בשבוע שעבר מלאו 30 למותו של מירון בנבנשתי, הפובליציסט, האינטלקטואל וחוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה גם איש ציבור (סגן ראש עיריית ירושלים), ונודע בעיקר בזכות תיזת ה"אי-הפיכות" ביחס לשליטת ישראל בשטחים.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – הן, בתחילה, כבן האליטה הציונית והגשמת חלומה ל"עברי חדש", והן בהמשך, כאחד ממבקריה החריפים של המדיניות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית  – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית

על אף זאת, המאמרים המעטים שכן התפרסמו – ב"הארץ" ובאתרים כגון "שיחה מקומית" – כמו גם אלה שפורסמו בעולם, כיסו, כמצופה מכתבות "אחרי מות", את פרטי הביוגרפיה של בנבנשתי, והתמקדו בדעותיו הפוליטיות, בתיזת ה"אי-הפיכות", במהפך שעבר עליו ממקומו במרכז הממסד הציוני לנביא מוכיח המצוי בשוליו, וכן בקשר המיוחד שלו לעיר ירושלים.

בשורות הבאות לא אחזור אפוא על הדברים הידועים, ותחת זאת אתמקד בלהאיר שני היבטים שלא זכו לתשומת לב מספיקה, לדעתי, במה שפורסם, והם בעיניי נקודות מפתח להבנת הבסיס שממנו התפתחו הגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך. שני העניינים הם תכונות אופי, אך הן חורגות מהמימד הפסיכולוגי בלבד, שכן הן קשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: אלו הן תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי.

הילידות

"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הורי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר" (מירון בנבנישתי ב"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות", הוצאת כתר 2012)

הילידות – הן כתכונה עובדתית-תיאורית, אך בעיקר כמסגרת התייחסות נפשית-תודעתית, רגשית ואינטלקטואלית גם יחד – היא חוט השני המחבר בין פרקי חייו השונים של בנבנשתי. החל מטיוליו בילדותו ברחבי הארץ עם אביו (המחנך והגיאוגרף דוד בנבנשתי, שהוא אחד האחראים המרכזיים לעיצובה של מפת הארץ המוכרת לכל תלמיד בית-ספר), עבור בימיו כסטודנט תחת ההיסטוריון יהושע פראוור, כאשר תיעד ורשם על מפת הארץ את יישובי הצלבנים, ממש כשם שבהמשך ימיו תיעד בדקדקנות את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בשטחים, הן בקרב האוכלוסיה הפלסטינית והן בהתנחלויות, במסגרת "פרוייקט הגדה והרצועה", וכשם שמאוחר יותר תיעד ו"חשף" את ההיסטוריה הפלסטינית הטמונה והקבורה תחת המפה הפיזית והקוגניטיבית הישראלית, בספרו (Sacred Landscape).

שתי נקודות מפתח להבנת הבסיס להגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך, הן תכונות אופי, החורגות מהמימד הפסיכולוגי וקשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי

אכן, נדמה שאפשר לתאר את המיזמים השונים של מירון כתיקון, אך בה בעת כהמשך ותוספת לפרוייקט חייו של אביו, שהנחיל לבנו, כמו גם לכל אותו הדור ולדורות הבאים, את "מפת ארץ-ישראל". אליה הוסיף מירון עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות, נוכחיות אך גם היסטוריות שהוא חשף ושיחזר. ללא ספק תחושת ילידות זו והחיבור לנוף הארץ נובעים מהביוגרפיה האישית והמשפחה אליה נולד, אך דומה שהיא גם מאפיינת דור מסוים (אפשר לחשוב על ס. יזהר, המבוגר מבנבנשתי, ועל בן-דורו עמוס קינן, כשתי דמויות מדור זה), שבנבנשתי באוטוביוגרפיה שלו מכנה "בני הדור הראשון לגאולה".

עם זאת, בניגוד ל"ילידים" רבים אחרים בני הדור, הילידות השורשית והיחס הרגשי, המטאפיזי כמעט, לארץ ולנופיה, הקנו לבנבנישתי, מחד, את היכולת להזדהות אמפטית עם הפלסטינים, שביכו את חורבן הארץ שהכירו ב-1948, ומאידך גיסא, להבין גם לנפשם של המתנחלים אנשי "גוש אמונים". אלה עמדו נגדו מצידה השני של המפה הפוליטית, אך רגליהם כרגליו היו נטועות בקרקע, רגל אחת בתוככי הקו הירוק ורגל שניה מעברו, בניגוד גמור לחבריו של בנבנשתי בשמאל הציוני, ולעתים קרובות הלא-ציוני גם כן.

מן הסתם, תפיסה זו של ארץ-ישראל/פלסטין כיחידה גיאוגרפית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, היא גם העומדת בבסיס תיזת ה"אי-הפיכות" שבה נתפרסם בנבנשתי. עם זאת, אין מדובר בהשלכה אידיאולוגית של יחסו הנפשי אל הארץ על תפיסתו הפוליטית (או לכל הפחות לא רק בכך) – אלא, מבחינתו לפחות, בראיה נכוחה של המציאות, המאפיינת את יחסו להיסטוריה.

התפיסה ההיסטורית

בנוגע לשורשיות הילידית, דומה שבנבנשתי נתן ביטוי מזוקק כאמור לתחושה רווחת בקרב בני דורו – הצברים הראשונים – וכן אלה שבאו לאחריו. זה היה ביטוי מוקצן, אולי, והוא הוביל את בנבנשתי למסקנות בלתי-שגרתיות, אך הבסיס להן, תחושת הילידות עצמה, היא דבר שבו הוא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. לעומת זאת, בחוש ההבנה הפוליטי-היסטורי שלו, בנבנשתי התייחד בתפיסה יוצאת-דופן בציבוריות הישראלית.

זו ראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו. לא בכדי המלים כותרת המשנה של ספרו האוטוביוגרפי היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". זו תפיסה צופה פני-עתיד מתוך ראיה נכוחה של ההווה, לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו, שהיא רק צורה אחרת של היתקעות בזמן.

בנבנישתי התייחד בראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו

אני מכנה תפיסה זו ייחודית ויוצאת-דופן, מכיוון שמרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון כזה או אחר של "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה.

כך השמאל המתייחס לתאונה ההיסטורית של 1967 ול"כיבוש" כאל מצב זמני, גם בחלוף 50 שנה, שלכאורה ניתן להשיב לאחור ולתקן. וכך גם הימין המתנחלי שעבורו חלוקת הארץ וההסכמה לה מצד היישוב היהודי הן התאונה, שניתן וצריך לתקנה בהתיישבות בשטח והשתלטות על קרקעות, אם בחסות ממשלתית ואם בחתירה כנגד החוק.

למעשה, זוהי תפיסה המאפיינת גם את התנועה הציונית בכללותה, שהרי עבורה התאונה ההיסטורית היא הגלות מן הארץ, ומשום כך האידיאולוגיה הציונית מצווה את "שלילתה" ורואה את הקמת המדינה כהמשכה הישיר, תוך דילוג היסטורי קליל, "בן אלפיים", אל ההתיישבות היהודית של תקופות המקרא והמשנה.

ומנגד, בקרב התומכים באידיאולוגיה הפוסט-ציונית נראית דווקא השאיפה הלאומית היהודית כאותה תאונה היסטורית מצערת, ובשנים האחרונות יש ביניהם רבים השבים לאיזו אידיאל, ולעתים מעשה, של "קיום יהודי דיאספורי".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד עם אידיאולוגיות וקבוצות פוליטיות התקועות בעבר (האורתודוקסיה החרדית, למשל, שעצרה את השעון אי-שם בסוף המאה ה-18 באירופה, ואחר-כך הכניסה אל שערי האי הקפוא בזמן גם את היהדות הספרדית), או המנסות להחזיר לאחור את המחוגים (אליטת תנועת העבודה, שלמרות כוחה הפוליטי ההולך ומדלדל ממשיכה לחפש את הנוסחה שתבטל במחי קסם את תוצאות מהפך 77') – אך הנקודה ברורה.

לעומת כל אלה, התפיסה שקידם בנבנשתי מתעקשת להסתכל למציאות בפנים, גם אם זו הסתכלות כואבת שמסקנותיה מבעיתות. תפיסתו של בנבנשתי ביחס לדו-לאומיות אינה של חזון אידילי, אם כן, כי אם ההיפך: זהו תיאור של מצב קיים, ומבחינתו של בנבנשתי אף מצב טראגי – אבל מצב שמחייב התמודדות והסכנה (מלשון להסכין), ולא הדחקה היסטורית.

הסכנה זו עם אי-הפיכותה של ההיסטוריה ועם השלכותיה גררה, עבור בנבנשתי, גם תפיסת אחריות היסטורית שנדיר למצוא כמוה בציבור הישראלי, שרק הלך והקצין את חוסר נכונותו להתמודד עם ההיסטוריה שלו ועם המציאות הנובעת ממנה, למשל בעיגון בחוק את האיסור לאזכר את הנכבה.

מרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה

אפשר, כמובן, להתווכח באיזו מידה משפיעה ה"אי-הפיכות" של העבר על מצב העניינים הנוכחי, ועד כמה יש בכוחם של סובייקטים היסטוריים ושל מגמות פוליטיות מקומיות וגלובליות לעצב את ההווה באופן שהופך גם את העבר הבלתי-הפיך. דומה, עם זאת, שארבעים השנים שעברו מאז הגה בנבנשתי את התזה שלו מראים עד כמה היה הצדק עימו.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית