מספר התלמידים הרשומים בחינוך ביתי ירד בשנת הלימודים הנוכחית דרמטית ביחס לשנים הקודמות. כך עולה מבדיקת זמן ישראל מול משרד החינוך. לפי נתוני המשרד, נרשמה ירידה של 25% במספר התלמידים שהחלו את שנת הלימודים הנוכחית (תשפ"א) בחינוך ביתי, ומספרם הסתכם ב-968 בלבד.
מדובר בנתון מפתיע מאוד לנוכח מעבר מערכת החינוך ללמידה מרחוק, והנסיבות שהביאו הורים רבים לעבוד מבתיהם, וכחלק מכך לסייע לילדיהם בלימודים. במשרד החינוך לא סיפקו הסבר לירידה, וגם מומחים אקדמיים לנושא חינוך ביתי, כמו פרופ' ארי נוימן מהמכללה האקדמית גליל מערבי, וד"ר גיל גרטל, לא הכירו את הנתון ולא ידעו להסביר אותו.
לפי נתוני משרד החינוך, נרשמה ירידה של 25% במספר התלמידים שהחלו את שנת הלימודים הנוכחית (תשפ"א) בחינוך ביתי, ומספרם הסתכם ב-968 בלבד. מדובר בנתון מפתיע מאוד, לנוכח המעבר ללמידה מרחוק
למרות הנתונים הרשמיים, קהילות החינוך הביתי מדווחות דווקא על עלייה חדה במספר ההורים שמבקשים או שוקלים לצרף את ילדיהם לחינוך ביתי.
את הפער בין הנתונים של משרד החינוך לבין הנתונים שיש בידיהם, הם מסבירים בפשטות בבירוקרטיה: מספר התלמידים הרשומים במשרד החינוך כ"תלמידי חינוך ביתי" תלוי באישור שהמשרד מעניק לתלמידים ללמוד בצורת החינוך הזו, וזה תלוי בביקורי בית של מפקחים, שבודקים שהכל מתנהל בבתים כשורה.
ואולם, בקהילות החינוך הביתי טוענים כי מאז מגבלות הקורונה והסגרים, חלק מהמפקחים אינם מגיעים לבתים, והרישום של חלק מהמשפחות מבוטל. כתוצאה מכך נרשם כאילו הילדים "חזרו לבית הספר", כשלמעשה הם נמצאים כרגע בחינוך ביתי בפועל, ולא נתונים לכל פיקוח של הממשלה.
בקהילות החינוך הביתי טוענים כי חלק מהמפקחים אינם מגיעים לבתים, והרישום של חלק מהמשפחות מבוטל. כתוצאה מכך נרשם כאילו הילדים "חזרו לבית הספר", כשלמעשה הם בחינוך ביתי בפועל, ולא נתונים לפיקוח
בשנת הלימודים הקודמת, תש"פ, נשאר מספר התלמידים הרשומים כ"תלמידי חינוך ביתי" דומה ביחס לשנת תשע"ט, ומספרם הסתכם ב-1,292 תלמידים. מתשע"ח לתשע"ט, חל גידול של 11% במספר תלמידי החינוך הביתי הרשומים, ומשנת תשע"ז לתשע"ח מספרם זינק בכ-34%, מ-760 ל-1,150 תלמידים.
חינוך ביתי שונה מלמידה מרחוק, והוא אינו מתנהל מול בתי הספר בשיעורים וירטואליים שמתקיימים בשיחות וידאו ובחילופי מיילים. ההורים הם המורים, והלימודים כוללים משימות שההורים מטילים על ילדיהם בבית. גם החינוך הביתי כפוף לפיקוח, מעקב ואישור משרד החינוך, במסגרת חוק חינוך חובה.
"יש המון משפחות שמצטרפות לחינוך הביתי, המון", אומרת גילה חורש, פעילה מובילה בקהילת החינוך הביתי. "משפחות מצטרפות כל הזמן, הצטרפו גם לפני הקורונה והלמידה מרחוק, אך הקצב גדל דרמטית בחודשים האחרונים.
"אין לנו נתונים, אנו לא עושים רישום סטטיסטי, וממילא לא כל מי שמצטרף לחינוך ביתי פונה דווקא אליי או לקהילות שאני פעילה בהן. אך יש לנו עכשיו פעמיים בשבוע מפגשי זום, שמטרתם לעזור למשפחות ששוקלות את המעבר הזה, ויש פי כמה יותר משתתפים ממה שהיה קודם. הגל העיקרי חל בכל שנה באוגוסט, אבל השנה הוא גדל מאוד וממשיך גם עכשיו בספטמבר-אוקטובר".
מה הסיבה? מה הם אומרים לך בשיחות הללו?
"אנשים מספרים: 'התחלנו את הלמידה מרחוק בגלל שבתי הספר נסגרו בגלל הקורונה, ופתאום גילינו שהילדים פורחים ולא רוצים לחזור לבית הספר'".
נתוני משרד החינוך מראים ההיפך, ומצביעים על ירידה של יותר מ-30% במספר המשפחות בחינוך ביתי. במשרד החינוך לא ידעו להסביר את זה. לך יש הסבר?
"אין לי נתונים משלי, ואין לי הסבר מלא לנתונים שלהם, אבל אני חושבת שדי ברור שמדובר בעניינים בירוקרטיים, שקשורים לצורת רישום ילדי החינוך הביתי.
"מי שרשום לחינוך ביתי בישראל מקבל ביקורי בית ממפקחים, שאמורים לאשר את התנהלותו, ואם המפקחים לא מגיעים, אולי הוא לא נספר. השנה, בגלל הקורונה, המפקחים הגיעו באיחור, לילדים שלי היו אמורים להגיע באוגוסט, ובפועל הגיעו באוקטובר, ויש בתים אליהם לא הגיעו כלל. אם המפקח לא הגיע עד ספטמבר, יכול להיות שהילדים האלה עדיין לא נספרים בסטטיסטיקה של השנה.
"כמובן שזה לא המצב בפועל. חלק מהמצטרפים החדשים לחינוך ביתי לא נרשמים ולא עוברים את התהליך הבירוקרטי של הרישום, אלא פשוט מפסיקים את הלמידה מרחוק והופכים למשפחות של חינוך ביתי בפועל, ולכן גם הם עדיין לא רשומים, וכך אני סבורה כי מספר המשפחות הרשומות לא גדל, אלא קטן".
חורש חושבת שהמצטרפים החדשים מתקופת הקורונה לחינוך הביתי משנים את פני החינוך הביתי בישראל, מכיוון שמדובר באוכלוסייה שונה מזו של משפחות החינוך הביתי הוותיקות, ועם מאפיינים משלה.
לדבריה, "במשפחות החינוך הביתי יש גישות ומאפיינים שונים. יש את אלה שרוצים שהילדים ילמדו לפי תכנית מובנית, שההורים יכינו, עם מערכת שעות ותכני למידה ומוגדרים מראש. כך מתאפיין החינוך הביתי בארה"ב, שיצרו משפחות נוצריות אדוקות, שאין להן מערכת חינוך חלופית כמו החינוך הדתי בארץ, אז הן מחנכות בבית, בתוכנית לימודים מובנית ומוגדרת שבנו לילדיהם.
"מהצד השני, יש את אלה שלא רוצים לקבוע בשביל הילדים מה ילמדו, אלא נותנים לילדים לבחור את התכנים, הנושאים והקצב שמתאימים להם, כשתפקיד ההורים הוא לתת כלי למידה, לשים גבולות ולסמן קצוות לא סבירים – ולא לקבוע במקומם. החינוך הביתי בארץ התאפיין עד עכשיו בגישה הזאת, unschooling. רוב ההורים נתנו לילדים כמה שיותר חופש לבחור את אופן הלמידה בעצמם.
"לעומת זאת, 'משפחות הקורונה' שמצטרפות עכשיו לחינוך הביתי, נוטות לכיוון של מערכת מוגדרת. הם רואים שהחינוך בבית עובד טוב יותר מאשר בבית הספר, אבל רוצים להמשיך במערכת מובנית כמו שהייתה בבית הספר".
"'משפחות הקורונה' שמצטרפות עכשיו לחינוך הביתי נוטות לכיוון של מערכת מוגדרת. הם רואים שהחינוך בבית עובד טוב יותר מאשר בבית הספר, אבל רוצים להמשיך במערכת מובנית כמו שהייתה בבית הספר"
את מסכימה עם הקביעה שחינוך ביתי הוא מסגרת שמתאימה רק לחלק קטן מהמשפחות, אלה שיש בהן הורה שלא עובד, ושיש לו השכלה וכלים מתאימים?
"ברור שהחינוך הביתי לא יכול לענות לצרכים של כל המשפחות בחברה המודרנית כפי שהיא בנויה כיום. אבל גם בתוך המגבלות האלה, יש הרבה מאוד משפחות שכן מתאימות לחינוך הביתי, והוא הפתרון הנכון בשבילן. והן עדיין נמצאות בבתי הספר, ובתקופת הלמידה מרחוק הן מגלות את היתרונות של החינוך הביתי, והרבה מהן עוברות עכשיו לחינוך ביתי וימשיכו לעבור".
"עדיין מתלבטים, נחליט כשיחזרו לבתי הספר"
בתוך הכאוס הכללי במערכת החינוך, חלק מהמשפחות במצב לא ברור. הן רשומות כמשפחות רגילות בלמידה מרחוק, מקיימות חינוך ביתי בפועל, ומתלבטות על המשך דרכן במערכת החינוך, שעדיין לא ברור כיצד תתנהל.
לגדי (שם בדוי) מתל אביב, שבעצמו עובד בחינוך, יש שני ילדים בכיתות ג' ו-ד'. כרגע הם רשומים כ"תלמידים בבית הספר" – כלומר, ללמידה מרחוק, אך למעשה גדי ואשתו הם המורים שלהם, וילדיהם נמצאים בפועל בחינוך ביתי. הזוג מתלבט האם להחזיר את ילדיהם לבית הספר, כאשר כיתות א'-ד' ייפתחו מחדש.
"למעשה, היו לנו מחשבות על חינוך ביתי עוד לפני שהם התחילו ללמוד בכיתה א'", אומר לי גדי. "אני לא מאלה שחושבים שמערכת החינוך הישראלית שחורה משחור, אבל יש בה בעיות רציניות, ובכלל מערכת החינוך המונית היא גדולה ומסורבלת, וההצלחה והחינוך של הילדים ממילא קשורים במידה רבה מאוד להוריהם. ואם אני עובד בחינוך, ויכול ללמד כיתות שלמות של תלמידים וסטודנטים, למה אני לא יכול ללמד את הילדים שלי?
"למעשה, היו לנו מחשבות על חינוך ביתי עוד לפני שהם התחילו ללמוד בכיתה א'", אומר גדי, איש חינוך בעצמו, ואב לשני תלמידים. "אני לא מאלה שחושבים שמערכת החינוך הישראלית שחורה משחור, אבל יש בה בעיות רציניות"
"אבל בסוף החלטנו שילכו לבית הספר, גם בגלל העובדה ששנינו עובדים – אמנם אני עובד אחר הצהריים, אבל ללמד את הילדים יוצר עומס – ובעיקר בגלל הצורך שהילדים יעברו סוציאליזציה. שיהיו להם חברים, שיהיו שייכים לקהילה, לחברה, לעם, למדינה, שיהיו מוכנים להתמודד עם טיפוסים שונים שיפגשו אחר כך במציאות, בעבודה, בצבא, בחיים. לכן, בסוף לא רשמנו אותם למערכת חינוך פרטית אליטיסטית, אלא לבית ספר ממלכתי רגיל, והיה להם די טוב שם.
"ואז הגיעו הקורונה והלמידה מרחוק, וראיתי שהילדים – עם עזרה ומעורבות שלנו = מתקדמים ממש יפה בלימודים, יותר מאשר בביה"ס. הם גם לא בודדים, הם פוגשים ילדים אחר הצהריים, והשכנים שלהם הם החברים הכי טובים שלהם, והילדים לא רצו לחזור. ההורים שלי נמצאים בסיכון גבוה, וכשחזרו ללימודים במאי החלטתי להשאיר את הילדים בבית, ושקלנו ברצינות להירשם לחינוך ביתי.
"מאז השתנו דברים. במשך הקיץ הילדים התחילו להתגעגע לבית הספר, וגם העומס בעבודה שלי ושל אשתי גדל. אנחנו בתקופה שבה המצב הכלכלי רעוע ואי אפשר לדעת מה יקרה, אין לנו משרות שכיר מסודרות, ואנחנו לוקחים על עצמנו יותר ויותר עבודה. אז כשפתחו את בית הספר בספטמבר, הילדים חזרו ללמוד.
"אבל אז התחיל סגר חדש, ואנחנו חזרנו לעבוד מהבית והילדים, חזרו ללמידה מרחוק – ושוב מצאנו את עצמנו בחינוך ביתי דה-פאקטו. אז בינתיים אנחנו יושבים על הגדר. כשיגיע הזמן לחזור לבית הספר, נחליט מה אנחנו עושים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם