משבר הקורונה המדינה שופכת כסף ללא אבחנה

הממשלה הקצתה עד כה 135 מיליארד שקל להתמודדות עם משבר הקורונה - סכום אסטרונומי המגיע מהגדלת הגירעון ופריצה של מסגרות התקציב ● אבל רק 10% מתוכם מיועדים לטיפול בתחלואה וכל השאר להתמודדות עם השלכות הסגר על המשק ● כלכלנים מתריעים: "במקום לנצל את המשבר כדי לפתור בעיות עומק, זורקים את הכסף על צעדים קצרי טווח שיעילותם מוטלת בספק"

כסף. אילוסטרציה (צילום: Maksym Kapliuk/iStock)
Maksym Kapliuk/iStock
כסף. אילוסטרציה

השבוע שעבר זימן את אחד הרגעים המוזרים והמקוממים ביותר בתקופה המוזרה והמקוממת ממילא שעוברת על המדינה: שר האוצר ישראל כ"ץ, שרק לפני כמה חודשים התגאה בכך שהוא וראש הממשלה בנימין נתניהו הוציאו 6.5 מיליארד שקל כדי לחלק מענק של 750 שקל לכל אזרח, הכריז כי אין למדינה 6 מיליארד שקל כדי לממן את חזרת תלמידי כיתות א' ו-ב' לחמישה ימי לימוד בקבוצות לימוד קטנות.

מאז כבר הספיק שר האוצר לסגת מעמדתו והסכים לממן ארבעה ימי לימוד, אך דבריו חידדו את הצורך לנהל דיון מעמיק יותר בסדרי העדיפויות של הממשלה, ולוודא שסכומי הכסף העצומים שהאוצר שופך כעת הולכים באמת למטרות הנכונות.

ישראל כ
ישראל כ"ץ במסיבת עיתונאים שקיים במשרד האוצר בירושלים. יולי 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

עיון בתוכנית הכלכלית שהכין משרד האוצר להתמודדות עם משבר הקורונה מעלה פרט אחד מעניין במיוחד: מתוך 135 מיליארד שקל שהוקצו לתוכנית ההתמודדות עם הקורונה, רק כ-13.5 מיליארד שקל (כ-10%) מיועדים לספק מענה אזרחי ובריאותי למגפה. מתוך סכום זה, פחות מ-10 מיליארד שקל מיועדים למערכת הבריאות. לעומת זאת, כ-116 מיליארד שקל (כמעט 90% מהתקציב הכולל) מיועדים לביטחון סוציאלי והמשכיות עסקית – תשלום דמי אבטלה לשכירים ומענקים לעצמאים שנפגעו מהסגר.

כלומר, כעשירית מהכסף הכלול בתוכנית הענק להתמודדות עם המגפה, מיועד לספק מענה לתחלואה עצמה, וכל שאר הסכום מיועד להתמודדות עם הנזק המשני שלה, שהוא השפעת הסגר על הכלכלה.

הפער העצום מעורר שאלות חשובות: האם לא ניתן היה לקצר את תקופת הסגר המעיקה על ידי השקעה גדולה יותר במערכות הבריאות, התחבורה והחינוך, שהייתה מאפשרת למדינה להתמודד עם רמות תחלואה גבוהות יותר? או, לחילופין, האם ההעדפה התקציבית להטלת סגר על המשק במקום התמודדות עם התחלואה היא תוצאה של אסטרטגיה ממשלתית, שרואה בסגר את הפתרון היחיד, או שיש סיבות אחרות לחלוקה התקציבית הזו? וגם: האם יכול להיות שהחלוקה התקציבית היא בכלל הגורם לכך שהסגר הוא הפתרון המועדף על הממשלה?

שר החינוך יואב גלנט וראש עיריית צפת שוקי אוחנה במפגש עם תלמידים בעיר, 27 באוקטובר 2020 (צילום: דוד כהן, פלאש 90)
שר החינוך יואב גלנט וראש עיריית צפת שוקי אוחנה במפגש עם תלמידים בעיר, 27 באוקטובר 2020 (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

מערכת הבריאות זקוקה לפתרונות ארוכי טווח

פרופ' רפי ביאר, לשעבר מנכ"ל בית החולים רמב"ם, סבור חד משמעית שניתן היה להימנע מסגר ולהשקיע את הכסף בבתי החולים במקום בדמי אבטלה. "אם חלק גדול יותר מהכסף היה מושקע בבתי החולים ובטיפול בקהילה, היה אפשר להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות ולהימנע מסגר", הוא אומר לזמן ישראל.

"סגר פוגע כל כך קשה בכל המערכות במשק, כולל ברפואה, שצריך להימנע ממנו. אם הייתי יכול לחוקק חוק נגד סגר הייתי עושה את זה. כמובן שצריך לאכוף חבישת מסכות ומניעת התקהלויות, אבל עיקר התקצוב צריך להיות לטובת חיזוק בתי החולים והגדלת היכולות שלהם להתמודד עם הקורונה. אין להם היום יכולות מספיקות, והם זקוקים להשקעה ארוכת-טווח בטכנולוגיה ובכוח אדם".

"סגר פוגע כל כך קשה בכל המערכות שצריך להימנע ממנו. אם הייתי יכול לחוקק חוק נגד סגר הייתי עושה את זה. עיקר התקצוב צריך להיות לטובת חיזוק בתי החולים והגדלת היכולות שלהם להתמודד עם הקורונה"

פרופ' ביאר אף מצביע על פרדוקס שנוצר במערכת הבריאות, עוד קודם להתפרצות מגפת הקורונה: "בוכים שאין מספיק רופאים, אבל ערב הקורונה היו בישראל כמה מאות רופאים שסיימו את לימודיהם במוסדות מכובדים בארץ ובחו"ל, ולא נקלטו להתמחות כי חסרים תקנים. זה נובע מייבוש של מערכת הבריאות. אז עכשיו שיחררו כמה תקנים לרופאים ואחיות, אבל גם התקנים הללו מוגבלים לשנה, כי הם מקווים שבתוך שנה ניתן יהיה להתכנס חזרה למספרים שלפני הקורונה.

"אבל אי אפשר לתת לבתי חולים פתרונות כוח אדם לטווח קצר. צריך להכשיר כוח אדם, אי אפשר לזרוק אחות ישר למחלקת קורונה מבלי להכשיר אותה לפני כן. וגם מה הם מצפים שבתי החולים יעשו, יפטרו את כל מי שהם קלטו אחרי שנה? צריך להבין שהקורונה לא הולכת לעבור מהעולם כל כך מהר.

רפי ביאר (צילום: Abir Sultan/FLASh90)
רפי ביאר (צילום: Abir Sultan/FLASh90)

"נושא נוסף שצריך לחזק בו את מערכת הבריאות הוא טכנולוגיה וציוד. טיפול בקורונה דורש מערכות ניטור, בקרה ושליטה מרחוק, מיגון טוב של הצוות, ואמצעי תקשורת מיוחדים. נכנסו חברות רבות שפיתחו מערכות מעניינות, וצריך להטמיע אותן. עושים את זה במידה מסוימת, אבל צריך לעשות יותר בעתיד".

דבריו של ביאר חושפים פער מהותי בין הצרכים של מערכת הבריאות לבין ההיגיון המנחה של כלכלני האוצר. במשרד האוצר חושבים במונחים של הוצאות חד-פעמיות כמענה לצרכים מידיים, ובמערכת הבריאות זקוקים לפתרונות ארוכי טווח לבעיות שהחלו עוד הרבה לפני פרוץ המגפה. אבל הפער הזה לא נובע בהכרח מהבנה שונה של המציאות, אלא גם מהגדרה שונה של האתגרים והמגבלות.

תקציב הקורונה של משרד האוצר ממומן על ידי גירעון ופריצה של מסגרות התקציב. באוצר מוטרדים מהורדה של דירוג האשראי של ישראל, במקרה שהחובות שנצברים עתה ייצאו משליטה. אחד האמצעים להרגיע את חברות הדירוג ואת השווקים בכלל הוא להקפיד על הפרדה מוחלטת בין התקציב השוטף של ממשלת ישראל, לבין התוספות הייעודיות להתמודדות עם הקורונה (מה שנקרא בשפה מקצועית "קופסאות").

שר האוצר ביטא היטב את הלך הרוח במשרד לפני כשבוע, כשאמר בראיון לבן כספית וינון מגל ב-103FM: "כשאני מדבר עם גורמים בינלאומיים אני מדגיש בפניהם שיש קיר גבוה בין התקציב השוטף שבו שומרים על המסגרות, לבין הסיוע לקורונה הנדרש". שימוש בתוכנית החירום הכלכלית למימון השקעות ארוכות טווח, כפי שמציע פרופ' ביאר, לא עולה בקנה אחד עם הגישה הזאת.

פעילים מפגינים נגד שר האוצר ישראל כ
פעילים מפגינים נגד שר האוצר ישראל כ"ץ, מחוץ למשרד האוצר בירושלים. 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

להתמודד עם בעיות השורש

יש כלכלנים מתנגדים לגישת האוצר. פרופ' דן בן-דוד מאוניברסיטת תל-אביב, מייסד מכון שורש למחקר כלכלי-חברתי, סבור כי ישראל יכולה וצריכה להשתמש בתקציבי הקורונה כדי להתמודד עם בעיות השורש שלה, וכי גישה כזאת דווקא תשפר את האמינות הכלכלית שלה בשווקים.

"ישראל נמצאת על מסלול ארוך טווח שהוא אינו בר-קיימא", אומר בן-דוד. "חברות האשראי גם רואות את זה. אנחנו צריכים לעשות מה שטוב לנו, ולא באופן דמגוגי, אלא בראייה ארוכת טווח. חברות האשראי אמורות להבין את זה, ואם הן לא מבינות את זה עכשיו, אז הן יבינו את זה אחר כך. בטח שאפשר להצדיק את זה מול קרן המטבע והבנק העולמי, שהם מוסדות כלכליים חשובים יותר מחברות דירוג האשראי".

לטענת פרופ' בן-דוד, החלוקה של כספי תכנית הקורונה משקפת את העובדה שבממשלה מחמיצים את גודל השעה. "במקום לנצל את המשבר כדי לפתור בעיות עומק, זורקים את הכסף על צעדים קצרי טווח שיעילותם מוטלת בספק, ולא צפויים לשאת פרי עתידי עבור אזרחי ישראל.

"משבר הקורונה הוא ההזדמנות לעשות שינויים מאסיביים בסדרי העדיפויות הלאומיים, שבזמנים כתיקונם לא נעשו. כל מיני חוליים צצו עכשיו כדי להבהיר עד כמה צריך לעשות את השינויים הללו. אם יש 135 מיליארד שקל, כדאי שתהיה איזושהי תכנית-על שאומרת איזו מדינה אנחנו רוצים לראות בעוד 10-5 שנים, ושכל מה שעושים יוביל לשם, ולא סתם לזרוק את הכסף הזה, כאשר עוד דורות רבים יצטרכו לשלם את החוב. דווקא זו ההזדמנות לעשות שינוי מהותי".

"אם יש 135 מיליארד שקל, כדאי שתהיה איזושהי תכנית-על שאומרת איזו מדינה אנחנו רוצים לראות בעוד 10-5 שנים, ושכל מה שעושים יוביל לשם, ולא סתם לזרוק את הכסף הזה, כשדורות רבים יצטרכו לשלם את החוב"

גישתו של בן-דוד היא שאם צריך כעת לחזק את מערכת הבריאות, או להקטין את מספר התלמידים בכיתה כמענה לקורונה, מוטב לעשות זאת אחת ולתמיד, וכך לצאת מהמשבר מחוזקים, עם כיתות קטנות יותר ומערכת בריאות טובה יותר. כל זה לא קשור, לדבריו, רק בהוצאה תקציבית – אלא גם בניהול נכון יותר של התקציבים. "מערכות הבריאות והחינוך הוזנחו במשך שנים. ההזנחה היא לא רק פונקציה של כסף, אלא גם של ניהול גרוע מאוד. מהפוליטיקאים ועד לצוותים הבכירים שלאו דווקא יודעים לנהל.

דן בן דוד (צילום: מור ברנשטיין)
דן בן-דוד (צילום: מור ברנשטיין)

"קח, למשל, את מספר התלמידים בכיתה. אנחנו כבר שנים סובלים מכיתות עמוסות, עם צפיפות גבוהה של תלמידים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. אבל בפועל, מספר התלמידים למורה, לפי משרה מלאה, שווה למדינות המפותחות ואפילו במדינות מסוימות יש יותר תלמידים למשרת מורה. אז אם יש לנו מספיק כוח אדם, יואיל בטובו משרד החינוך לעשות בדק בית, ולראות איך אפשר לעשות כיתות קטנות יותר. ואז לא תהיה בעיית קפסולות.

"על אותו משקל, שמשרד הבריאות יתלבש על עניין הבדיקות. אין להם מושג מה קורה והם מחלקים את הבדיקות בתפזורת, בלי מנגנון מסודר ומדעי. זהו סימפטום של משרד שפשוט לא מתפקד".

פגיעה באמון האזרחים במערכת הבריאות

גם פרופ' דני פילק מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון – רופא בהכשרתו העוסק כיום בחקר מערכת הבריאות בישראל – סבור כי משבר הקורונה חשף חוליים של שנים ארוכות. "מה שקורה עכשיו הוא שאנחנו מגלים שמה שלא עשית במשך עשרים שנה אי אפשר לעשות במשך שבעה או שמונה חודשים.

"העובדה שבמדינת ישראל שיעור האחיות לנפש הוא בין הנמוכים בעולם המפותח ידועה לממשלות ישראל כבר לפחות 15 שנה. ידוע גם שאנחנו הולכים למצב של חוסר ברופאים, כי היום אנחנו מעט מתחת לשיעור הממוצע בעולם המפותח, אבל כ-50% מהרופאים שלנו מעל גיל 50 וקצב הייצור של רופאים חדשים הוא בין הנמוכים בעולם המפותח.

"אז עכשיו מקצים 10 מיליארד שקל לבריאות, אבל זה לדברים שהם דחופים לתקופת הקורונה, כמו ערכות בדיקה ואמצעי מיגון, אבל אנחנו יודעים שיש פער של 15 מיליארד שקל שנוצר ב-25 השנים האחרונות והכסף שניתן עכשיו לא בא לפתור את הפער הזה ולא יכול לפתור את זה כי אי אפשר תוך חצי שנה לפתור הזנחה של שנים.

מחאת האחים והאחיות (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)
מחאת האחים והאחיות (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)

"אותו דבר ניתן לטעון בנוגע לתשתיות החינוך. אם מחר כל המורים היו רוצים ללכת לבתי הספר ולמד משם בזום, או ללמד חצי כיתה כשהחצי השני מתחבר בזום – הם לא יכולים לעשות את זה כי תשתיות האינטרנט של בית הספר יקרסו, כי לא השקיעו בתשתיות האינטרנט של מוסדות הלימוד. ולמרות שנתניהו דיבר על מחשב לכל ילד, אין עדיין מחשב לכל ילד".

"אם כל המורים היו רוצים ללכת לבתי הספר ולמד משם בזום, הם לא יכולים כי תשתיות האינטרנט יקרסו, כי לא השקיעו בתשתיות של מוסדות הלימוד. ולמרות שנתניהו דיבר על מחשב לכל ילד, אין עדיין מחשב לכל ילד"

עם זאת, פרופ' פילק אינו מסכים עם הטענה של פרופ' ביאר ולפיה השקעה ארוכת טווח במערכת הבריאות מהווה תחליף ראוי יותר לסגר. "אם היו משקיעים כמו שצריך במערכת הבריאות, אז הייתה לה יכולת התמודדות יותר טובה, אבל אני לא בטוח אם זה היה מייתר את הסגרים משתי סיבות: ראשית, עם כל ההערצה שלי לאנשי מערכת הבריאות, היכולות שלנו להתמודד עם המקרים הקשים של הנגיף עדיין מוגבלות כי אין מספיק תרופות יעילות.

"שנית, יותר ויותר מחקרים מראים שיש למחלה תופעות משניות משמעותיות לאורך זמן, כמו מחלות לב ופגיעות מוחיות. לכן יכול להיות שכל עוד אין חיסון, ריחוק חברתי עדיין חשוב גם כשיש מספיק בתי חולים".

פרופ' דני פילק (צילום: צילום מסך, יוטיוב)
פרופ' דני פילק (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

פרופ' פילק מתמקד בשני היבטים שבהם להזנחה התקציבית יש השפעה: "האחד הוא הקושי לבצע מעקב אחרי מגעים כדי לשבור את מעגלי ההדבקה, וזה קשור ישירות לכך שבמשך שנים פירקו את מערך בריאות הציבור של ישראל; והשני הוא הפגיעה באמון של האזרחים במערכת הבריאות הציבורית, שבין השאר משליכה על האופן שבו אנשים מאמצים או לא מאמצים את ההמלצות של מערכת הבריאות".

חוסר האמון במערכת הבריאות אינו נחלתם הבלעדית של האזרחים, אלא מאפיין גם את הפקידות וגם את הפוליטיקאים. תוכנית האוצר מצביעה על העדפה מובהקת של השלטון למתן קצבאות ומענקים על פני השקעה ארוכת טווח בכוח אדם ותשתיות. קשה לנתק זאת מהעובדה שראש הממשלה ורוב פקידי האוצר גדלו על ברכי תיאוריות המביעות חוסר אמון ביעילות הכלכלית של המערכות הציבוריות וביכולת הביצוע שלהן.

"המדינה לא יודעת לבצע", "השוק יידע לעשות זאת בצורה יעילה יותר", הם משפטים שגורים במסדרונות הממשלה זה שנים רבות. מה הפלא, אם כן, שגם כאשר פותחים את הארנק ומפזרים כסף, מעדיפים להעביר אותו ישירות מקופת המדינה לכיסי האזרחים, מבלי שיעבור דרך מנגנונים ממשלתיים הנתפסים כ"מסורבלים" ו"מסואבים".

אבל הקורונה אינה פערי שכר, או מילואימניקים זועמים, או בעלי מוגבלויות במחאה. אי אפשר לפתור את המגפה בהעברת כספים ישירה. היא זקוקה לרופאים, אחיות, מיטות, מורים, נהגי אוטובוס, פקחים, סוקרים אפידמיולוגים, ציוד מתקדם, ובעיקר, תכנון ארוך טווח ותשתיות טובות. בקיצור, כל אותן השקעות שמי שלא מאמין במנגנוני המדינה משתדל להימנע מלממן אותו. וזה, לא פחות מהמשבר הפוליטי או השסעים העמוקים בחברה הישראלית, הקושי המרכזי של הממשלה הנוכחית בהתמודדות עם הקורונה.

עוד 1,759 מילים
סגירה