אז מה הפתרון? נמשיך להתקשקש לפי החליל של שמאל ימין? נמשיך לדבר על מחנות וירטואליים שקיימים רק במוחם של מבקשי השסע? המונחים הללו, ימין ושמאל, שמופצים לכל עבר, אין בהם אלא חומרים להטריית הפצעים החברתיים.

נמשיך להתקשקש לפי החליל של שמאל ימין? נמשיך לדבר על מחנות וירטואליים שקיימים רק במוחם של מבקשי השסע? המונחים הללו, ימין ושמאל, שמופצים לכל עבר, אין בהם אלא חומרים להטריית הפצעים החברתיים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

האם באמת יש כאן כאלה שמאמינים בקומוניזם, סוציאל דמוקרטיות, קפיטליזם וניאו-ליברליזם? האם באמת אפשר לחצות כאן את הימין הניאו-ליברלי אל מול השמאל הסוציאל-דמוקרטי. ממש לא. יש כאן כאלה שמאמינים בזרמים השמאליים ויש כאן כאלה המאמינים בשוק החופשי.

מה שכן אפשר לומר הוא שישראל בנויה ממגזרים אינספור. מה שמשותף להם הוא התנגדות פסיבית ולעיתים אדישות לכלכלה הניאו-ליברלית. רבים לא התעמקו בסוגיה ובטוחים שהסיסמאות של שוק חופשי ותחרות – יש בהן בסיס אמתי. אפשר למצוא כאלה גם בקרב נבחרי הציבור, שמאמינים בכלכלה חופשית ומחוקקים את עצמם ואותנו בחקיקה שלא אחת מכבידה את היד על הכלכלה החופשית שבה הם לכאורה מאמינים.

נראה שכעת, כשרבים מאזרחי ישראל נכנסו ונכנסים לתוך מעגל ההאטה והאבטלה, הם חשים על בשרם את הניאו-ליברליזם, ובעיקר את העובדה שבתפישת העולם הזאת יש קיום רק למצליחים. כל האחרים יקבלו או לא מהמדינה ובעיקר מעמותות חסד, אלה שישרדו את המשבר.

האמונה הזאת בכלכלה הניאוליברלית נולדה והתפתחה בישראל כטרנד, כששר האוצר, בנימין נתניהו דיבר על ה"האיש השמן והאיש הרזה". בביטוי הזה הוא התכוון למגזר הציבורי המנופח אל מול המגזר העסקי הרזה. היה בזה משהו, אך רק משהו ולא יותר מכך.

מאז ומתמיד מנהיגים ישראליים העריצו בעלי הון. הם האמינו בכל ליבם שבעלי ההון יביאו תעסוקה להמונים. הם לא לקחו בחשבון שבעלי ההון הולכים למקומות שבהם עושים הון. הם שמחים מאוד לקבל הטבות מס, שמחים פחות כשהם משלמים יותר לעובדים.

נראה שכעת, כשרבים מאזרחי ישראל נכנסו ונכנסים לתוך מעגל ההאטה והאבטלה, הם חשים על בשרם את הניאו-ליברליזם, ובעיקר את העובדה שבתפישת העולם הזאת יש קיום רק למצליחים

ההון מסנוור עיני פוליטיקאים, כמובן גם בגלל המילים היפות שאלה מרעיפים עליהם, ולעיתים גם בגלל החום האהבה שהם מספקים בדמות המטוס הפרטי שמטיס אותם, הסיגרים שהם שולחים וכדומה, ואלה רק הדברים הגלויים לעין. בואו נצא מנקודת הנחה שהפוליטיקאים מאמינים כי מאותם בעלי הון תבוא הישועה.

אני מציע לפוליטיקאים להביט במראה, לשוחח עם חברים בעולם, ובמיוחד לשוחח עם כאלה שבעלי הון הבטיחו להם ולא קיימו. הבטיחו רווחים אדירים אבל החיים, מה לעשות, הם כמו נדנדה. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. דוגמאות? נוחי דנדנר, יצחק תשובה ורבים אחרים. אני לא בא בטענות אל אנשי ההון, כמו שאני מפנה את האצבע למקבלי ההחלטות שפרשו בפניהם שטיח אדום.

יתר על כן, אני בא בטענות אל כל חסידי השוק החופשי, שמכבידים ידיהם על עסקים קטנים ובינוניים. הקורונה היא רק משל להתייחסות הכושלת של השיטה הניאו-ליברלית הנוהגת בשוק הישראלי. שיטה שמאפשרת רק לבעלי ההון מבית ומחוץ להרוויח, בעוד שבעלי העסקים הקטנים צריכים להתרוצץ בין הרשויות ולשלם אגרות, אפילו על השלט של העסק.

כל מי שלמד, חוקר ועוסק בכלכלה יודע שעסקים קטנים ובינוניים הם מנוע הצמיחה העיקרי של המשק. נכון, הם המונים, קשה לזהות אותם אלקטורלית, קשה לדעת למי הם מצביעים, אך השאלה היא האם זה חשוב? האם אנחנו נמשיך להאמין בעגל התחרות שפוגע בחקלאים הבודדים שנותרו כאן? האם נמשיך לחנוק אותם עם יבוא עגבניות, בצל ועוד? האם נמשיך לפגוע בהם וביתר אלה שרוצים להתפרנס מעמל כפיהם?

נחזור אל המשל של שר האוצר דאז נתניהו, "האיש השמן והאיש הרזה", שרצה ורוצה שירות ציבורי רזה. היום, אומרים שהרפואה הציבורית בישראל היא מהטובות בעולם, רק שחנקו אותה, במיוחד בעשר השנים האחרונות. במילים פשוטות, מדיניות נתניהו לדיאטת ההרזיה של המערכת הציבורית הצליחה מעל למשוער ונזקיה נראו לעיני כל כשהחל גל הקורונה הראשון.

הרפואה הציבורית בישראל היא מהטובות בעולם, רק שחנקו אותה, במיוחד בעשור האחרון. מדיניות נתניהו לדיאטת ההרזיה של המערכת הציבורית הצליחה מעל למשוער ונזקיה נראו לעיני כל בגל הקורונה הראשון

אם נסכם, אין כאן קוסמים, יש כאן נבחרי ציבור ובראשם אלה המנהיגים את ישראל בעשור האחרון, שמוקסמים מההון ומאמינים שהוא הקסם לכלכלה. בשל כך מזניחים את אופציות ההצלחה הכלכלית בת הקיימא. כלומר מזניחים את המגזר העסקי, בעיקר את העסקים הקטנים והבינוניים, וגם את המגזר הציבורי, שחייב להתייעל ולתת שרות יעיל וטוב יותר לאזרחים.

אלה גם אלה חייבים להיות תחת עינה הפקוחה של ממשלה שחפצה בטוב לאזרחיה. ממשלה שמוצאת כל דרך להוריד נטל מיותר מעסקים, לתגבר את השרות הציבורי, לסגור משרדים לא נחוצים ולצעוד לקראת מדינה שומרת חברה וסביבה, חברה שמעודדת צמיחה אמתית, צמיחה שבה לכלל האזרחים יש זכות להתפרנס בכבוד.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.