יצחק רבין הוא המת הכי נוכח בחיינו.
נוכחותו מורגשת לא רק בכבישי האגרה, הרחובות, הכיכרות ובתי הספר שנושאים את שמו. גם הרצל, ארלוזורוב, ויצמן, בן-גוריון ובגין הונצחו בלי סוף, אבל נוכחותם בחיינו דלה עד לא קיימת.
לא כך רבין. ברור שהוא נוכח בחיי אלה שעוד זוכרים אותו, מתגעגעים אליו ומתרפקים על העולם שהוא ייצג. אבל הוא נוכח לא פחות בחיי אלה שעושים כל שביכולתם כדי שהוא יישכח. כמו כל טראומה, גם הטראומה של הרצח מלווה לא רק את מי שמחטט בה ומנסה לטפל בה, אלא גם את מי שמנסה להדחיק אותה או לגמד אותה.
ובשנים האחרונות הטראומה הזו נוכחת בעיקר אצל מי שצעירים מכדי לזכור או להבין. הם נדרשים לדקלם שירים נושנים ולהשתתף בשיחות משמימות עם מורים, שרבים מהם כבר צעירים בעצמם מכדי לזכור את הרצח.
השנה הם נדרשים למדוד את קולקציית הסתיו החדשה של רבין הנקראת "משבר כהזדמנות", ובמסגרתה הרצח ("הנורא" כמובן, להבדיל ממעשי רצח לא נוראים) הוא "הזדמנות לשיח על אודות היכולת להתמודד עם משברים ואתגרים שמשסעים את החברה, על אודות הקושי לזהות הזדמנויות הגלומות במשברים ומאפשרות לצמוח מתוך הקושי ועל אודות מקומו של האזרח בעיצוב ההוויה שבתוכה הוא חי".
הפיהוקון הזה הוא ציטוט מתוך חוזר משרד החינוך שנשלח השבוע לקראת יום רבין, שנערך הפעם ברוח התקופה בשיחות זום – שבהן נדרשו התלמידים שטופי אלכוג'ל ודמע, לדקלם קלישאות חבוטות על "חשבון נפש לאומי".
כל שנה רוחות הסתיו מביאות עימן גם את הזעזוע התורן סביב יום השנה לרצח – "פסטירבין", כמו שאוהבים ללגלג עליו בימין הזחוח. השנה הגיעה רוח הרפאים של רחל אמנו, כפרה עליה, ששבה לחיינו רכובה על גבו של שר ירושלים והמורשת (ולשעבר שר החינוך), הרב רפי פרץ.
פרץ כתב לשר החינוך יואב גלנט (וכמובן לתקשורת) מכתב שבו הזכיר כי "על פי המסורת, בתאריך י"א בחשוון נפטרה רחל אמנו. רחל אמנו ייצגה לאורך שנות הגלות את דמות האם המתפללת לרחמים על בניה. דמותה מקבלת מקום מרכזי במדרש ובמסורת ישראל, ומהווה סמל לאומי לכמיהתו של עם ישראל לצאת מהגלות ולשוב לארץ ישראל.
"לפני עשרים וחמש שנים, בתאריך זה בדיוק, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מאז מציינים במערכת החינוך את רצח ראש הממשלה, את פועלו וזכרו. כתוצאה מכך, יום פטירתה של רחל אמנו, וכן דמותה ומשמעותה הלאומית, אינם באים לידי ביטוי בתאריך זה בבתי הספר".
המכתב ספוג הפאתוס הזה זכה, כמובן, לתגובות הפבלוביות הצפויות מראש. לא קשה לדמיין איך רבין עצמו היה מגיב, אלמלא איתרע מזלו להירצח בדיוק בתאריך זה. הוא בטח היה מנפנף בידו בקוצר רוח מופגן, באותה תנועת ביטול ידועה של בני דורו, המזכירה גירוש זבוב טורדן. כי אם יש משהו שרבין באמת גילם בעקביות, לאורך כל חייו – מעבר ל"מורשת רבין" השנויה במחלוקת – זה ניסיון הרואי, נועז, אוונגרדי, אולי חסר סיכוי מלכתחילה, להשתחרר בדיוק מהכבלים שהרב פרץ מונה במכתבו. "המסורת", "שנות הגלות", "דמות האם המתפללת לרחמים", "ארץ ישראל", "המדרש ומסורת ישראל".
רבין הצבר, הפלמ"חניק, הישראלי, רצה להיות כמו אליק שנולד מהים. ללכת בשדות. להחליף את "ארץ ישראל" ב"מדינת ישראל" ואת האם הפאסיבית, המתפללת לרחמים על בניה, בבנים האקטיביים היוצאים לקרב כדי הגן על אמותיהם ובנותיהם. רבין ובני דורו האמינו שיהיה בכוחם לנתק את האומה מהעבר הזה – שנתפס בעיניהם כאנכרוניסטי, בכייני, מתבוסס ברחמים עצמיים, טבול בקיטש אמוני – ובמקום היהודי הישן, לברוא את העברי החדש.
הישראלי זקוף הגו, עם ריח פריחת הפרדסים והדשא הקצוץ והורה ממטרה וזיעת מסעות במדבר ורגליים יחפות שמטופפות על גבעות הכורכר שעל חוף הים. זה הישראלי שפניו ניבטות אלינו מהצילומים היפים של משה שי שמתפרסמים כאן. מתפקע מצחוק משוחרר באירוע אחד, מעשן בדאגה באינספור אירועים אחרים, לא מהונדס, לא מלוטש, לא מחופש. לא עושה אבו-עלי, כמו שהוא אולי היה מתאר את זה בפלמ"חניקית מדוברת.
היום אנחנו יודעים שהחלום הזה – החילוני במפגיע, הפרגמטי, הריאליסטי, המפוכח, היעיל, הביצועיסטי, הנועז, המקמץ במילים – שימש גם כיסוי לעוולות רבות, שעוד לא הגלידו. אבל הוא גם היה המנוע למהפכה הציונית – שעם כל מגרעותיה, הייתה מהמהפכות הלאומיות המרשימות בתולדות העמים.
ואת זה בדיוק מנסים עכשיו להשכיח, במסגרת מסע הדה-קונסטרוקציה האלים של עברנו, שמנהיג הימין המתנחלי, החרד"לי, הארצישראלי, המסורתי, הלאומני, שלא במקרה ניתק מהפרגמטיזם של יהודי ארה"ב וחבר אל האפוקליפטיות של האוונגליסטים הנוצרים, בדרכו למלא במתק שפתיים שמרני דווקא את הציווי הרדיקלי של האינטרנציונל: להחריב עד היסוד את כל מוסדות העולם הישן. להחליף את מדינת ישראל בארץ ישראל, ואת אזרחי ישראל הקונקרטיים בעם ישראל הקונספטואלי.
אי אפשר לנצח בקרב על העתיד בלי להשתלט קודם על זיכרון העבר. יש מידה רבה של אירוניה בכך שהקרב הזה מתחולל דווקא סביב רבין – האיש שהשיר האהוב עליו ביותר כלל את המלים "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר", אבל השיר האחרון ששר לפני שנרצח היה "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". רבין – כמו הפלמ"חניקים בני דורו – חיפש את המחר. "האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך". הוא ניסה להתנער מהגורל היהודי כדי שיוכל לקחת את גורלו בידיו.
הוא מאס בלוח השנה היהודי הישן וקיווה להחליף אותו בלוח שנה ישראלי חדש. על כך הוא נרצח.
![יצחק רבין והרמטכ"ל משה לוי ביולי 1986 (צילום: משה שי/פלאש90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/10/F091123MS10-640x400.jpg "יצחק רבין והרמטכ"ל משה לוי ביולי 1986 (צילום: משה שי/פלאש90)")
רחל אמנו לא משתרבבת לסיפור הזה במקרה. אפשר לטעות ולחשוב שהניסיון לחבר את יום רבין ליום רחל אמנו הוא לא יותר מאצבע בעין, הטרלה מטורללת של אנשי האתמול. אבל כך נחמיץ את המשמעות העמוקה של הסיפור הזה.
יותר מכל גיבורה מקראית אחרת, דמותה של רחל ליוותה גם את המהפכה הציונית. רחל המשוררת העידה ש"דמה בדמי זורם", אמני בצלאל הרבו לצייר את קבר רחל וב-1920 אפילו נערכה שם אזכרה להרצל. כשהקבר נשאר בידי הירדנים בתום מלחמת העצמאות, הוקם בהר ציון אתר זיכרון אלטרנטיבי לרחל ולקברה. נדב שרגאי מספר בספרו "על אם הדרך" ש"בי"א במרחשוון, יום פטירתה של רחל אמנו, התקיים במקום טקס זיכרון ותפילה לזכרה של רחל, שזכה גם לכינוי 'יום האם'". אבל על פי כל העדויות, "יום האם" הזה לא נקלט ממש בלוח השנה הישראלי, ונותר אירוע אזוטרי למדי.
בנאומו ביום חמישי בישיבת הכנסת לזכר רבין, ערך ראש הממשלה בנימין נתניהו השוואה מופרכת בין ההפגנות נגדו כיום להפגנות ב-1995. ההפגנות בבלפור ועל הגשרים הן בומבמלה של ילדים תמימים לעומת מה שהלך בכיכרות בישראל של ימי אוסלו.
מה לא היה שם? מאגיה ופסיכולוגיה, בג"ץ ובד"ץ, ריקודים ציניים על הדם בפיגועים, התססת יהודי אמריקה, קריאה למרד של חיילי צה"ל. "כל זאת לא כדי לגבש אלטרנטיבה לממשלה – אלא פשוט כדי 'להפיל אותה מיד'. למוטט בכוח ממשלה נבחרת, כדרך שמפילים מבנה לא-חוקי, מטלטלים כתבת מעל ניידת שידור או מעיפים רוכב מסוסו", כתב דורון רוזנבלום ב"הארץ" במאמר נבואי שהסתיים בפסקה:
"אומרים שהמהפך הפוליטי הראשון ב-1977 היה מבחנה המוצלח של הדמוקרטיה הישראלית. זו טעות: המבחן האמיתי הוא בעיכול המהפך הנגדי של 1992. תוצאות מבחן זה אינן ידועות עד היום, שכן במלחמת הגרילה נגד ממשלת רבין טרם נורתה הירייה האחרונה".
המילים האלה פורסמו ב-22 בספטמבר 1995. חודש וחצי לפני הרצח.
הראשון שזיהה את הפוטנציאל של החיבור בין רצח האב לדמעות האם היה חנן פורת, מראשי המחנה שיצא ב-1995 לכיכרות כדי להדיח ראש ממשלה מכהן. פורת הבין שכדי להתנער מהאשמה, אתה חייב סיפור חלופי. וכשאתה מתמודד עם מה שצובר במהירות מעמד ונפח של מיתוס, אתה חייב להציב מולו מיתוס גדול לא פחות. הוא שלף את רחל אמנו.
![יצחק רבין וח"כ מיכה גולדמן בפגישה של מפלגת העבודה, ב-16 בספטמבר 1989 (צילום: משה שי/פלאש90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/10/F091123MS04.jpg "יצחק רבין וח"כ מיכה גולדמן בפגישה של מפלגת העבודה, ב-16 בספטמבר 1989 (צילום: משה שי/פלאש90)")
במאמר שפרסם ב-2007 כתב פורת: "היה זה לפני 12 שנה, במוצאי שבת פרשת לך לך, בשנת תשנ"ו. ההמונים הריעו ושרו שיר לשלום בתל אביב בכיכר רבין, שנקראה באותם ימים כיכר מלכי ישראל, ואילו אני שהייתי רחוק עד מאוד מצהלת שמחתם, שנראתה לי נבובה ומזויפת, שמתי פעמי מירושלים בואכה בית לחם, לפקוד את קברה של רחל אמנו ביום פטירתה שנדחה באותה שנה בשל קדושת השבת – למוצאי שבת".
פורת מספר איך נהג לכיוון בית לחם, וכשהגיע לסביבות מנזר מר-אליאס, פתח לתומו את הרדיו במכונית ושמע את הודעתו הנרעשת של איתן הבר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". לא ברור למה הוא נסע לקבר רחל דווקא ב-11 בלילה, וזה לא הפרט היחיד בסיפור שלו שמעורר אי אמון אינטואיטיבי.
"באותה שעה לא ידעתי את נפשי", כתב פורת. "הכרתי את יצחק רבין והיו לי עמו גם קשרי ידידות וגם ויכוחים מרים ונוקבים, אך עצם המחשבה שיהודי הרים את נשקו וירה באחיו – ראש הממשלה – עוררה בי זעזוע וחלחלה… ואז, לפתע, כמו ממרחקים המה באוזני קול בכי: 'רחל מבכה על בניה'. נשכתי את שפתי עד זוב דם והרהרתי בלבי: עכשיו, ברגע זה ממש מבכה רחל את מותו של יצחק רבין 'כי איננו'".
אחד הוויכוחים המרים שפורת ניהל עם רבין, היה ויכוח על גורלו של קבר רחל. כך הוא תיאר אותו בראיון לערוץ 7 של המתנחלים:
"אחרי הסכמי אוסלו, כשקבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי. הדבר ממש קרע את לבי. ביקשתי מרבין להיפגש עמו והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכה שלו מצויד במפות. בפתח הלשכה עמד ח"כ מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. לאחר שרבין הסכים, הגענו ביחד – אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינים כחלק מבית לחם.
"ופתאום מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו וצעק עליו "ר' יצחק הרי זה מאמא רוחל" והתחיל לבכות, זלגו מעיניו דמעות והרטיבו את כל החליפה של רבין. רבין אומר לו 'מנחם תרגע אתה תתעלף לי בידיים'. פורוש ענה לו – 'איך אני אירגע אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', וכך נענע אותו. לא אשכח את הרגע הזה, ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, והוא לא יודע איפה למצוא את עצמו.
"במקום הוא אמר לנו 'תנו לי רגע לבחון את הדברים', התקשר בנוכחותנו לשמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, ואמר לו בקשר לקבר רחל, 'אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת'. ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת הייתה איזושהי תפנית מדינית, ואולי המתה כאן ביצחק רבין עם כל שיגיונותיו הנקודה היהודית, בזכותה של רחל אמנו".
נדב שרגאי מקדיש בספרו על קבר רחל פרק שלם לפגישה הגורלית הזו. "העובדה שרבין נרצח ביום פטירתה של רחל אמנו הייתה סמלית", הוא כותב, "אך הוענקו לה משמעויות סותרות. 'רחל בוכה בכי מיוחד על בנה רבין שלא נהרג ביד אויב אלא ביד יהודי' אמר חנן פורת. מכאן ולהבא ביום הזיכרון ליצחק רבין מדי שנה בשנה, היה פורת מלמד עליו זכות, ומזכיר כיצד נעתר לפניות הרבות והשאיר את קבר רחל בשליטת ישראל".
ומאז הם מחוברים. אבא רבין ואמא רחל. והחיבור הזה, מופרך ככל שהוא נשמע, עוד ילך ויתחזק בעזרת משרד חינוך רופס וצבא בנות שירות שפוגשות עכשיו את ילדי ישראל בזום. ועוד מעט הדור שגדל והתבגר בימי נתניהו כבר לא יידע להבדיל בין הקיטש המפד"לניקי על האם הטובה שבוכה על ילדיה, לקיטש החרדי על "מאמע רוחל" לקיטש המפא"יניקי על הלוחם המהולל שהפך בסוף ימיו לאדריכל השלום.
ובתוך נהרות הקיטש הללו מתנהל קרב המאסף על העבר וקרב ההבקעה על עיצוב העתיד. זה הקרב בין הכיכר החילונית הנמצאת בטבורה של העיר העברית הגדולה שפניה אל העתיד, לבין קבר האם המיתולוגית, שניצב בטבורה של מדינת יהודה שפניה אל העבר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם