בעוד תומכי מפלגת הליכוד וגוש הימין הביעו תמיכה בנתניהו, המרכז והשמאל התנגדו לו באופן אישי. עיקר ההתנגדות לנתניהו לא נגעה בפועלו כראש ממשלה, אלא בחקירותיו הפליליות (תיקי 1000, 2000 ו-4000) שהבשילו לכדי הגשת כתב אישום".

לחלוקה המילונית הזו כדאי להוסיף את הדבר הבא, שלא זוכה להתייחסות: גם הביביסטים וגם אנשי "רק לא ביבי" סובלים מתופעות לוואי חמורות של הביביזם, מחלה אוטואימונית חברתית ותרבותית, שגורמת למי שלוקה בה לשעבד את מחשבותיו, סקרנותו, פחדיו ותקוותיו, לשאלות שקשורות לגורלו של ראש ממשלת ישראל.

הפגנת תמיכה בבנימין נתניהו מחוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, 19 ביולי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מעטים מאיתנו – תומכי נתניהו או מתנגדיו – יודו שהם חולים בביביזם. זו לא מחשבה נעימה במיוחד. נוח לנו יותר לחשוב על עצמנו כעל מי שחיים בימים היסטוריים סוערים, שמאלצים אותנו להקדיש זמן ניכר לשאלות הפוליטיות הגדולות שמאיימות על עתידנו, ושרובן – מה לעשות – כרוכות בגורלו, בהתנהגותו ובהחלטותיו של נתניהו. אנחנו רוצים להאמין שמה שעובר עלינו זה לא "ביביזם" אלא אכפתיות ומעורבות. שרק בגלל זה החלפנו את תמונת הפרופיל שלנו ל"לך", או את שם המשפחה שלנו ל"ביביביביביביבי!!!!!!!!".

אנחנו רוצים להאמין שמה שעובר עלינו זה לא "ביביזם" אלא אכפתיות ומעורבות. שרק בגלל זה החלפנו את תמונת הפרופיל שלנו ל"לך", או את שם המשפחה שלנו ל"ביביביביביביבי!!!!!!!!"

איך נדע מתי חצינו את הגבול המטושטש המפריד בין אזרחים מעורבים, בעלי תודעה פוליטית מפותחת, שגורל המדינה מטריד אותם לחולים ב"ביביזם"?

אני מציע את המבחן הפשוט הבא שכל אחד מוזמן לערוך על עצמו:

1. היכנסו לדף הפייסבוק או הטוויטר שלכם.
2. סכמו בשלוש מילים מה היה נושא הפוסט/ציוץ האחרון שפרסמתם.
3. דלגו עשרה פוסטים/ציוצים אחורה וכתבו מה היה נושא הפוסט/ציוץ שעליו נעצרתם.
4. המשיכו ככה, בדילוגים של עשרה פוסטים/ציוצים עד שתאספו עשרה משפטי סיכום כאלה.

כעת בחנו את עצמכם:

• אם יותר משבעה פוסטים/ציוצים שלכם עסקו במישרין או בעקיפין בנתניהו וביטאו תמיכה בו – ברכותיי: אתם ביביסטים.
• אם יותר משבעה פוסטים/ציוצים שלכם עסקו במישרין או בעקיפין בנתניהו וביטאו התנגדות אליו – ברכותיי: אתם אנטי ביביסטים.

כך או כך: חליתם בביביזם.

מנגנון הדילוג נועד למנוע כשל מקרי, לפיו הגבתם בסדרה של פוסטים/ציוצים על אירוע מתגלגל דרמטי בחדשות, או חזרתם מהפגנה שבמהלכה שיתפתם רצף של סרטונים, הגיגים, תמונות וכן הלאה. זה יכול לקרות לפעמים, זה קורה לכולנו, ולא בהכרח מוכיח שביבי הוא הנושא היחיד שמעסיק אתכם. אבל אם אתם שוב ושוב ושוב עוסקים בביבי, במשפחתו, בטריקיו ובשטיקיו – כדאי שלפחות תכירו בקיומה של בעיה.

החולים בביביזם משעבדים את סדר היום הפרטי שלהם כמעט אך ורק לנושא הזה. הביביזם השכיח מהם בהדרגה שיש בעולם גם מוזיקה, ספרות, טבע, פילוסופיה, קולנוע, שירה, ספורט, רומנטיקה, סקס, אמנות, תיאטרון, צילום, הומור, היסטוריה, אופנה. הם כבר לא זוכרים את הימים שבהם העסיקו אותם עניינים ברומו של עולם כמו סרטוני חתולים חמודים מיוטיוב. במקומם הם מתמסרים לדיונים אינסופיים על הילדים החמודים של משפחת נתניהו, תגובות על הידיעה האחרונה שפרסם התובע הסידרתי עמית סגל והתייחסות לנאום האחרון של ראש הממשלה.

כשבדקתי את עצמי הופתעתי לגלות, שרק חמישה פוסטים מתוך העשרה שעליהם נעצרתי במסגרת הדילוגים היו "אנטי ביבי" על פי ההגדרה שהצעתי כאן (הם כללו פוסטים מצולמים מההפגנות בבלפור והפניות לטורים שפרסמתי בזמן ישראל, שעסקו בנתניהו בצורה ביקורתית). על פי המבחן שהצעתי כאן – אני נמצא איפשהו במרכז הספקטרום של הביביזם, נוטה באופן מובהק לצד ה"רק לא ביבי", אבל עוד לא חולה בצורה אנושה.

אם להיות הגון – יכול להיות שהיה לי מזל והתוצאה המקרית הזו לא משקפת את מצבי האמיתי. המראה שנגלה לי בדרך, כשגללתי את דף הפייסבוק שלי לאחור וחלפתי על פני מאה הפוסטים האחרונים שלי, היה הרבה פחות מעודד.

כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: גם מזה עוד נצטרך להיגמל.