המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה סוערת החודש. מאז תחילת אוקטובר מפגינים אזרחי ניגריה, מדינה עם כמעט 200 מיליון איש במערב היבשת, במחאה נגד האלימות המשטרתית מצד "סארס", היחידה הידועה לשמצה של משטרת ניגריה למניעת פשעי שוד (Special Anti-Robbery Squad – SARS).
אבל הסיפור של המפגינים הרבה יותר רחב: ניגריה מדורגת במקום ה-146 מתוך 180 המדינות המושחתות ביותר בעולם, והמפגינים הם דור אבוד, שנתקע בין אוזלת היד של הממשלה ומצבם הכלכלי העגום, לבין תאוות הבצע של שוטרים, שחלקם לוקחים שוחד או מחרימים רכוש של אזרחים תמימים כדי לשרוד.
ההפגנות מתרכזות בעיקר במרכז המדינה ובתשע מדינות פדרליות בדרום ניגריה, בלב לבה של תעשיית הנפט, שעליה נשענת הכלכלה המקומית. השבועות האחרונים היו סוערים במיוחד: בלאגוס, עיר של 14 מיליון איש, הוכרז עוצר למשך 24 שעות בניסיון להרגיע את הרוחות; אש חיה נורתה לעבר מפגינים שסירבו להתפנות מהמתחם שבו שהו כשבועיים, ולפחות 12 מהם נהרגו מירי המשטרה.
לא קשה לדמיין מי נתן את ההוראה לירות במפגינים, ולמי יש אינטרס להחזיר על הסדר על כנו, באזור החשוב ביותר לפעילות העסקית ולייצוא של ניגריה. בראש המדינה עומד מוחמדו בוהארי בן ה-77, שאחד מהישגיו הבולטים מאז נכנס לתפקיד בשנת 2015 היה מלחמת חורמה שניהל בשחיתות השלטונית בניגריה. בעוד צפון המדינה ממשיכה לסבול מתקיפות הטרור של בוקו חראם, הדרום בעל החשיבות הכלכלית זכה באופן יחסי מן ההפקר של הארגון. כעת ההפגנות מאיימות לערער גם על היציבות של אזור זה, ועל ההישג הגדול של בוהארי בחמש שנות כהונתו.
השוטרים גונבים את הרכב ובורחים
"שוטרי סארס ירו הרגע בבחור צעיר באזור אוגלי שבדלתא, בעודנו מדברים. זה קרה מחוץ למלון ווטלנד. הם הותירו אותו למות בצדי הכביש, וברחו בג'יפ הלקסוס שלו".
מילים אלה הציתו את גל המחאה הנוכחי; ציוץ אחד של הגולש איצ'י טיג'יי, תושב ניגריה, ביום שבת, 3 באוקטובר. בסרטון שצירף טיג'יי לציוץ, נראים שני אנשים כשהם מתבוננים בצעיר ניגרי לבוש בחולצה צהובה, שנראה כי כבר אינו בין החיים, ומיד לאחר מכן מנהלים מרדף אחר הג'יפ שגנבו השוטרים.
אין זו הפעם הראשונה שבה יחידת סארס היא מוקד לביקורת ולמחאות בשנים האחרונות, אך האירוע המתועד הזה הצית הפגנות סוערות בכל רחבי המדינה.
A Young Man Was Shot Dead Today In Broad Daylight By SARS Officers At Ughelli, Delta State. After Killing Him, They Stole His Car (Lexus Jeep) And Left His Body On The Road Side. SARS Officers Are Now Rogue Criminals In Uniform #EndSARS. Its Time The Youths Declared #WarOnSars.. pic.twitter.com/F9EcahVNDH
— Somto Okonkwo (@MrSomtoOkonkwo) October 3, 2020
ההאשטג #EndSars הפך לשם נרדף למחאה, והוא נוצר לפני 3 שנים בעקבות אירועים דומים שהציתו מחאה עממית: פלוני שחטאו היחיד היה לנהוג במכונית יקרה שנחשדה כגנובה, פלונית שהעזה לנסוע בגפה במכונית בלילה ולכן חשודה כפרוצה. במקרה הטוב הם נאלצו לשלם שוחד, במקרה הפחות טוב נענשו ועונו.
דוח של אמנסטי מיוני האחרון מצביע על לפחות 85 קורבנות של היחידה בשלוש האחרונים האחרונות, כולם צעירים ניגריים בני 18 עד 35, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הנתפסים ברחוב על פי חזותם החיצונית: צעירים עם ראסטות, ג'ינסים קרועים וקעקועים, מכוניות יקרות או גאדג'טים נוצצים. בדוח גם מצוינים 15 מקרי החרמה שרירותית של רכוש, והאשמת הקורבנות בפשעי סייבר ובמעשי שוד.
אחד הקורבנות של השוטרים היה סטודנט צעיר בשם מירקל איפניצ'וקו אוקפרה, שנעצר במרץ 2017 במדינת אנברה שבמזרח ניגריה בחשד לגניבת מחשב נייד. לפי דוח אמנסטי, הוא עבר עינויים ונמנע ממנו מזון במשך 40 יום, עד שהובא לבית המשפט באשמת שוד מזוין. ואולם השופט ביטל את האשמות נגדו בשל חוסר ראיות ושלח אותו לביתו. עדותו של אוקפרה נשמעת כמו מפגש עם ארגון פשיעה:
"המנהיג שלהם הורה להם לתלות אותי. הם לקחו אותי לצד האחורי של האולם וקשרו אותי בחבלים. הם החלו להשתמש בכל מיני אמצעים ואביזרים כדי להכות אותי, כולל ברזלים ומקלות, וגרמו לי כל מיני פציעות. אחד השוטרים השתמש בצינור ברזל כדי לשבור לי את השיניים. נותרתי תלוי במשך יותר משלוש שעות".
יחידה שהיא שם נרדף לשחיתות
כיצד הפכה יחידת הסארס של משטרת ניגריה, שהוקמה במטרה להילחם בפשיעה הגואה, לארגון שהוא שם נרדף לשחיתות ולתאוות בצע של השלטון?
היחידה הוקמה בשנת 1992, במטרה לרכז את הלוחמה במעשי שוד ובפשעים חמורים, שגאו בניגריה מאז סיום מלחמת האזרחים בשנת 1970. עד להקמת היחידה בוצעו פעולות הלוחמה האלה על ידי יחידות שונות במשטרה, שהקימו מחלקות ייעודיות של מודיעין, ופעלו בשטח כדי להילחם בפשיעה בכלל, ובעיקר במעשי שוד שנפוצו בעיר לאגוס ובדרום ניגריה מאז שנות ה-90 המוקדמות.
אחד הקורבנות היה סטודנט צעיר בשם מירקל איפניצ'וקו אוקפרה, שנעצר במרץ 2017 במדינת אנברה שבמזרח ניגריה בחשד שגנב מחשב נייד. לפי דוח אמנסטי, הוא עבר עינויים ונמנע ממנו מזון במשך 40 יום
קצין המשטרה דלנדי מידנדה היה אחראי על היחידה למניעת פשעי שוד במחלקת החקירות של המשטרה במדינת בנין שבדרום המדינה, ונחל הצלחות שהקנו לו שם ומוניטין טובים. עם הגידול בפשע בלאגוס הוא הועבר לעיר הבירה, והתבקש לאחד שלוש יחידות קיימות ליחידה אחת שתרכז את כל הפעילות.
מידנדה הפך לשריף החדש של העיר, בעזרת 15 קצינים שהוכפפו אליו בשתי תחנות משטרה, והקים את יחידת סארס, שפעלה בימיה הראשונים באופן סמוי. אנשיו היו לבושים בבגדים אזרחיים, ללא תגי זיהוי, ולא נשאו נשק בפומבי. מטרתם העיקרית הייתה לעקוב אחר התקשורת בין הכנופיות, ולעצור פושעים.
במשך כעשור פעלה יחידת הסארס בהצלחה בעיר לאגוס, ובעקבות ההצלחה הורחבה פעילותה לכל 36 המדינות הפדרליות של ניגריה בשנת 2002, וסמכויותיה הורחבו: היחידה הורשתה לבצע מעצרים של פושעים ורוצחים, אנסים וחשודים אחרים בפשעים אלימים; ומיחידה המבצעת פעולות סמויות, היא עברה לפעול בגלוי, תוך הצבת מחסומים בכניסות לערים ומתן היתר לשוטרים במדים אזרחיים לשאת נשק במרחב הציבורי ולבצע מעצרים.
דרישות המפגינים לא נענו
רינו אודואלה הייתה בין מובילי המחאה שסייעו להפוך את ההשאטאג להפגנות ברחבי המדינה. בראיון לפודקאסט Global Dispatches, היא מתארת קבוצת מפגינים עיקשת שנעזרה בקול האישי כדי להניע אחרים לפעולה.
"אחרי שהסרטון פורסם, אנשים החלו לספר על החוויות הקשות שהיו להם תחת ההשטאג #EndSars. אני עצמי ספגתי אלימות קשה", אומרת אודואלה. אבל במקום להפגין במשך כמה שעות ולשוב הביתה, הפעם היא החליטה לעשות את זה אחרת: "במקום לחזור הביתה, חבריי ואני החלטנו להפגין ברחובות לאגוס במשך שלושה ימים רצופים, עד שהדרישות שלנו ייענו. קיבלנו מבכירים בממשלה תשובות ש'אנחנו עובדים על זה', אבל זה לא עצר אותנו מלהמשיך להפגין".
מה היו הדרישות שלכם?
"הדרישה הראשית שלנו היא סגירת סארס, ומתן פיצויים לקורבנות היחידה בפרט, והמשטרה בכלל. כמו כן, דרשנו למצות את הדין עם שוטרים אלימים, לפרסם את שמותיהם, ולפרסם דוח על פעולות היחידה בשנה האחרונה. דרשנו להפסיק את הרדיפה וההפללה של צעירים, ושכל שוטר במדינה יזוהה עם מדים ותג. כרגע, בהרבה מקרים לא ניתן להבדיל בין שוטר לפושע חמוש במרחב הציבורי. כמו כן, דרשנו להעלות את שכרם של השוטרים כדי שלא ייקחו שוחד".
ואיך אנשי הציבור הגיבו?
"ההפגנות החלו בלאגוס, ובתחילת אוקטובר הגענו לתחנת המשטרה הראשית של העיר, ודרשנו לראות את מפקד התחנה, אבל קיבלנו רק תירוצים. 'הוא באמצע משימה', 'הוא בפגישה'. שאלנו אם הוא עובד למען הציבור, שמבקש לדבר איתו.
"הגענו לתחנת המשטרה הראשית של העיר, ודרשנו לראות את מפקד התחנה, אבל קיבלנו רק תירוצים. 'הוא באמצע משימה', 'הוא בפגישה'. שאלנו אם הוא עובד למען הציבור, שמבקש לדבר איתו"
"לאחר עשר שעות בערך, מפקד המשטרה הגיע והגשנו לו עצומה עם הדרישות שלנו, ובתגובה הוא טען שחלק מהדרישות שלנו אינן בשליטתו, אלא נמצאות באחריות המחוקקים. הוא הבטיח להביא את העצומה בפני המחוקקים בעיר אבוג'ה, אבל החלטנו שעד אז נישן מחוץ לתחנת המשטרה.
"למחרת התחלנו לצעוד מהתחנה לבית המחוקקים המקומי. בהתחלה המחוקקים חשבו שאנחנו בדיחה ומשהו חולף. לבסוף הם נפגשו עם כמה מפגינים, והתחילו להבין שאנחנו עיקשים. הגשנו להם עצומה שנייה שהייתה מופנית לפרלמנט".
המפגינים דרשו לפגוש את דובר בית המחוקקים, אולם קיבלו תשובה דומה לזו שבתחנת המשטרה – "הוא עסוק", הוא באמצע פגישות" – מספרת אודואלה. "דרשנו לפגוש אותו, כדי שהעצומה לא תידחק הצידה כמו שקרה בעבר".
מה שקרה אחר כך, טוענת אודואלה, היה הגפרור שהצית את המחאה הרחבה בניגריה. "הדובר לא היה בסביבה, ולכן החלטנו לחכות לו מחוץ לבניין. לבסוף, בשעה 20:00, הופיע מנהל הלשכה של מושל לאגוס, וניסה לשכנע אותנו ללכת הביתה. המשכנו להמתין. בשעה 23:00 בלילה נותרנו 43 מפגינים, ואז הגיעה המשטרה והחלה להחרים לנו את הציוד ולאיים עלינו עם הנשק שלהם. התייחסו אלינו כמו אל טרוריסטים. הסברנו להם שאנחנו מקיימים הפגנה לא אלימה, אבל המשטרה כיבתה את האורות באזור הבניין. חשבנו שאנחנו הולכים למות.
"היינו צריכים להראות שהציבור מאחורינו, ושאנחנו לא מפחדים. התחלנו להעלות סרטונים בשידור חי ברשתות החברתיות, ולפרסם פוסטים. צייצנו שאם נקפח את חיינו היום, המשטרה תהיה הסיבה לכך. זאת הייתה נקודת המפנה, אנשים בניגריה התחילו להבין שאנחנו מפגינים נגד משטרה שמאיימת על חיינו", היא מסכמת בעצב את המציאות של המפגינים, "הרבה מהמפגינים חושבים שעדיף למות בגלל האמונה שלנו מאשר בגלל אלימות משטרתית".
"צייצנו שאם נקפח את חיינו היום, המשטרה תהיה הסיבה לכך. זו הייתה נקודת המפנה, והתחילו להבין שאנו מפגינים נגד משטרה שמאיימת על חיינו. רבים חושבים שעדיף למות בגלל אמונה, מאשר בגלל אלימות משטרתית"
אודואלה וחבריה מתקשים להאמין בשלב זה להבטחות הממשלה, שמצידה הבטיחה להם שיחידת סארס פורקה. עם זאת, היא מספרת על דיווחים שקיבלה ולפיהם שוטרי היחידה נראו בפעולה במקומות שונים ברחבי המדינה. למעשה, ההפגנות שפרצו באוקטובר היו הפעם החמישית שבה מפגינים בניגריה קיבלו הבטחה לפרק את היחידה, אולם נדמה שבכל פעם השתבש משהו אחר.
Opening fire on peaceful protesters is a blatant violation of people's rights to life, dignity and freedom of expression. The #Lekki massacre must be investigated. #EndSARS pic.twitter.com/lz1O7bkCpN
— Amnesty International (@amnesty) October 22, 2020
היסטוריה של הבטחות כוזבות
מלבד היסטוריה של הבטחות שהופרו, יש סיבה נוספת וקונקרטית לכך שההפגנות התפרצו ברחבי ניגריה דווקא עכשיו. אודואלה עצמה מודה בראיון שהיא וחבריה ספגו השראה מהפגנות ה-Black Lives Matter בארצות הברית, אך גם מהמחאות העממיות של מפגינים שהפילו את פסליהם של סוחר העבדים אדווורד קולסטון בבריסל, ושל מלך בלגיה, לאופולד השני, והשחיתו את פסלו של האחרון, שתחת שלטונו הקולוניאלי בקונגו בוצעו מעשי זוועות בתושבי המדינה.
התנועה להפלת הפסלים, שהחלה באוניברסיטת קייפטאון שבדרום אפריקה במרץ 2015 דרשה את הסרת הפסל של ססיל רודס, מראשי האימפריאליזם הבריטי. לצד האקט הסימבולי, דרשו המפגינים גם שורת רפורמות מקיפות אחרות, בהן ייצוג שוויוני של מרצים שחורים בסגל האקדמי, קליטתם של עובדי ועובדות קבלן כעובדי אוניברסיטה וביטול המבחן הפסיכומטרי. המפגינים לא דרשו מימוש של סעיף מסוים או התדיינות, אלא נקיטה חד-צדדית של עשיית צדק אבסולוטית.
"המעניין במחאות בניגריה הוא הקריאה של המפגינים''להפיל את זה'. זו לא קריאה לרפורמה, אלא להפיל משהו, להפיל את המשטרה", אומרת לזמן ישראל פרופ' לין שלר ממרכז אפריקה באוניברסיטת בן גוריון.
לדבריה, "הממשלה הבטיחה לפרק את היחידה כבר חמש פעמים, וכעת לא יודעת כל כך מה לעשות. מדי יום בשבועות האחרונים הודיעה הממשלה על פשרה ועל הליכה נוספת לכיוון המפגינים, אך הם לא מפסיקים להפגין. זה מראה שהממשלה בלחץ, אבל גם מעצים את המפגינים שאומרים – הנה, מגיבים ומקשיבים לנו".
ניגריה חוותה בעשור האחרון שתי תנועות מחאה משמעותיות, שהוציאו אנשים לרחובות. המפורסמת שבהן הייתה BringBackOurGirls#, לאחר חטיפת 276 תלמידות מבית ספר תיכון בעיירה צ'יבוק שבצפון מזרח ניגריה.
החטיפה הזאת הציתה ציוצים של ידוענים כמו מישל אובמה, אנג'לינה ג'ולי וכריס בראון. בינואר 2012 פרצה לתודעה התנועה Occupy Nigeria, בהשראת המחאה העולמית על עליית מחירי הדלק, שכללה שביתות והפגנות שנמשכו כשבוע.
הדור הצעיר בניגריה, מסבירה שלר, צופה בנעשה בשאר בעולם ומתעדכן בהתאם. "הצעירים הניגרים רואים מה קורה במקומות אחרים", היא אומרת, "וחשוב להם להיות בחזית של החדשנות ביבשת, בגלל הרוח הניגרית והמעמד הכלכלי של המדינה. צוחקים תמיד על המכוניות של אנשי לאגוס, ואומרים שהם תמיד עם הדופק של שאר העולם, ויודעים מה הטרנד ואיזו מכונית פופולרית עכשיו. הם לא חיים בבועה, אלא תמיד בקשב לטרנדים בינלאומיים ולמה שקורה בחוץ. לכן הם קיבלו השראה מדרום אפריקה, מארצות הברית ומתנועות מחאה אחרות".
דור בהמתנה
הקשר לשאר העולם מתבטא לא רק במחאות, אלא גם בתמורות החברתיות שחלו בקרב הדור הצעיר בניגריה. בשנת 2012 דיווח הבנק העולמי שניגריה איבדה 400 מיליארד דולר בגין מעשי שחיתות של תעשיית הנפט, המשגשגת במדינה מאז שקיבלה את עצמאותה ב-1960. כ-80% מרווחי היצוא של ניגריה, 90% מתוכם הם הכנסות מנפט, מגיעים אל אחוז אחד בלבד מאוכלוסיית ניגריה.
אין פלא, אם כך, ששחיתות הפכה לשם נרדף לא רק של משטרת ניגריה, אלא של הממסד שם בכלל, מחלה שגרורותיה ניכרות לא רק באי-שוויון ובעוני, אלא גם בהרכב הסוציו-אקונומי, שמוביל צעירים לבחור בפשע כדי לשרוד. נתונים שהתפרסמו באוגוסט מעידים על אופי האבטלה במדינה: 13 מתוך 21 מיליון המובטלים במדינה הם צעירים, 30% מהם בני 25-34 ו-22% מבעלי תואר שני.
"צעירים באפריקה חיים בתוך תקופת המתנה ממושכת בין הילדות לחייהם הבוגרים", מסבירה פרופ' אלסינדה הורוואנה, שמכנה את מצבם Waithood, שפירושו תקופת המתנה שבה אנשים לא נחשבים כבר ילדים, אך עדיין לא הפכו למבוגרים, ויכולה להימשך עשור ואף יותר. לדבריה, בדרום מוזמביק, למשל, המעבר לבגרות נעשה בעבר דרך הגירת עבודה לדרום אפריקה. העבודה במכרות בדרום אפריקה סייעה לצעירים מוזמביקיים להפוך לבעלים ולאבות, ולספק פרנסה למשפחות שלהם, ולנשים צעירות להפוך לאימהות ולעקרות בית.
"כיום", מסבירה פרופ' הורוואנה, "חברות אפריקאיות לא מציעות מסלולים לתהליך התבגרות שכזה. הדרכים המסורתיות של המעבר הזה נעלמו, וטרם הצלחנו להגיע למסלולים חדשים של התבגרות". לדבריה, מרכיב עיקרי ב"המתנה" הוא התפיסה של הצעירים, שהמבוגרים מותירים אותם מאחור.
דור הצעירים בניגריה הוא תוצר של התמורות שחלו בכלכלת ניגריה בשנות ה-70, לאחר שזו החלה לשגשג בעקבות עליית מחירי הנפט באותו עשור. תקופה זו התאפיינה בבזבוז הן של הממשלה, והן בחיי היומיום של האזרחים.
לדברי הסופר הניגרי קן סארו-ויווה, בשנים אלה גדלו ההוצאות ממשלתיות על פרויקטים אקראיים של פיתוח, מבלי לחשוב על עתיד האזרחים, לצד צריכה מוגברת. הבועה הזאת התנפצה עשור לאחר מכן, בשנות ה-80, וכמו מדינות אחרות ביבשת, גם ניגריה נאלצה לקבל על עצמה תכניות התאמה מבניות של הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית, שדרדרו את הכלכלה המקומית.
דור הצעירים בניגריה הוא תוצר של התמורות שחלו בכלכלת ניגריה בשנות ה-70, לאחר שהחלה לשגשג בעקבות עליית מחירי הנפט באותו עשור. תקופה זו התאפיינה בבזבוז הן של הממשלה, והן בחיי היומיום של האזרחים
תרבות פופ נגד פוליטיקת הזהויות
המשטרים הדיקטטוריים שקמו בשנות ה-80 וה-90 הרעו את מצבה של ניגריה. לדברי איידום איינברי, חוקר ספרות אנגלית ותרבות פופולרית באוניברסיטת קלאבר שבניגריה, השליטים הצבאיים ומקורביהם שקעו עד צוואר בתוך שחיתות והתנהגות ראוותנית, ואלה הטמיעו בזיכרון הלאומי את דמות החייל הניגרי כסוג של גיבור-על אכזר ובעל עושר בלתי נתפס, שהפך מודל להשראה. כחלק מכך, הפכה השליטה האוטוריטרית ותרבות הצריכה למושא השאיפות של צעירים ניגרים רבים עד עצם היום הזה. לדבריו, השחיתות שגאתה במשטרים הצבאיים הולידה תרבות של עונשים והפרות חוק, שכמעט ריסקו את האחריות חברתית.
מהמקום החסר הזה נולד הבסיס לצמיחת מוזיקת הפופ במדינה, Afrobeats, שכובשת בשנים האחרונות את העולם דרך הפזורה הניגרית בלונדון ואמנים מהעיר לאגוס. לדברי איינברי, בעוד שחלקים מהחברה למדו מ"גיבורי העל" ונעזרו בשווקים שחורים ובפשעי סייבר כדי להתפרנס, הדור שייסד את ה-Afrobeats התקומם נגד שעבוד המדינה בידי כוחות כלכליים ופוליטיים, תוך קריאה לקול עצמאי חדש, שהמנעד שלו נע בין התייחסות למציאות החברתית, לעיסוק בהנאות חיי היומיום. בחלקם הגדול, שירי ה-Afrobeats מנסים לשכתב, להאדיר וגם להטמיע את הדימוי של אלה שלא בחרו בדרך של "גיבורי-העל" העשירים.
הוא מסביר כי הצעירים ביקשו לחתור תחת פוליטיקת הזהויות דרך המוזיקה, ולחתור תחת האופי השמרני של החברה הניגרית, שבה קריירה במקצועות כמו הנדסה, משפטים או רפואה, היא לא רק סמל חברתי נחשב, אלא גם חבל הצלה של ממש עבור המשפחה. בחירתם של מוזיקאים צעירים במקצוע "פחות נחשב", חלקם מרקע של עוני רב, נועדה לחתור תחת הדימוי שניתן להם כעלוקות הנתמכות בידי המשפחה. בדרכם המיוחדת, הם יוצרים "גיבורי-על" חדשים, דרך שירים שעוסקים לא רק באהבה, אלא גם בראווה, בבזבזנות ובעשיית הון, כפי שאפשר לשמוע בפלייליסט של ספוטיפי הכולל שירי פרוביטס על כסף ועושר.
אמני האפרוביטס בניגריה ובפזורה הניגרית בלונדון בהחלט הפכו בשנים האחרונות לגיבורי-על תרבותיים במדינתם, והחודש הם היו גם הראשונים לצאת ולתמוך פומבית במפגינים. אחד מהתומכים האלה הוא בורנה בוי, כוכב ניגרי בינלאומי, שכינה את ההפגנות "הרגע החשוב ביותר בתולדות ניגריה".
בוי הוסיף כי, "הצעירים שלנו התאחדו באופן שאף אחד לא הצליח לעשות בעבר, במדינה האפריקאית הגדולה ביותר בעולם צועקים שהספיק להם. האלימות המשטרתית הייתה רק הטריגר". לקריאה המהדהדת שלו הצטרפו גם ביונסה וריהאנה, שחקן הכדורגל הניגרי של מנצ'סטר יונייטד, אודיון איגהלו, המתאגרף הבריטי ממוצא ניגרי, אנטוני ג'ושוע, ועוד.
בינתיים, ההפגנות בניגריה נמשכות על אף הבטחות הממשלה, על אף הסכנה הכרוכה בכך. גם הודעתו של מושל העיר לאגוס, ובה רשימת 16 השוטרים שנפתחו נגדם צעדים משמעתיים, לא ריצתה את המפגינים, ובכוונתם להמשיך ולהפגין. במקביל גדל הלחץ הציבורי המופעל על הממשלה, ונשמעות קריאות לחרם שחקנים של הנבחרת, למשל מצד שחקן הפועל באר שבע לשעבר, ג'ון אוגו.
בשבועות האחרונים נרשמו מספר גיוסים מרשימים של תרומות למפגינים ולפצועים, וכן קמפיינים של גיוס כספים למחאה מצד תושבי ניגריה והפזורה הניגרית ברחבית בעולם. קואליציית הנשים של המחאה הצליחה לגייס עד כה 62 מיליון ניירה (כ-162 אלף דולר), ומושל לאגוס הבטיח פיצויים בגובה 200 מיליון ניירה (כ-500 אלף דולר) לנפגעי האלימות המשטרתית בתחום שיפוטו.
בשבועות האחרונים נרשמו מספר גיוסים מרשימים של תרומות למפגינים ולפצועים, וכן קמפיינים של גיוס כספים למחאה מצד תושבי ניגריה והפזורה בעולם. קואליציית הנשים של המחאה הצליחה לגייס עד כה 62 מיליון ניירה
בתחילת השבוע שעבר קיבלה המחאה דחיפה נוספת, לאחר שמייסד טוויטר, ג'ק דורסי, קרא לתמוך במפגינים וצייץ לינק לתרומות. ייתכן שהסולידריות והאחריות החברתית במדינה, שנראה שאבדו, מתחילות לחזור לארץ ה"סופר איגלס".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם