ב–20 בינואר 1942 התכנסו בוילה ואנזה בפאתי ברלין 15 קצינים בכירים ונציגי ממשל נאציים. הם נועדו כדי להחליט על פרטי "הפתרון הסופי לשאלה היהודית" – גירושם למחנות המוות והשמדתם של 6 מיליון מיהודי אירופה. האירוע לא היה דיון או הזדמנות לחיבוטי נפש. לא היו רגעי התנגדות נועזים. תחת זאת, הייתה זאת קבוצת נאצים שהתקבצו בחדר אחד ודנו בשלווה ברצח שיטתי של יהודים.
שבעים וחמש שנים לאחר מכן, ב-2017, בעיר אוסווגו שבמדינת ניו יורק, במהלך שיעור אנגלית למתקדמים במרכז להוראה, טכנולוגיה וחדשנות, ביקש מורה מהתלמידים שלו לדמיין לעצמם שהם אחד מהנאצים האלה. באופן מעורר תדהמה ובל ייאמן, הוא ביקש מהם לטעון בעד ונגד הפתרון הסופי.
ארצ'ר שורטליף וג'ורדן אפריל, שניים מהתלמידים בכיתה – שהייתה מורכבת ברובה מלבנים לא יהודים – התנגדו בתוקף. כפי שהסביר שורטליף ל-Oswego County News Now, הוא הבין מה מהסיבה למטלה אך זה היה בלתי נתפס בעיניו: "אתה יכול לשחק את סנגורו של השטן, אבל לא את השטן עצמו", אמר.
המורה התעלם מהשגותיהם, ובסופו של דבר הציעה להם הנהלת ביה"ס מטלה חלופית, מבלי לבטל את הקודמת. גם מפקחת החינוך של מדינת ניו יורק, מרי אלן אליה אמרה – כששמעה על כך לראשונה – שזה היה תרגיל "בחשיבה ביקורתית".
אך שורטליף ואפריל לא היו מוכנים לקבל זאת. הם פרסמו את מאבקם בכלי התקשורת באמריקה, ופנו לליגה למניעת השמצה – וניצחו. הליגה הבטיחה שתוודא כי בעתיד לא יתבקשו עוד תלמידים לבצע מטלה מסוג זה.
ועם התפרסם הסיפור, קרה שסופרת ממילווקי, ליזה ווימר, עשתה את דרכה לאוסווגו, כדי לשאת הרצאה בחנות ספרים במקום, על ספרה "Hello?".
בעודה יושבת במכוניתה, ומחכה שגשם הזלעפות ייחלש, ווימר קראה את סיפורם של שני בני-העשרה האלה, שהועלה לפייסבוק על ידי דודתה. ליזה, אמא יהודייה לשניים, חשה שמחובתה לפגוש אותם. להפתעתה, כשנכנסה לבסוף לחנות היא נתקלה בפנים מוכרות מהפייסבוק – ג'ורדן אפריל. היא עבדה בחנות.
בעודה יושבת במכוניתה, ומחכה שגשם הזלעפות ייחלש, ליזה ווימר קראה את סיפורם של שני בני-העשרה האלה. כשנכנסה לבסוף לחנות היא נתקלה בפנים מוכרות מהפייסבוק – התלמידה ג'ורדן אפריל. היא עבדה בחנות
באותו ערב שוחחה ווימר עם השניים בטלפון. היא הביעה התפעלות מנחישותם ומאומץ לבם, והחליטה שחובה להעלות על הכתב את סיפורם. "מיד תפסתי שאני עומדת לכתוב סיפור על האירוע", סיפרה לי באימייל. "מלכתחילה, הסיפור לא נועד להיות על שני הנערים האלה, אלא על ההשלכות הרחבות שיש למטלה מעין זאת על התלמידים, על הכיתה, על בית הספר, על הקהילה, ואולי אף על העולם".
התוצאה היא ספר הפרוזה "המטלה" (The Assignment), שיצא הקיץ (באנגלית) בהוצאת Delacorte Press. מסופר שם על שני בני נוער, קייד ולוגאן, הניצבים בפני מטלה דומה בבית ספר שכולו מורכב מילדים לבנים לא יהודים, "כדוגמת בית הספר של הנערים האלה, ודומה לזה שבו ביקרתי באזור", מסבירה ווימר.
זהו סיפור הבוחן את נקודות הראות של קייד, לוגאן ותלמידי הכיתה האחרים. הספר ממחיש כיצד עלולים מורים, מבלי משים, להזין את תחושות אי-הסובלנות הקיימות כבר בלב התלמידים, בגין מטלות מסוג זה ואחרות, שמוטלות על תלמידים ברחבי המדינה, כפי שמסבירה ווימר בהקדמה לספרה.
בימים שבהם האנטישמיות וחוסר הסובלנות מרימים ראש בארצות הברית, כאשר ארגוני העליונות הלבנה ותיאוריות הקונספירציות זוכים לעידוד מצד אלה היושבים בחלונות הגבוהים, הספר הוא תזכורת לאחריות המוטלת על כולנו לחשוף אי-צדק באשר הוא. הספר הזה הוא גם סיפור על זהות, אהבה ונאמנות. הדרך שבה עומדות משפחות הנערים מאחוריהם ממחישה כמה אפשר להשיג כשאנו מעודדים את ילדינו להיאבק על הצדק, גם אם זה עולה לנו במחיר אישי.
My first interview about my upcoming YA novel, THE ASSIGNMENT @DelacortePress The story behind the story & the two teens who inspired it: Jordan April & Archer Shurtliff. @WriteOnDoorCo #amwriting @SCBWIWisconsin #courage #SpeakOut https://t.co/4nRD0ZdDgc pic.twitter.com/tnRxF4I8JM
— Liza Wiemer (@LizaWiemer) January 6, 2019
שאלתי את ווימר אם זהותה היהודית השפיעה על הספר שלה, וכיצד ניסיונה כמורה (יותר מ-20 שנים) סייע לה לגבשו, ומה הייתה רוצה שקוראיה יפיקו ממנו.
כיצד ניסיון חייך כיהודייה הגדלה בסביבה לא יהודית השפיע על כתיבת הספר?
"כתיבת הספר עוררה זיכרונות של תקריות אנטישמיות שנתקלתי בהן בנעורי. חלקן נבעו מבורות וחלקן מאמונות מושרשות. שאבתי מתחושותיי אלה – מהפחד, מתחושת הזרות שחשתי בבית הספר ובקהילה שלי – והשתמשתי בהן כדי להמחיש כיצד האנטישמיות וכל צורה של שנאה משפיעות על החברה שלנו".
בספר מובעת אמפתיה כלפי מר בארטלי, אותו מורה שהגה את המטלה השנויה במחלוקת. מדוע חשת שיש צורך להציג את זווית הראייה שלו?
"עוד טרם כתבתי ולו מילה אחת, הרגשתי שחשוב שאבין את מר בארטלי ואת מניעיו. החלטתי לאתגר את עצמי ולדמיין אותו כמורה שתלמידיו מחבבים. אבל אז נאלצתי לשאול את עצמי כיצד מורה חביב התלמידים יטיל מטלה החורגת מגבולות המוסר. שאבתי מהרקע שלי בחינוך כדי לברר היטב מה הניע אותו.
"בנסיבות דומות, הכפישו לעיתים קרובות את שמם של מחנכים כאלה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. רק לעיתים רחוקות אנחנו זוכים לקבל מידע על הרקע שלהם. על בסיס התגובות שקראתי, ראיתי שהכותבים ממהרים לשפוט, וזה גורם לנזק מתמשך. אני ראיתי במעשיו של מר בארטלי מעשים שנבעו מחוסר הבנה ומחשבה, ולא מזדון. היה לי חשוב להציג אותו כרב-ממדי ואותנטי".
כיצד הכתיבה והמחקר שערכת לספר שינו את הפרספקטיבה שלך כאשת חינוך?
"מורים טובים עושים טעויות. אני ערה היום להשלכות של המטלות האלה ולדינמיקות המאתגרות שהן מעוררות בכיתה ומחוצה לה. הבנתי שחיוני לכונן סביבת למידה שבה בעלי דעה שונה יכובדו. מחובתנו לעודד תלמידים לצאת נגד עוולות ולתמוך בהם, במקום לחוש מאוימים על ידם ולנסות לדכא את קולם".
"מורים טובים עושים טעויות. אני ערה היום להשלכות של המטלות האלה ולדינמיקות המאתגרות שהן מעוררות בכיתה ומחוצה לה. מחובתנו לעודד תלמידים לצאת נגד עוולות ולתמוך בהם, במקום לנסות לדכא את קולם"
בסוף ספרך את כותבת על הפגנת יהדותך ובה בעת על רצונך לפעמים להסתירה כדי להגן על עצמך, מאבק מוכר ליהודים בתפוצות. כאם, איך השכלת לטפח את הגאווה של ילדייך ביהדותם בד בבד עם הרצון לנסות לשמור עליהם?
"יצירת חיים יהודיים בביתנו ומחוצה לו כדי שילדינו יגדלו באווירה זאת, הייתה חשובה מאוד בעיני ובעיני בעלי. כבר בשלב מוקדם קיבלנו החלטות שלא היו קלות. החלטנו במודע לשמור על כשרות ועל השבת, ולבנות אהבה ליהדות בביתנו. ככל שהתערינו בחיים היהודיים, כך ראינו כיצד יצרו החוויות עבור בנינו שמחה, יציבות, גאווה, תחושת זהות מושרשת ותחושת קהילה. אך יחד עם כל אלה, ממשיכה האנטישמיות להיות מעין שמיכה עבה וכבדה המעיקה עלינו.
"תקרית אחת במיוחד הייתה מאוד מפחידה. באחת הפעמים שבהן פסענו לעבר בית הכנסת שלנו ביום כיפור, האטה לידנו מכונית. החלון נפתח, פחית הושלכה והתנפצה לידנו. בעוד צמיגי המכונית חורקים כשמהירות הנסיעה הואצה צרח אחד האנשים שישבו בה 'הייל היטלר!'.
"אנחנו כהורים החלטנו לחזק את הקהילה שלנו ולוודא שיינקטו אמצעי הביטחון הטובים ביותר. לא נרתענו משיחות עם בנינו וממענה לשאלותיהם. באותה עת גם וידאנו שהבית יתמלא באהבה ליהדות. כפי שהסבירו דני פראגר וג'וזף טלושקין בחיבורם :"מדוע היהודים: הסיבה לאנטישמיות" (Why the Jews: The Reason for Antisemitism) העמקה ביהדותנו וחיזוקה חשובות ומשמשות כלים עוצמתיים למאבק בשנאה. אסור לשנאה לנצח. לעולם".
מוצא חן בעיניי שהספר הוא יותר מאשר סיפור על מאבק באנטישמיות. הוא עוסק באפליה, בגזענות ובחוסר סובלנות מכל סוג. מדוע היה זה חשוב בעינייך?
"כשערכתי את המחקר על הספר, שוחחתי עם מספר מרצים ורבנים על כך שהנאצים אימצו את תורתו של דארווין בנוגע להישרדותו של החזק ולקחו זאת לקיצוניות כדי ליצור את הגזע הארי. מה שלמדתי במהלך לימודי היהדות שלי הוא שאנחנו מאמינים בהיפך הגמור. אנחנו אמורים להעריך ולטפח כל אדם והייחודיות שלנו. מחובתנו לדאוג לכל מי שזקוק להגנה. לכל אחד נקודות חוזק ותורפה. זה חלק מהיותנו בני אדם. לכן, הדגש צריך להיות מושם על האופן שבו כל אדם יכול לתרום ערך ולהביא טוב לעולמנו. איש אינו עליון או נחות".
יש משפט ששמת בפי אבא של לוגאן שהרשים אותי: "רבים מאמינים בדברים שונים, אך עומדים מנגד ולא עושים דבר". זו תקופה שבה אמונותינו נבחנות ומעשינו נחוצים כל כך, איך נמשיך לשמור על תנופה ולעשות את הדבר הנכון?
"יש ביהדות תפיסה שכאשר אנחנו רואים שמשהו קורה, אנחנו צריכים למצוא את הסיבה לכך. האם זו ההזדמנות שלנו ללמוד, האם זו השתקפות המציגה לנו תחום שבו אנו צריכים להתפתח, או שמא זו קריאה לפעול? כל אחד צריך לקחת בחשבון את התפיסה הזו ולהחליט מה פירושה לגביו. כמו בספר שלי, לא כל אחד ירגיש בנוח לפעול כפי שפעלו קייד ולוגאן. יש בספר דמויות הבוחרות לפעול בצורה שונה כדי לשנות. לכולנו הכוח למחות, כל אחד בדרכו. כל יום מעניק הזדמנות להתחיל מבראשית. אם נתקלתם בעוול, שאלו את עצמכם 'מדוע אני ראיתי את זה ולא מישהו אחר? אם לא אעשה דבר, האם אוכל לחיות עם זה?' לעשות את הדבר הנכון זה לא תמיד קל, אך זאת הדרך היחידה לשנות את העולם".
נושא הספר החדש של וימר מזכיר את זה של "הגל" מאת מורטון רו, שיצא לאור ב-1981, ועובד באותה שנה לדרמה טלוויזיונית אמריקאית מצליחה בשם "הנחשול". עלילת הספר והסרט עוסקת בניסוי אמיתי שערך מורה מקליפורניה, אשר ביקש להמחיש לתלמידיו את מחיר החיים בחברה פשיסטית, והם נכללו במשך שנים בתכניות הלימוד בארץ.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם