מובטלים, לא בטלנים

אילוסטרציה, מובטלים ישראלים מגיעים לשירות התעסוקה בירושלים (צילום: Flash90)
Flash90
אילוסטרציה, מובטלים ישראלים מגיעים לשירות התעסוקה בירושלים

בשבועות האחרונים הולכים ומתרבים הדיווחים בתקשורת, רובם מפי מעסיקים, על הקושי לגייס עובדים חדשים מבין מפוטרי הקורונה ועל עובדים שמסרבים לחזור מחל"ת. בדיווחים נרמז או נאמר במפורש שאלה וגם אלה "בוחרים" לחיות על חשבון "קרן השפע" שהמדינה מעתירה עליהם במקום לחזור לעבוד. רק בתחילת השבוע קבל יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד:

"אני מדבר עם בעלי מפעלים, שמספרים לי שהם מחפשים עובדים ולא מוצאים. אנשים לא רוצים לעבוד, כי הם מקבלים דמי אבטלה".

אלא שהנרטיב הצומח הזה, שלפיו המפוטרים והעובדים הלכודים בלופ של חל"ת הם "סרבני עבודה", עצלנים או פרזיטים שנהנים מבטלנותם ומאבטלתם, מנותק לחלוטין מהמציאות.

הנרטיב הצומח הזה, לפיו המפוטרים והעובדים הלכודים בלופ של חל"ת הם "סרבני עבודה", עצלנים או פרזיטים, שנהנים מבטלנותם ומאבטלתם, מנותק לחלוטין מהמציאות

נתחיל מהאגדה של דמי אבטלה "נדיבים". כמיליון המובטלים שפוטרו מעבודתם או נשלחו לחל"ת ללא תאריך תפוגה, אינם מסוגלים להתקיים מתשלומי האבטלה הנמוכים שהם מקבלים. כך למשל, עובד ששכרו עמד על 8,000 שקל ברוטו (השכר החציוני במשק) ופוטר או הוצא לחל"ת, זכאי לדמי אבטלה בסך 5,250 שקל – קצת פחות משכר המינימום. הכנסתו נטו קטנה ב-1,500 שקל בחודש. הירידה בהכנסה נטו הולכת וגדלה ככל ששכר העובד או העובדת היו גבוהים יותר.

בפועל, רק מעטים יכולים להרשות לעצמם לספוג לאורך זמן ירידה בהכנסתם בהיקפים כאלה, שמשמעותה ירידה ניכרת ברמת החיים. וכשמדובר בהורים לילדים – פגיעה ברמת החיים של המשפחה כולה. לכן, המוטיבציה של המושבתים מאונס לחזור לעבוד דווקא גבוהה מאוד, ולא להפך.

המוטיבציה לחזור לעבודה גבוהה גם מסיבות רגשיות וחברתיות. עבור רובנו העבודה היא מקור משמעות חשוב בחיינו, בעל קשר הדוק לאופן שבו אנחנו מגדירים ותופסים את עצמנו. ישיבה בבית בחוסר מעש פוגעת בתחושת הערך העצמי ובדימוי העצמי שלנו כאנשים תורמים ומתפקדים.

כשמדובר בצעירים שנפלטו משוק העבודה, לא רק שנשללת מהם היציאה לחיים עצמאיים, הם גם מתנתקים ממקורות תמיכה חברתיים חיוניים. כשמדובר בהורים מובטלים, הם מתביישים בפני ילדיהם על כך שאינם מצליחים לפרנס אותם בכבוד ולשמש להם מודל של הצלחה. ואילו מפוטרים בני 45 ומעלה, שהסיכוי שלהם למצוא עבודה חדשה נמוך גם בימים כתיקונם, סובלים כיום מחרדה קשה ביותר באשר לעתידם המקצועי וחוששים מכך שנידונו לגלות במדבר התעסוקתי.

נמשיך באגדה שלפיה מעסיקים משוועים לעובדים ולא מוצאים. האמת היא שרוב מוחלט של המובטלים לא עובדים פשוט כי אין עבודות. אם לפני המשבר היו במשק כ-100 אלף משרות פנויות מדי חודש, מאז פרוץ המגפה כמות המשרות הפתוחות ירדה בצורה תלולה, עד לרמה שבה גם אם יאוישו כולן תהיה לכך השפעה זניחה על שיעור האבטלה.

נתחיל מהאגדה של דמי אבטלה "נדיבים". כמיליון המובטלים שפוטרו מעבודתם או נשלחו לחל"ת ללא תאריך תפוגה, אינם מסוגלים להתקיים מתשלומי האבטלה הנמוכים שהם מקבלים

אז מה מקור הטענה המתוזמרת, והכנראה לא מקרית, לגבי "בטלנותם" של המובטלים?

ראשית, בקבוצה של כמיליון אנשים תמיד יהיו יוצאים מן הכלל. אפשר להניח שמיעוט מבין המובטלים מעדיפים מסיבות שונות לא לעבוד בעת הזאת. חלקם, צריך להזכיר, נאלצו בחודשים האחרונים – שבמהלכם מערכת החינוך הושבתה או פעלה באופן חלקי בלבד – לשהות עם ילדיהם הקטנים בבית.

שנית, חלק מהמעסיקים מציעים לעובדים לחזור מחל"ת או מנסים לשכור עובדים חדשים בשכר הרבה יותר נמוך – אפילו עד מחצית – מזה שהציעו על אותן משרות ערב המשבר. במקרים כאלה אכן עשוי להיות משתלם יותר לקבל דמי אבטלה. אף אחד לא צריך לעבוד בתנאים פוגעניים ולא הוגנים; בשביל זה יש דמי אבטלה מלכתחילה.

בכל מקרה, המובטלים מודעים לכך שדמי האבטלה שלהם זמניים, ובעוד כמה חודשים, כשלא יהיו זכאים לה יותר, אם לא ימצאו עבודה קודם לכן – הם יגיעו למצב של קריסה כלכלית מוחלטת.

שלישית, קבוצה אחרת של מעסיקים אינה מצליחה למצוא עובדים עם הכישורים המקצועיים הנדרשים לה, כי פשוט אין כאלה בין המובטלים. המצב הזה היה שכיח גם לפני המשבר הנוכחי, ואין כל קשר בינו לבין קבלת דמי אבטלה. הקשר הוא תת-ההשקעה הממשלתית הכרונית בהכשרות המקצועיות ובפיתוח מיומנויות רלוונטיות לשוק התעסוקה. אותה תת-השקעה, שנמשכת כבר יותר משני עשורים, הובילה למחסור ניכר בעובדים מקצועיים גם טרום המשבר הנוכחי.

בהקשר הזה, אגב, כדאי לציין שמשבר הקורונה הוא דווקא הזדמנות לצמצם את פערי הכישורים ולספק לכמה שיותר מובטלים הכשרות מקצועיות איכותיות. למרבה הצער, הממשלה עסוקה במריבותיה הפנימיות, ולמרות כל ההבטחות והתקציבים שאישרה לשם כך טרם הניעה את המהלך הכל כך נדרש הזה.

כדאי לציין שמשבר הקורונה הוא דווקא הזדמנות לצמצם את פערי הכישורים ולספק לכמה שיותר מובטלים הכשרות מקצועיות איכותיות. למרבה הצער, הממשלה עסוקה במריבותיה הפנימיות

הניסיון להציג את המובטלים בהעדפת הבטלה מזכיר את האשמת העניים בעוניים, במקום להכיר בבעיות שמייצרת המדיניות הממשלתית. הנרטיב הזה לא רק פוגעני ומקומם, אלא גם יוצר סטיגמות מסוכנות ומפלגות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 692 מילים ו-1 תגובות
סגירה