יש קווי דמיון רבים בין האינתיפדה הפלסטינית שפרצה ב-1987 לבין ההתקוממות האזרחית הישראלית שפרצה במרץ 2020.

לכאורה, הפלסטינים אחרי מלחמת ששת הימים נמצאים תחת שלטון כיבוש צבאי, מעצרים המוניים, ללא זכויות, ללא הגדרה עצמית, ללא מדינה ריבונית ואחרי שגורמי ימין מגדירים את אזורי המחיה שלהם כנחלת אבות ומתחילים להתיישב בהם תחת חיפוי ותמיכה של צבא וממשלה.

יש קווי דמיון רבים בין האינתיפדה הפלסטינית שפרצה ב-1987 לבין ההתקוממות האזרחית הישראלית שפרצה במרץ 2020. לכאורה, הפלסטינים אחרי ששת הימים נמצאים תחת שלטון כיבוש

ההפגנות ההמוניות הפלסטיניות ב-1987 החלו ללא הנחיה של הנהגת הפתח או ארגונים אחרים. אלפי צעירים יצאו לרחובות שכם רמאללה ועזה, הבעירו צמיגים, זרקו אבנים והתעמתו עם כוחות צה"ל – הכוח החמוש של ממשלת ישראל בשטחים.

ההתקוממות הפלסטינית הייתה מלווה באלימות, בעיקר בנשק קר, אחרי 20 שנה של קבלה מאונס או בכפייה של ממשל צבאי, פחד מפני השלטון הישראלי והיעדר הנהגה שהציבה אלטרנטיבה מלבד פיגועי טרור ודרישה כללית לסיום הכיבוש. הפלסטינים נפגעו קשות בפרנסתם, בעתידם ובזכויות האדם שלהם בשנים הללו. דור שלם של צעירים נעצר ובילה בחדרי חקירות ובתי כלא, בבתי משפט צבאיים תוך שהוא סופג השפלות, דיכוי ושלילת החופש.

ההתקוממות האזרחית הישראלית לא מלווה בינתיים באלימות כלפי השלטון אלא בקריאה דמוקרטית להתפטרות ראש הממשלה הנאשם בפלילים ועל רקע כישלונו במאבק במגפת הקורונה. כישלון שדרדר דור שלם לאבטלה וקריסה כלכלית וחברתית. דור שלם איבד את עתידו וחופש הביטוי והעיסוק נשלל ממנו. המחאה הישראלית דורשת כבר ארבע שנים גם את חקירת מעורבותו של רה"מ בפרשת הצוללות, המניות ומתווה הגז. נושאים שמשפיעים על גורלו של כלל הציבור הישראלי, תוך שהשלטון מנסה להעלים אותם, למסמס ולא לתת תשובות על אחריותו להם.

ובכן הנה הם כעת, אלפי צעירים ישראלים ברחובות, ואיתם עשרות אלפים בני כל הגילאים ברחבי הארץ מפגינים נגד שלטון ממשלת ישראל, נגד הכוח החמוש האלים שלה – משטרת ישראל. כוח חמוש הפועל על פי פקודת השלטון ולא על פי ערכים של הגנה על שלום הציבור, דמוקרטיה וזכות ההפגנה.

ובכן הנה הם כעת, אלפי צעירים ישראלים ברחובות, ואיתם עשרות אלפים בני כל הגילאים ברחבי הארץ מפגינים נגד שלטון ממשלת ישראל, נגד הכוח החמוש האלים שלה – משטרת ישראל, הפועל על פי פקודת השלטון

אלפי צעירים ברחובות מפגינים נגד "כיבוש" מדינת ישראל בידי שלטון לא דמוקרטי, אלים ומושחת. זכויות אזרח בסיסיות נשללות ממאות אלפי אזרחים. פרנסתם של עשרות אלפי עסקים שנסגרו בהוראת השלטון מתרסקת, מעקבי שב"כ מופעלים נגד כלל האזרחים, התנועה מוגבלת, עוצר וסגר על ערים ויישובים, מעצרים המוניים של מפגינים, דיכוי הפגנות בכוח בניסיון להפסיק את המחאה החברתית וחקיקת חוקים דרקוניים שמנציחים את אותה הממשלה בשלטון ולא מאפשרים חיים דמוקרטיים.

אבל הדימיון בין האינתיפדה הפלסטינית לזו שמתרחשת כיום בשטחי מדינת ישראל לא נגמר רק בכך, הדבר העיקרי הזהה הוא הניסיון של השלטון לדכא את רוח האדם, את השאיפה לחופש, לחיים דמוקרטים לשוויון, לזכויות אדם בסיסיות. הניסיונות של משטרת ישראל להתנכל שוב ושוב ושוב למפגינים בבלפור או בתל אביב, דומים לניסיונות של צה"ל לדכא הפגנות בשטחים. מסתערבים חודרים ללב ההפגנות בשטחים ושולפים משם את מי שנראה להם כמנהיג הפגנה או מתסיס. שוטרים סמויים חודרים ללב ההפגנות בבלפור ומתנהגים באורח זהה כלפי מפגינים.

עדות של מפגין:
"ככה לא תפילו את ביבי" אמרו לו שוטרים סמויים ברכב אזרחי לאחר שעצרו אותו (לאחר סיום ההפגנה כאשר היה בדרכו הבייתה) . pic.twitter.com/LTuh6EWdoN

— ???????? ???????????????????????? ???? (@iloveisraell) October 20, 2020

האלימות של אנשי הימין הישראלי כלפי המפגינים דומה לאותה אלימות המופעלת בשטחים נגד הפלסטינים, רק שבתוך הקו הירוק עוד לא הופעל נשק חם, לא נורו עדיין מפגינים מ-M16. הנשק שהופעל ופוגע במפגינים הוא גז פלפל, מכות, ניסיונות דריסה ושילוב של משטרת ישראל המצוידת בסוסים ומכת"זיות, יחידות מיוחדות של היס"מ והימ"ר (ממש כמו בשטחים הפלסטינים) וכוח רב שנועד להפחיד את המפגינים כדי לגרום למחאה העממית להתפזר, לדעוך או להסתגר הרחק ממוקדי השלטון.

נכון. במחאה הישראלית אין מתאבדים כמו באינתיפדה השנייה של שנות ה-2000-2005, אין נשק ואין ניסיונות לתקוף באלימות את כוחות המשטרה. אבל סוחרים כבר שרפו סחורה ברחוב מרוב ייאוש, שוטרים הותקפו בשכונות החרדיות, ומרד עממי החל כשאלפי עסקים הודיעו לממשלה שיפתחו גם ללא אישורה. קבוצות אוכלוסייה כמו החרדים בכלל לא מצייתות להנחיות הממשלה. ההפגנות התפזרו בכל שטחי מדינת ישראל והן מתקיימות כבר כל שבוע במאות גשרים צמתים יישובים בישראל.

ניסיונות משטרת ישראל להתנכל למפגיני בלפור או ת"א, דומים לניסיונות צה"ל לדכא הפגנות בשטחים. מסתערבים חודרים ללב ההפגנות ושולפים את מי שנראה להם כמנהיג הפגנה או מתסיס. סמויים חודרים ללב ההפגנות בבלפור ומתנהגים כך כלפי מפגינים

יש הבדלים בין שתי ההתקוממויות. אין ספק.
אלא שאותו קו מחשבה שאיפיין את ממשלת ישראל כשניסתה לדכא התקוממות ב-87 ואחר כך בשנת 2000 ננקט גם כיום, כאשר הממשלה בישראל מנסה לדכא מחאה בצדו המערבי של הקו הירוק של מדינת ישראל.

השר אמיר אוחנה וניצב דורון ידיד, נתניהו ושריו הרובוטיים הצייתנים, חושבים שניתן לדכא את ההפגנות באמצעות שימוש בכוח, או בתקנות שעת חירום או בהשמצות על "מדגרת קורונה", "מדגרת אנרכיה" , "שמאלנים", "הזויים" ו"מפיצי מחלות".

שאלו אותי על ההפגנות בבלפור. הנה 2 דקות על הטענות ההזויות ששמעתי בימים האחרונים. צפו: pic.twitter.com/k340VnjQDu

— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) September 24, 2020

אבל התקוממות עממית לא ניתנת לדיכוי. אזרחים בכל מקום מבקשים לעצמם את הדבר הפשוט שהשלטון אינו מבין – לשלוט בגורלם, בחייהם, בפרנסתם בעתידם. הרוח הזו, הרצון האנושי הזה לא ניתן לדיכוי. לא בשטחים, לא בבלארוס, לא בשום מדינה במהלך ההיסטוריה ולא בישראל.

יום לא רגוע בשטחים:
בעיירה תורמוס-עיא ממזרח לרמאללה נפצע חובש מירי כוחות הביטחון בעת עימותים שפרצו במקום בשעות הצהריים בין כוחות הביטחון לפלסטינים.

פציעת החובש תועדה בעת דיווח עיתונאי מהמקום כאשר הוא נראה מתקרב אל הכתב המדווח ונפצע מהירי. בתיעוד נשמע קול ירי. צפו: pic.twitter.com/HorshReDJl

— Elior Levy • אליאור לוי (@eliorlevy) August 7, 2020

ממשלת ישראל הנוכחית, על שלל מחדליה וחדלי האישים (מחדלי האישים) המאיישים את משרדיה, מנסה שוב ושוב לדכא את המפגינים כדי לעזור לרה"מ הנאשם בפלילים להימלט ממשפטו.

אבל זוהי מטרה מעורפלת, אמורפית, בלתי מושגת ובלתי אפשרית. ניתן אולי למצוא טריקים וקומבינות משפטיות ושלטוניות כדי לבטל או לדחות את המשפט, אבל אי אפשר לבטל את תחושת הצדק או למחוק את הדרישה הציבורית לחקירת פרשת הצוללות ואת המחאה הדורשת בפשטות שרה"מ נאשם בפלילים לא יהיה רה"מ.

המפגינים לא יכולים לנצח את כוח המשטרה או את השלטון. אבל הם יכולים לגרום לשלטון ולכוחו לסבול, להתבייש, להתייאש, לחשוף את שקריו, את נכלוליותו, את פשעיו, הם יכולים לפרסם לכלל האזרחים את מחדליו של השלטון, את עקמומיות החלטותיו ואת העבירות שהוא מבצע על חוקי המדינה ועל חוקים בין לאומיים. הם יכולים להסביר לעולם שהשלטון מנצל את מגפת הקורונה כדי לחסל את הדמוקרטיה ולהנציח את שלטונו.

ממשלה שאין לה לגיטימציה ציבורית ואין לה לגיטימציה בין לאומית לא יכולה לשרוד ולתפקד.

אבל התקוממות עממית לא ניתנת לדיכוי. אזרחים בכל מקום מבקשים לעצמם את הדבר הפשוט שהשלטון לא מבין – לשלוט בגורלם. הרצון האנושי הזה לא ניתן לדיכוי. לא בשטחים, לא בבלארוס, לא בשום מדינה בהיסטוריה ולא בישראל

האינתיפדה העממית הפלסטינית גרמה לממשלת ישראל להיכנס למו"מ עם אש"פ ולחתום, בסופן של שנים עקובות מדם, על הסכמים שהחזירו את הנהגת הפלסטינים מגלות בטוניס והסירו את השלטון הצבאי מעל ערי הגדה. לפחות זמנית עד למבצע חומת מגן.

ההתקוממות האזרחית לוחצת עתה על מוקדי הכוח בישראל בדרישות פשוטות, ערכיות, אזרחיות, דמוקרטיות, חוקיות, צודקות ואנושיות. דרישות שמולן שום טרור שלטוני ושום כוח שלטוני לא יכול לעמוד ולא יוכל לדכא.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.