עיתונות טובה צריכה לעמוד על המשמר. להגיב בצורה מכובדת אבל בחריפות כאשר פוליטיקאים משתמשים בדמוקרטיה לרעה. או במילים פשוטות: אסור לשתף פעולה עם שעשועי הבחירות הספקולטיביים שהפכו לאייטמים מרכזיים. לעיתונאים מותר לומר לחבר הכנסת שהכרזה על בחירות נוספות בעייתית מאוד, הגם שאין חוק נגד זה, כדי שיבינו את המחויבות שלהם לקיים התחייבויות.
עיתונות טובה צריכה לעמוד על המשמר. להגיב בצורה מכובדת אבל בחריפות כשפוליטיקאים משתמשים בדמוקרטיה לרעה. אסור לשתף פעולה עם שעשועי הבחירות הספקולטיביים שהפכו לאייטמים מרכזיים
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בחירות נועדו לבניית נבחרת של 120 ח"כים. אם נצמד להגיון של הדמוקרטיה הישראלית, מהרגע שנחתמו התוצאות, מועמד בעל סיכוי צריך להקים ממשלה, ואם הוא לא מצליח – הנסיון עובר למועמד השני. זו שיטה כושלת, לא אתית ולא מוסרית. שיטה שמאפשרת ל-120 שחקנים להשתעשע במגרש כפי שזה קורה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. איך זה מתאפשר? העיתונאים נכנסים למגרש ומשתתפים במשחק, רוקדים טנגו עם נבחרי הציבור, מהדהדים ומנכיחים כל אמירה וכל ציוץ שלהם והחגיגה נמשכת.
כך נראית תמונת המצב במדינה דמוקרטית שאיבדה את הבלמים. אפילו בית המשפט העליון לא יכול למנוע את הסחרחרת הזאת. הנה, בניגוד לתפישה של אקטיביזם שיפוטי, כשיש חוק המאפשר ללכת לבחירות, גם אם לא מוצו הנסיונות להרכבת ממשלה (למשל סעיף כמו סעיף 12 בחוק יסוד הממשלה "נתקבל חוק על התפזרות הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה" המופעל בעת הקמת ממשלה חדשה לאחר בחירות), בית המשפט לא יכול לעשות דבר מלבד להמליץ לכנסת לתקן את החוק.
לצערי, נבחרי ציבור שאינם מחויבים לכללי אתיקה ומוסר, מעוניינים לשמר את החקיקה העקומה שתשרת מי מהם בעתיד. האם אנחנו האזרחים תומכים בתהליך הזה? נדמה לי שאם כל אחת ואחד מאתנו יקרא את השורות הללו – נחשוב שהתשובה צריכה להיות לא.
העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, כך לימדו אותי, לפני שנים, בקורס הכתבים בקול ישראל. שנה שלמה ישבנו ולמדנו תקשורת הלכה ולמעשה. לפני שנים ראיינתי את העיתונאי דן עומר ז"ל. אני הייתי צעיר בתחילת הדרך והוא זה שלימד אותי את המונח כתבלב, מונח שסותר מן הסתם את המונח כלב השמירה.
בקורס הכתבים בקול ישראל לימדו אותי שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. לפני שנים, כצעיר בתחילת הדרך, ראיינתי את העיתונאי דן עומר ז"ל, שלימד אותי את המונח 'כתבלב', הסותר את המונח 'כלב השמירה'
מכל אותן שנות לימוד שלא הסתיימו הבנתי, שעל העיתונאים והעיתונאיות להיות מקצועיים, ביקורתיים, חייבים ללמוד סוגיות לעומק ולא להסתפק בציטוטים של 'מי אמר למי ולמה?'. עיתונאים חייבים להבין את התמונה במלואה, על שלל המסגורים (frames) והשחקנים שלה. להבין את המורכבות ולהציג בפשטות כדי שנבין. במורשת השידור הציבור של אז הכניסו בנו את תורת ה'ראוי' למקצוע העיתונאי, מסמך האתיקה שניסח נקדימון רוגל ז"ל, מבכירי רשות השידור.
לפי עקרונות אלה, עיתונאים ועיתונאיות חייבים לחדול מהשיח הקליל על קיום ההסכם בין כחול לליכוד לבין כחול לבן. הסכמים חייבים לקיים בכל מחיר. לפיכך על העיתונאים לחזור על המסר, להזכיר לחותמים משני הצדדים שהם שליחי ציבור ועליהם לעמוד בהתחייבויות המופיעות במסמכים שעליהם הם חתומים. אם למי מנציגי הצדדים לא נוח עם ההסכם החתום, שיועיל באופן אישי להתפטר מהכנסת ולפנות את הזירה לבא בתור אחריו ברשימה לכנסת.
ח"כ אוסנת מארק: לא סומכת על בני גנץ שינהל את המדינה. שימשיך להגיע לבית הספר ונראה pic.twitter.com/Xiz84tuzJG
— עמליה דואק (@AmalyaDuek) August 23, 2020
זהו שיח שמשתלב עם השיח הקליל על התקציב, חד או דו שנתי, כשלכולם ברור שמדובר בחשיבה עבריינית ונטולת אתיקה, אשר כל מטרתה לשרת אינטרסים אישיים של מקצת השחקנים, אינטרסים מנוגדים בין כחול לבן והליכוד. וכשאנחנו מדברים על שיח קליל – הוא יכול לבוא בדמות ציוץ עיתונאי המאתגר את הרשת. למה כל אחת מהמפלגות מעוניינת בכך במקום בשיח תובעני ומחייב, המזכיר לכל מפלגות הקואליציה שאנחנו לקראת סוף שנת 2020 ואין כל מוצא אחר חוץ מאשר תקציב דו שנתי?
שבוע שעבר הבאתי את אסנת מארק שאמרה לא יהיה רוטציה.הפעם השר אופיר אקוניס אומר בקולו ההסכם לא יתקיים לא יהיה רוטציה pic.twitter.com/LsbKBZecuO
— איתן (@E2iwGd) October 26, 2020
אנחנו העיתונאים חייבים לעמוד על המשמר, להיות המראה שמזכירה לחברי הכנסת באשר הם על מה הם חתומים, מה הם התחייבו לעשות. האמירה השחוקה "מה שרואים משם לא רואים מכאן", או "זו היתה אמירה נכונה לשעתה", הן אמירות לא ראויות. מועמד לכנסת או מועמדת לכנסת אמורים לעשות את הנדרש כדי לברר לעומק מראש את הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. מכאן ואילך, כשהם מקבלים מהציבור זכות למשול – שיעשו זאת בדיוק כפי שהתחייבו. זהו הכלל האתי הראשון של נבחרי ציבור, אתי ומוסרי. כפי שכבר ציינתי, מי שחש שאינו יכול לבצע את מה שהבטיח, שיפנה את מקומו.
העיתונאים חייבים להזכיר לחכ"ים על מה הם חתומים. מועמד לכנסת אמור לברר לעומק מראש את הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. כשהם מקבלים מהציבור זכות למשול – שיעשו זאת כפי שהתחייבו או שיפנו מקומם
לסיכום, על פי התיאוריות בתקשורת הפוליטית, על כך שיש קשרי גומלין בין העיתונות לנבחרי הציבור, בדרך כלל העיתונאים הם בלון ניסוי של הצעות כאלה ואחרות, תהליך שהתחזק עם התלות של עיתונאים עם במקורות ידע גלוי ונסתר, כזה שאין למתחרים.
ח"כ ניר ברקת ל-@KalmanLiebskind ו-@asaf_lib על קיום הרוטציה: "אני לא חושב שגנץ מתאים להיות רה"מ. הסכמים צריך לכבד, אך יותר חשוב מהסכמים זה מה יהיה טוב לישראל. כשחקן קבוצתי בליכוד אני מכבד את ההחלטות"#קלמןליברמן
— כאן חדשות (@kann_news) August 10, 2020
אפשר לומר שהעיתונאים הרגילו נבחרי ציבור שמידע שווה טיפול בכפפות משי. עם עיתונאים ישנו כיוון ויבחנו את המידע שמוגש להם בביקורתיות, כי אז גם נבחרי הציבור יזהרו. הטיפול העיתונאי בשחיתות ציבורית מבורך, אך הוא בא מאוחר מדי. עיתונאים חייבים להעמיק בכל סוגיה, גם על חשבון כמות הידיעות ביום. פחות ידיעות אבל יותר איכות של ידיעות יועילו למקצוע ויועילו לחברה.
מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם