אומרים שההבדל האידיאולוגי בין שמאל לימין, נובע מן התפיסה הפרטית שלנו לגבי טבע האדם. למשל, מי שנהוג לומר עליו שהוא ימני, הוא כזה משום שהוא רואה את טבע האדם כרע מיסודו. לכן, אותו אדם מפתח תפיסה שמרנית של המציאות, לפיה אם ננסה לשפר את המצב הקיים, בסופו של דבר רק נגרום נזק, ולכן כנראה עדיף מראש להימנע מלנסות כן.
איש השמאל לעומת זאת, מאמין כי באופן תיאורטי האדם טוב מטבעו, ולכן גם יכול להשתפר אם המציאות תשתנה. לכן, השמאל הפוליטי מסתכל על הכשלים הקיימים במציאות, ואומר שאם רק נעשה שינוי בהיבט כזה או אחר, חיינו יכולים להיות טובים יותר. בין אם יש ממש בטענה הזו ובין אם לאו, נראה שהיא קולעת מאד כאשר משווים בין שני מנהיגים היסטוריים בולטים משני המחנות בישראל: בנימין נתניהו ויצחק רבין.
נתניהו הוא שמרן מובהק, המפחד משינויים בקנאות כמעט דתית. גם לאחר כל כך הרבה שנים בשלטון, נתניהו עומד בסירובו לגבש חזון כלשהו בסוגיה הפלסטינית.
נתניהו הוא שמרן מובהק, המפחד משינויים בקנאות כמעט דתית. גם לאחר כל כך הרבה שנים בשלטון, נתניהו עומד בסירובו לגבש חזון כלשהו בסוגיה הפלסטינית
עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, נתניהו חתם על הסכם וואי עם ערפאת, וגם חזר בו מן ההסכמות בהזדמנות הראשונה שנקראה לו. בכהונתו השנייה, בה קיבל את כל הזמן שבעולם להציג את חזונו, ממשיך נתניהו וממאן לעשות זאת כבר יותר מעשור. נכון, הוא מלמל פעם משהו על שתי מדינות לשני עמים. מנגד, נתניהו קידם סיפוח בקנה מידה עצום בגדה המערבית, ובסוף נסוג גם מזה, מבלי להודות בכך. בפועל, תרומתו הגדולה של נתניהו לסכסוך, היא במאמציו הכבירים להנצחתו. נתניהו לא מוביל אותנו כחברה לשום יעד סופי, ולכן טבעי שלא נתקדם לשום מקום.
יצחק רבין לעומת זאת, היה איש של מעשים וחזון. רבין ראה את האיבה הפלסטינית כלפי צה"ל באינתיפדה, והבין את החשיבות של טיפול בבעיה הפלסטינית, לטובת יצירת עתיד טוב יותר לעם היהודי. רבין הסתכל על המציאות, והאמין שהיא יכולה להיות טובה יותר, אם נפעל לכך.
מתוך אמונה פנימית ומנהיגות, רבין היה נכון לעשות ויתורים כואבים, לוותר על שליטה ביטחונית בחלק מן השטחים, ולהכיר הכרה רשמית באש"ף, הארגון של שנוא-נפשו, יאסר ערפאת. רבין נלחם על שינוי המציאות, ושילם על כך בחייו. איש שמרן ופחדן ירה ברבין שלוש יריות, משום שלא היה מסוגל להאמין שאפשר גם אחרת.
השמרנים רואים באירועים הביטחוניים שהיו בתקופת הסכמי אוסלו הוכחה לצדקתם ולכישלון הדרך של רבין. עם זאת, העובדה שהסכמי הביניים של אוסלו לא הבשילו להסכם שלום סופי, אינה מוכיחה שלהסכם לא היה סיכוי מלכתחילה.
בפועל, ההיסטוריה פחות דטרמניסטית ממה שנדמה לנו, ואירועים אקראיים שינו את מהלך ההיסטוריה. זה נכון שהיו קיצונים פלסטיניים שהיו נחושים להילחם נגד ההסכמים, אולם רבין היה נחוש לייצר עתיד טוב יותר, והנחישות הזאת יצרה אמון גם בצד הפלסטיני. כך שאילו רבין לא היה נרצח, יתכן שהסכם סופי היה משנה את ההיסטוריה לנצח. יתכן גם שלא כמובן, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו לעולם לא נדע באמת.
זה נכון שהיו קיצונים פלסטיניים שהיו נחושים להילחם נגד ההסכמים, אולם רבין היה נחוש לייצר עתיד טוב יותר, ונחישותו יצרה אמון גם בצד הפלסטיני. אילו לא היה נרצח, יתכן שהסכם סופי היה משנה את ההיסטוריה לנצח
"אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום",
הוא שר על הבמה בכיכר אז, לפני עשרים וחמש שנים. האמונה של רבין, שיכול להיות טוב יותר אם נפעל למען כך, צריכה להמשיך ולשמש השראה עבורנו גם היום. מדינת ישראל השכילה לחתום על הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן, ולאחרונה גם עם איחוד האמירויות ובחריין, הודות למנהיגים שהיו מוכנים להתעלם מדברים שהיו בעבר, לטובת עתיד טוב יותר. הסכמי השלום לימדו אותנו, שמנהיג אמיתי הוא אינו מי שפוחד משינויים, אלא דווקא מי שמוכן להסתכן עבורם.
עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם