התלמידה היהודייה מרגו (שמאל למעלה) עם חברותיה היווניות, ארמניות, סודניות ומצריות לכיתה, ועם סגל ההוראה הבריטי, בצילום סיום תיכון יוניטי שבו למדה בח'רטום. כל הנערות לובשות שמלות מבהיקות ונעליים בסגנון מערבי (צילום: באדיבות Tales of Jewish Khartoum)
באדיבות Tales of Jewish Khartoum

ראיון ח'רטום דוט קום

משנת 1900 חיה בסודאן קהילה יהודית זעירה ● אך העלייה באנטישמיות, הקמת המדינה והמלחמות שפרצו בין ישראל למדינות ערב, דחקו את יהודי סודאן מארצם ● רבים היגרו לשווייץ, אחרים לישראל ● דייזי עבודי, שסביה וסבותיה חיו בסודאן, יצאה למשימה כמעט בלתי אפשרית: לספר את סיפור הקהילה שנעלמה ● היא מלקטת תמונות היסטוריות נדירות, וחושפת אותן בחשבון אינסטגרם מרהיב

זמן קצר אחרי שקיבלה את התואר השני שלה בהיסטוריה מקינג'ס קולג' בלונדון, דייזי עבודי מצאה את עצמה מאזינה לעוד שיחה מסביב לשולחן ארוחת הערב על החיים של קרובי משפחתה בסודאן. הקהילה היהודית בסודאן, שהוקמה בתחילת המאה ה-20 ומנתה בשיאה כ-250 משפחות, הייתה אחת הקטנות וקצרות החיים במזרח התיכון. על אף שחברי וחברות הקהילה נהנו במשך עשורים מיחסים טובים עם שכניהם המוסלמים, הצהרת העצמאות של ישראל והמלחמות שפרצו בעקבותיה, הובילו למבול אנטישמי שבסופו של דבר הטביע את הקהילה והכריח אותה לעזוב. רובם הגיעו לישראל או לשווייץ כפליטים חסרי מדינה.

רבים מאלו שנמלטו מסודאן, לרוב כילידים בני הדור השני או השלישי במדינה, עדיין מחזיקים ברגשות סנטימנטליים לביתם הישן, ונהנים מזיכרונות ילדות נעימים. ההרגשה הזאת, של נוסטלגיה בירושה, עוררה בעבודי, היום בת 30, את הרצון לתעד את ההיסטוריה שבעל פה ששמעה. את ממצאיה היא כורכת עכשיו לכדי ספר, ובינתיים הם זמינים באתר שלה, Tales of Jewish Sudan (אגדות יהדות סודאן) ובחשבון האינסטגרם שלה, Jewish Sudan (סודאן היהודית).

"הסבתות והסבים שלי נולדו כולם בסודאן", מספרת לי עבודי. "טוב, זה לא בדיוק נכון – סבתא שלי מצד אבא לא נולדה שם, אבל היא עברה לשם כילדה, ואמה מסודאן. אז התחלתי לראיין את הסבים שלי ואת חבריהם, וזה התגלגל משם".

הסיפורים חשפו רופאים וסוחרים, חגים יהודיים, אהבה ורומנים, וגם את הביצועים הבינוניים של מועדון הספורט היהודי הקטן. היו גם זיכרונות של האנטישמיות שהבריחה את יהדות סודאן, כולל אפליה בעסקים, מעצרים וחקירות. הזוכה היהודית בתחרות מיס ח'רטום 1956 אף נאלצה לוותר על התואר ועל ההזדמנות להתחרות על תואר מיס מצרים, כאשר מוצאה היהודי התגלה.

הזוכה היהודית בתואר מיס ח'רטום לשנת 1956 נאלצה להחזיר את הפרס כשהמארגנים גילו את מוצאה (צילום: באדיבות אגדות יהדות סודאן)
הזוכה היהודית בתואר מיס ח'רטום לשנת 1956 נאלצה להחזיר את הפרס  (צילום: באדיבות אגדות יהדות סודאן)

על אף שלא ראתה את הנילוס הכחול כבר למעלה מ-50 שנה, לילי בן דוד, בשנות ה-70 לחייה, רוצה לחזור למקום הולדתה, שראה עד לאחרונה את ישראל כמדינת אויב. בראיון בשנת 2017, אמרה ל-AP כי "אם הייתי יכולה להשיג כרטיס תחת שם בדוי, הייתי נוסעת. באמת". בן דוד, ברחה מסודאן ב-1964 וחיה היום ליד תל אביב. עם ההכרזה על הסכם בתיווך אמריקאי לכינון יחסים ולנורמליזציה של הקשרים בין סודאן למדינה היהודית, ייתכן שבן דוד תוכל לבקר בקרב בבית ילדותה – ואף לשים את שמה האמיתי על כרטיס הטיסה.

סודאן נלחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות ב-1948, כמו גם במלחמת ששת הימים ב-1967. היא אירחה ב-1967 את הפגישה הנודעת של הליגה הערבית, שבה שמונה המדינות הבטיחו שלא להכיר במדינת ישראל, לא לנהל איתה משא ומתן ולא לחתום איתה על הסכמי שלום – ההחלטה שנודעה כשלושת הלאווים.

הקשרים של ישראל עם מדינות ערב התחממו לאחרונה, גם הודות לעידוד מממשל טראמפ. כינון קשרים עם ישראל יועיל מאוד לסודאן המתפתחת, אבל לא ברור אם לממשלה הזמנית שלה יש את הסמכות לעצב את אופי היחסים האלה.

עבודי, שעובדת כסגנית המנהל של Sephardi Voices UK, ארגון שמתעד ומארכב חוויות של יהודים מהמזרח התיכון, צפון אפריקה ואיראן שהתיישבו בבריטניה – נזהרת שלא לחזות את אופי הנורמליזציה החדשה בין המדינות.

בשיחה טלפונית עם זמן ישראל, היא מעדיפה להיצמד לעשרות פיסות היסטוריה אישיות, מרירות-מתוקות, שאספה מאז שהשיקה את האתר שלה ב-2015. האתר מפרט את ההיסטוריה של יהדות סודאן, כולל את המקומות שמהם הגיעו היהודים, ומעשיר את החוויה בסיפורים אישיים, תמונות ומתכונים משפחתיים.

דייזי עבודי (צילום: באדיבותה)
דייזי עבודי (צילום: באדיבותה)

האם תוכלי לספר לנו על ההיסטוריה הרחבה יותר של היהודים בסודאן, מתי הם הגיעו לראשונה ומתי התחילה לצמוח הקהילה כפי שאנחנו מכירים אותה היום?

"הייתה קהילה, אנו לא יודעים בדיוק מה היה גודלה, כנראה לא קהילה רשמית. אבל היו יהודים בסודאן גם בתקופת האימפריה העותומאנית. אבל רוב הקהילה הגיע בתחילת המאה ה-20, נאמר, החל מ-1900 ואילך, והם היו ברובם סוחרים שזיהו את ההזדמנות ובאו והתיישבו בח'רטום, אומדורמאן, וגם בוואד מדאני.

"אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מתי הגיעו היהודים הראשונים. יש התייחסויות קצרות של יהודים מסוימים מסודאן בערך ב-1,500, אבל אלו התייחסויות לאנשים פרטיים אז אי אפשר להגיד שהייתה קהילה. כאשר הבריטים הגיעו לסודאן ב-1898, היו 36 אנשים שהכריזו על עצמם כיהודים, אבל זה לא אומר שלא היו עוד – אנחנו פשוט לא יודעים. חומר המקור לא קיים".

View this post on Instagram

#1939 #engagementparty #wedding

A post shared by JewishSudan (@jewishsudan) on

מאיפה הגיעו לשם היהודים בתחילת המאה ה-20?

"הם הגיעו מרחבי המזרח התיכון – שאר האימפריה העותומאנית. עיראק, סוריה, מצרים. ואז, בשנות ה-30, היו גם כמה שברחו מאירופה והגיעו לשם. ב-1956 הגיעו כמה יהודים לסודאן ממצרים, כשכל הקהילה שלהם עזבה (אחרי מלחמת סיני). זו מעולם לא הייתה קהילה גדולה, 250 משפחות לכל היותר, קהילה ממש קטנה. היה להם בית כנסת אחד בכל המדינה, זו הייתה קהילה זעירה".

איזה סוג של תשתיות היו לקהילה?

"היו להם מקוואות בבית הכנסת ובבית הרב. לא היו להם בתי ספר יהודיים, הם הלכו לבתי ספר קתוליים או אנגליים. כמה למדו בבית ספר מקומי. היה להם מועדון פנאי שבו יכלו להיפגש, אבל לרוב הם היו חברים מאוד טובים של השכנים הסודאניים שלהם, הקהילה היוונית, הקהילה האיטלקית. היו הרבה קהילות בסודאן, והיהודים השתלבו די טוב הייתי אומרת".

ממה שאני מבין, זה לא נושא שנחקר במיוחד. איך קיימת את כל המחקר הזה?

"ראיינתי בערך 70 יהודים שחיו בסודאן. יש רק ספר אחד שכתב בנו של הרב ב-1997, אבל זה באמת הספר היחיד, והיו עוד כמה מאמרים באנגלית ועוד שניים-שלושה בערבית. וכשאני אומרת שניים-שלושה, אני מתכוונת בדיוק למספר הזה. אני בעצמי עובדת על ספר כרגע".

מתי התחילה הקהילה להתפזר?

"מספר קטן של החברים העניים יותר בקהילה עזבו בין 1948 ו-1950 לישראל, מסיבות כלכליות. הם חשבו, 'טוב, ננסה את המזל שלנו במקום אחר'. רוב האנשים התחילו לעזוב בערך ב-1958. זה התחיל ב-1956 עם קצת יותר אנטישמיות, וב-1958 זה התגבר קצת יותר, והיה טפטוף קבוע של אנשים שעזבו.

"1967 הייתה נקודת מפנה משמעותית (אחרי מלחמת ששת הימים). שוב הייתה עלייה באנטישמיות שגרמה לרוב האנשים לעזוב, ואז, לבסוף, היהודים האחרונים עזבו בתחילת שנות ה-70, וזה קשור לעידן ג'עפר נומיירי (נשיא סודאן מ-1969 ועד 1985) ולקומוניזם. המצב נהיה מסובך, אבל רבים מהקהילות הזרות בסודאן עזבו בתחילת שנות ה-70, והיהודים האחרונים עזבו גם הם באותו הזמן".

האם האנטישמיות הייתה אלימה, כמו שקרה במדינות אחרות באותה תקופה?

"באופן כללי, לא הייתה אלימות כלפי יהודים בסודאן. היו כמה קריאות לאלימות בעיתונים ובפרסומים, גרפיטי ודברים כאלה. אני חושבת שזאת הייתה תחושה כללית יותר של חוסר נכונות, של הבנה שהם לא רצויים".

האם יש איזה שאריות היסטוריות של הקהילה הזו, משהו עוד קיים שם?

"יש בית קברות בח'רטום שנמצא במצב לא טוב, וזהו זה. בית הכנסת נמכר והפך לבנק בשנות ה-80, ואחר כך המבנה נהרס – אז הוא לא נהרס כבית כנסת. הוא נמכר, הפך לבנק, ואז נהרס. באופן כללי הם הרסו הרבה מבנים ישנים, ועשו הרבה שיפוצים בשנות ה-80 וה-90, אז עקרונית לא קיים כלום חוץ מבית הקברות".

מה התחושה הכללית בקרב פזורת יהדות סודאן, הם רוצים לחזור לח'רטום?

"כמובן שאף אחד לא מתכוון לחזור לגור שם, כולם מבוגרים מדי בשביל זה עכשיו. אבל אני חושבת שהם בהחלט ישמחו לחזור ולבקר ולנסוע לשם כמו תיירים, בהחלט. אני נסעתי לשם בינואר, וזאת מדינה יפהפייה. יש הרבה לראות".

ילדים יהודים מחופשים לקראת חג הפורים בסודאן, 1950 (צילום: באדיבות Tales of Jewish Khartoum)
ילדים יהודים מחופשים לקראת חג הפורים בסודאן, 1950 (צילום: באדיבות Tales of Jewish Khartoum)
עוד 1,037 מילים
סגירה