גדלתי במשפחה בת שמונה ילדים בעיירת פיתוח. על אף זאת חיינו ברווחה כלכלית. לא נסיעות לחו"ל או סמלי סטטוס אחרים, אבל כן מכונית, כן שיעורי נגינה, כן בגדים, כן ספרים ואוכל וודאי שלא היה חסר אף פעם.
אבא שלי היה עצמאי ואמא שלי היתה פקידה בשרות הציבורי, עד שב-1977 נאלץ אבי לסגור את עסקו. בגיל לא צעיר ועם שמונה ילדים נעלם הביטחון התעסוקתי והוא הפך לעובד קבלן.
אבא שלי היה עצמאי ואמא שלי היתה פקידה בשרות הציבורי, עד שב-1977 נאלץ אבי לסגור את עסקו. בגיל לא צעיר ועם 8 ילדים נעלם הביטחון התעסוקתי והוא הפך לעובד קבלן
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היה בשני מישורים: בשכר עצמו שהפך לשכר רעב, ובעובדה שביום אחד הפך אבי לעובד נטול זכויות, העובד לפי שעות ומפוטר בכל שנה למשך כשלושה חודשים. זאת כששאר העובדים באותו מקום עבודה עושים את אותה עבודה בדיוק, רק שהם כן נהנים מקביעות וזכויות ומקבלים שכר גבוה יותר. הדבר יצר מעמדות של עובדים בתוך מקום העבודה, ואני זוכרת היטב את השבר הזה של חוסר הביטחון התעסוקתי.
יש מי ששואל איך אדם בר דעת יכול לתת את קולו לטראמפ. איך ייתכן שהוא זוכה לכל כך הרבה קולות?
אני מבקשת לענות על השאלה הזו לא מההיבטים המוכרים של הסתה – נגד אליטות, נגד זרים, נגד שחורים. לא מההיבטים של זריעת שנאה ופחד מפני זרים, של פייק ניוז ושל פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר. כל אלה הם גורמים שאכן מביאים להצבעה למועמד כמו טראמפ שיודע לרכוב היטב על הגלים האלה ולנצל אותם לטובתו – אלא דווקא מן ההיבט של סדרי העולם הישן אל מול סדרי העולם החדש, בפרט בשוק העבודה.
שוק העבודה הוא אולי השוק שעבר את השינויים הגדולים ביותר בתקופת הגלובליזציה, שוק שבו יותר ויותר משרות הפכו ללא רלבנטיות – מה שהפך עובדים רבים לא רק ללא רלבנטיים, אלא הביא אותם לעוני ולמחסור.
אם מישהו רוצה לפשפש בנבכי ההצבעה האמריקאית לטראמפ וההצבעה הישראלית לנתניהו, עליו להתמקד לא רק בכל הפרמטרים הפופולריים של גזענות, מיזוגניה ולאומנות אלא בשוק העבודה הישן ובביטחון התעסוקתי של העובדים.
ביכולת של העובדים לפרנס משפחה – בפרט בעובדים מהמעמד הבינוני הנמוך. אלה שהביטחון התעסוקתי שלהם, כמו של אבי, היה תוצאה של דפוסי העסקה ישנים – משרות קבועות במפעלים, שעות קבועות, טיפוס בסולם הדרגות וההבטחה שהעובד יוכל להמשיך ולפרנס את בני משפחתו ויוכל להמשיך לעבוד באותו מקום העבודה עד לפנסיה.
יש השואלים איך אדם בר דעת יכול לתת את קולו לטראמפ. איך ייתכן שהוא זוכה לכל כך הרבה קולות? אני מבקשת לענות על השאלה מההיבט של סדרי העולם הישן אל מול סדרי העולם החדש, בפרט בשוק העבודה
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עובדים החלו לקבל זכויות שונות. זכויות שהגנו עליהם מפני עריצות המעסיק, זכויות שסייעו להם בשעת מחלה, פציעה, פיטורין. זכויות שבסופו של דבר השתלמו גם למעסיק עצמו.
עם התפתחות השווקים הגלובליים והטכנולוגיים שוק העבודה הפך להיות שוב שוק פרוץ. מקרים של העסקה בדפוסי העסקה של עובדי קבלן אינם נדירים והם הולכים ותופסים נתח שוק נאה. שוק העבודה בעשורים האחרונים חווה ריוויזיה, לא עוד ביטחון תעסוקתי, לא עוד זכויות, העובד שב והיה לעבד מודרני, מוצר נחות וזול שכל אחד יכול לקנות בזול ולהחליף בחדש.
המצביעים של טראמפ, יותר משהצביעו נגד מוסלמים, נגד היספאנים או נגד זרים הם הצביעו בעד שיבה לעולם הישן המוכר להם, עולם בו יש ביטחון תעסוקתי, עולם בו אדם לא מאבד את כל מה שיש לו במחי מכתב פיטורין אחד.
וכשטראמפ דיבר על I'll make America Great Again הוא דיבר אמנם על גזענות אבל הפועלים חשבו על דברים אחרים. הם חשבו על ביטחון תעסוקתי, על עבודה מסודרת מתשע עד חמש, עם זכויות, עם שכר נאה, שכר המאפשר פרנסה וחיים סבירים, ללא חשש תמידי מפני פיטורים ועם פנסיה.
נתניהו פתר את העניין על ידי רישות המנגנון הציבורי בישראל במאות אלפי משרות של אנשים נטולי השכלה וכישורים שקיבלו ג'ובים. את יתר המערכות, כמו מערכת החינוך, מערכת הבריאות, משרד המשפטים ומערכת הרווחה, בהן יש צורך בעובדים עם השכלה וכישורים – נתניהו הרעיב למוות, על חשבון המערכות האחרות בהן אין צורך בהשכלה וכישורים.
שוק העבודה בעשורים האחרונים חווה נסיגה. לא עוד ביטחון תעסוקתי, לא עוד זכויות, העובד שב והיה לעבד מודרני, מוצר נחות וזול שכל אחד יכול לקנות בזול ולהחליף בחדש
כתוצאה מכך, אין היום איזון במערכות האלה – יש הרבה יותר עובדים נטולי השכלה וכישורים מאשר כאלה עם השכלה – ואני מאמינה כי חלק גדול מהם הם מצביעי ש"ס ונתניהו, בדיוק בשל המשרות האלה. נתניהו בעזרת מרכז הליכוד, מרכז הג'ובים של המדינה, עקף את הבעיה (שהוא היה בין מחולליה) בעזרת יצירת מאות אלפי משרות מופרכות.
אלא שכלכלה של מדינה, כל מדינה, איננה יכולה להיות מושתתת על מיעוט יצרני ורוב ג'ובניקי. כלכלה כזו בסופו של דבר תסיג את המדינה לאחור ותביא למיתון כלכלי עמוק – כמו גם לשבר חברתי.
אינני כלכלנית ואין לי מושג איזו רגולציה צריכה להיות על מנת להשיב את הביטחון התעסוקתי לעובדים, ואין לי מושג האם בעולם התעסוקתי החדש בו אין קביעות, אין משרות לנצח בהן מובטחת פנסיה – יש בכלל דרך להשיב את הביטחון הזה.
מה שבטוח – טראמפ ונתניהו אינם התשובה לכך. הרי באופן פרדוקסלי דווקא מצביעי טראמפ באמריקה ומצביעי נתניהו בישראל הם אלה שנפגעו מהסדר הכלכלי החדש שטראמפ ונתניהו הם המייצגים הכי טובים שלו.
טראמפ ונתניהו מייצגים סדר כלכלי קפיטליסטי חזירי, שוק חופשי, שבו החזקים, אלה שיכולים לנהל מו"מ עם הממשל לגבי גובה המס שיגבה מהם – כמו נתניהו וטראמפ עצמם – שורדים. הפועלים המסכנים, לעומתם, לא רק שאינם יכולים לנהל מו"מ על תנאי העסקה שלהם, אלא שפעמים רבות דפוס ההעסקה שלהם הוא נצלני, שרירותי ותלוי בגיל. כמעט חזרה לימים שלפני המהפכה בה התפתחו הזכויות המגינות על העובדים מפני כל אלה.
טראמפ ונתניהו אינם התשובה. הם מייצגים קפיטליזם חזירי שבו החזקים, המתמקחים על גובה המס שישלמו – כנתניהו וטראמפ – שורדים, ואילו הפועלים המסכנים סובלים מדפוסי העסקה נצלניים, שרירותיים ותלויי גיל
ביטחון תעסוקתי, ביטחון כלכלי, דפוסי העסקה חדשים – כל אלה קובעים את דפוס ההצבעה של מצביעים לא פחות מיתר הפרמטרים, מי שמבקש להחליף את נתניהו, צריך להתרכז בכלכלה ובביטחון תעסוקתי יותר מאשר בכל היבט אחר – בימים אלה, כאשר המשבר הכלכלי החמור כתוצאה מהקורונה נותן אותותיו – זה יהיה כנראה הפרמטר שיקבע את גורלם הפוליטי של מועמדים לשבט או לחסד.
דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.
הכותרות הראשיות עכשיו
בני גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית שלושה עשר רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים בלבד (יצחק רבין ואהוד ברק) הפכו לראשי ממשלה (השני עם הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה נבחר בישראל). רמטכ"לים אחרים לא היו סיפורים של הצלחה בולטת בפוליטיקה הישראלית וחלקם היו לסיפורי כישלון פוליטי.
בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.
גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית 13 רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים (רבין וברק) הפכו לרה"מ (השני עם הכהונה הקצרה ביותר רה"מ נבחר בישראל)
בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.
בסך הכל – רק בחמישית מן המקרים של כניסת קצינים בדרגות אלוף ומעלה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית לגנרלים בצבא. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, עובדה שהשפיעה גם היא על צביונה של הפוליטיקה הישראלית ובה תת ייצוג בולט לנשים. זה בוודאי נמוך בהרבה מרף הציפיות או מן האשליה הרווחת כאילו אנשי צבא בכירים יהיו לאנשי מדינה ופוליטיקה מובילים. הנחת כזב, האלילים הכזיבו, לרוב.
רוב ראשי ממשלות ישראל היו ברובם חסרי כל ניסיון צבאי משמעותי בדרגות בכירות או חסרי ניסיון צבאי כלשהו. כמה מן המוצלחים שבהם לא שירתו כלל בצבא.
במיוחד ככל שגדלה הקיטוביות הפוליטית בישראל, כך מתקיימת הציפייה כי רמטכ״ל כדוגמת גנץ יושיע את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה ויגאל אותה מבעיותיה הקשות. במסגרת זו אף נשמעו לאחרונה ציפיות לכניסתם של הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט והנוכחי – כוכבי, ללבה הרותחת של החיים המפלגתיים.
הפוליטיקאים חוששים מאנשי צבא, לשווא. לכן כבר ב-2007, בעת ממשלת אולמרט, תוקן החוק והוא מחייב תקופת צינון משפטית של שלוש שנים, שמונעת מאישי צבא בכירים בדרגות אלוף או רב אלוף להיכנס מיידית לפוליטיקה לפני תום שלוש שנים מסיום שירותם הצבאי. מצד אחד, יש בתקופת צינון זו הגיון דמוקרטי של שלטון חוק אזרחי וצמצום הכדאיות של אישים צבאיים בכירים לעסוק בפוליטיקה מפלגתית עוד בתקופת כהונתם הצבאית. מצד אחר, אין למניעה החוקית הזו הרבה תכנים. היא באה להגן על פוליטיקאים מכהנים ולא על דמוקרטיה.
רק לחמישית מהקצינים בדרגות אלוף ומעלה שנכנסו לפוליטיקה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, מה שהשפיע על צביון הפוליטיקה הישראלית ותת הייצוג הבולט בה לנשים
הציפייה מאישי צבא להיות פוליטיקאים טובים היא חסרת בסיס, לרוב. בארץ ובעולם גנרלים אינם נוטים להיות סיפור הצלחה פוליטי כביר. הסיבה אינה אישית אלא עמוקה יותר. הסיבה היא שיטתית. המקצוע הצבאי שונה במובנים רבים מן המקצוע הפוליטי. איש הצבא התחנך להביא לביטוי מיטבי מסגרת ממושמעת והיררכיה פיקודית, שבה הבסיס להובלת אנשים מעוגן בפקודות והוראות ברורות. פוליטיקה היא אמנות הפעלת הכוח הציבורי במסגרת תחרות נוקשה על הקצאות משאבים.
איש הצבא מתחנך להטעות את האויב. הפוליטיקה מבוססת לצערנו על הטעיית היריב הפוליטי. המקצוע הצבאי מבוסס על חשאיות, בפוליטיקה על ניצול הפומביות. הרטוריקה הצבאית מבוססת על חדות ובהירות תוך הפגנת נחישות. הרטוריקה הפוליטית מבוססת על השגת פופולריות. החזון הצבאי הוא המשך התכליות המדיניות באמצעים אחרים. החזון הפוליטי הוא ניצול העוצמה הצבאית להישגים מדיניים ואישיים.
אמנם המקצוע הצבאי רחוק מלהיות תמים. רמטכ"לים חייבים לעבוד מול ולעומת דרגים מדיניים אך בכך הם רוכשים רק ניסיון מסוים ולא ידע פוליטי הדרוש להנהגה מדינית. רשימת ההבדלים עוד ארוכה, אך לב העניין הוא כי ניתן ללמד פיקוד וניהול אך לא ניתן ללמד באופן נרכש כריזמה פוליטית. עכשיו – בשיא הקיטוביות ושפל המצב של החיים הציבוריים בישראל, אנו עלולים להילכד שוב במלכודת הפתאים של צפיות לגנרל שיגיע ויושיע. זאת במקום בדק בית יסודי של כשלי החיים האזרחיים בישראל.
פרופסור גד ברזילי הוא מומחה למשפט, חברה וממשל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים. (צילום: פוטו נגבה).
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
למחנה הפוליטי שמעוניין בהחלפת נתניהו, ובראשו מפלגות "תקוה חדשה" ו"יש עתיד", יש אפשרות בטוחה אחת לחסום את דרכו של נתניהו – לוודא מעבר של כחול-לבן, "עבודה" ו"מרצ" מעל אחוז החסימה. תעדוף מפלגות אלה חיוני גם על חשבון מנדטים של סער ולפיד, שבכל מקרה יהיו חייבים לשתף פעולה אחרי הבחירות בקואליציה מורכבת שתצטרך לשלב את ליברמן ובנט עם גנץ, סער, לפיד ומפלגות השמאל או החרדים. קואליציה כזאת תוכל לקום רק אם דרכו של נתניהו להקמת ממשלה תהיה חסומה. בתסריט בו כל המפלגות הללו עוברות את אחוז החסימה – נתניהו, עם בנט, לא יכול לחצות את רף 60 המנדטים (ובסבירות גבוהה גם לא את ה-58).
* * *
בפעם הרביעית גרר בנימין נתניהו את מדינת ישראל לבחירות, בתקווה כי הפעם יצליח להשיג את מספר הקסם – 61 מנדטים. נתניהו כשל בכך 3 פעמים בשנתיים האחרונות, אולם בבחירות אלה יש מרכיב שונה שלא היה קיים בבחירות הקודמות ומשפר את סיכוייו: פיצול משמעותי בגוש המרכז-שמאל לשורה של מפלגות קטנות.
נתניהו כשל 3 פעמים בשנתיים האחרונות בהשגת מספר הקסם 61, אולם בבחירות אלה יש מרכיב שלא היה קיים בבחירות הקודמות ומשפר את סיכוייו: פיצול משמעותי בגוש המרכז-שמאל לשורת מפלגות קטנות
הדבר יוצר סיכון לאובדן קולות אל מתחת לאחוז החסימה ויכול בתנאים מסויימים לאפשר לנתניהו לחצות את רף ה-60. נכון לעכשיו, הפגיעה הקשה ביותר היא ברשימות הערביות שתרמו לגוש "לא ביבי" 15 מנדטים בבחירות האחרונות ועומדות היום בסקרים על מספר חד-ספרתי.
למרות זאת, בהתנהלות נכונה, יכול המרכז-שמאל למנוע אפשרות של נתניהו לנצח בבחירות. בכל הסקרים חוזרת תמונה זהה – במצב בו כל המפלגות הציוניות משמאל עוברות את אחוז החסימה, גוש הימין קטן מ-60. אפילו בסקרים בהם הרשימה המשותפת משיגה 8-9 מנדטים בלבד, נתניהו לא מצליח להשיג את מבוקשו, כל עוד מרצ, העבודה וכחול-לבן נמצאות מעל אחוז החסימה.
|
|
סקר כאן 11
9.2 (מרצ לא עוברת) |
"פאנלס פוליטיקס" 19.2
(כחול-לבן לא עוברת) |
"מדגם" קשת 12 16.2
כל המפלגות עוברות |
ק.פוקס חדשות 13 15.2 כל המפלגות עוברות |
|
גוש נתניהו |
62 | 60 | 59 | 58 |
| גוש סער-לפיד | 58 | 60 | 61 |
62 |
שני דברים יקרו בוודאות יום לאחר הבחירות: "יש עתיד" תהיה המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל וליאיר לפיד לא יהיה סיכוי להרכיב ממשלה. לא קיים תסריט שבו גדעון סער ובנט עוזבים את הימין בשביל להצטרף לממשלה תחת לפיד. לכן אין חשיבות אם ל"יש עתיד" יהיו 15 מנדטים, 18 או 20. נקודת המפתח היא בהבטחת גוש חוסם שמנטרל אפשרות להקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר. הסרת אפשרות זאת מסדר היום תאפשר (אולי) קואליציה שבבסיסה סער ולפיד ולצידם שורת מפלגות קטנות מבנט ועד מרצ.
לכן, לגוש המרכז-שמאל יש משימה פשוטה – להבטיח שכל המפלגות הנמצאות באיזור הסכנה יסיימו בצד הנכון של אחוז החסימה. מאיפה יבואו הקולות? מהמתלבטים ומהעלאת אחוז החסימה במוקדים הנכונים.
לא קיים תסריט בו סער ובנט עוזבים את הימין כדי להצטרף לממשלה תחת לפיד. לכן אין חשיבות אם ל"יש עתיד" יהיו 15 מנדטים, 18 או 20. המפתח הוא בהבטחת גוש חוסם שמנטרל אפשרות להקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר
למה לא להפריש את אחת המפלגות?
יש הטוענים שהדרך למנוע אובדן קולות הוא פשוט לגרום לפרישה של אחת המפלגות. בימים אלה יש קמפיין אגרסיבי מהצד השמאלי של המפה במטרה לגרום לכחול-לבן ובני גנץ לפרוש מתוך הנחה שזה "יציל" את השמאל.
טעות קשה! היציבות של 62 מנדטים נגד נתניהו היא בהרכב המפלגות הנוכחי. ראש מפלגה אינו אדמו"ר והמצביעים הם אנשים חופשיים, האשליה כאילו ניתן לדעת לאן ילכו קולות המצביעים של מפלגה שפורשת היא טעות מן היסוד.
בבחירות אפריל 2019 זכה הליכוד ב-35 מנדטים, וגוש הימין עמד על 60 מנדטים. באותן בחירות חצתה מפלגת "כולנו" את אחוז החסימה בקושי, עם 4 מנדטים ובמקביל מפלגת "זהות" של משה פייגלין לא עברה ושרפה לגוש הימין 119 אלף קולות (3.5 מנדטים). לקראת סבב 2 עבד נתניהו קשה למנוע ריצה עצמאית של כחלון ופייגלין מחשש לבזבוז קולות. נתניהו השיג את מבוקשו, כחלון נמהל לתוך הליכוד עם 4 שריונים, פייגלין פרש תמורת הבטחה למינוי כשר הבריאות.
בתאוריה, המהלכים הללו היו אמורים להוסיף לליכוד 7 מנדטים ולהבטיח לו הישג חלומי של יותר מ-40 מנדטים ונצחון וודאי. בפועל מצביעי כחלון התפזרו בין כחול-לבן, ש"ס, ישראל ביתנו ואפילו מפלגת העבודה (של פרץ ואורלי לוי). מצביעי פייגלין התפזרו ברוח ועד היום לא נודע מיקומם, פתק "מחל" הם לא שמו בקלפי. ביום הבחירות הליכוד התכווץ מ-35 ל-32 וגוש הימין צנח מ-60 ל-55!
החתך הנוכחי של מצביעי כחול-לבן רחוק מהפרופיל השמאלני הקלאסי ובחלקו כולל מצביעים שהאלטרנטיבה השנייה שלהם נמצאת דווקא אצל בנט וסער ויתכן שחלקם פשוט יעדיפו לא להצביע. ההנחה כאילו ניתן לדעת מה יעשו מצביעי כחול-לבן אחרי פרישה של גנץ היא הימור פרוע. כאשר כחול-לבן החלה לרדת בסקרים לאחר הכניסה לממשלה, המצביעים שנטשו אותה עברו בהמוניהם לבנט והזניקו אותו למספרים שלא חלם עליהם, בהמשך זזו קליק שמאלה לגדעון סער. נהירה ליאיר לפיד ועל אחת כמה וכמה למפלגות השמאל, לא נצפתה.
בתאוריה, המהלכים הללו היו אמורים להוסיף לליכוד 7 מנדטים ולהבטיח לו הישג חלומי של יותר מ-40 מנדטים ונצחון וודאי. בפועל מצביעי כחלון התפזרו בין כחל"ב, ש"ס, ישראל ביתנו ואפילו העבודה. מצביעי פייגלין התפזרו ברוח ומיקומם לא נודע
לכן, הקמפיין האגרסיבי משמאל לפרישת גנץ הוא הימור לא מבוסס שקשה לחזות את השפעתו. לדוגמה, פרישה כזאת עלולה לספק דווקא לבנט את המנדט הנוסף ומצד שני לא לסייע כלל למרצ והעבודה שעדיין עלולות ליפול מתחת אחוז החסימה.
לכן למחנה שרוצה בהחלפת נתניהו וחרד מהאפשרות של ממשלת נתניהו-בן-גביר יש מסלול בטוח אחד, שבוודאות ימנע מנתניהו את חלום ה-61 ויפתח סיכוי להקמת קואליציה חלופית – התגייסות להבטחת המעבר של כחול-לבן, "עבודה" ו"מרצ" מעל אחוז החסימה. בתנאים כאלה אין לנתניהו אפשרות לחצות את מחסום ה-60 וסער ולפיד יוכלו (אולי) להתחיל במו"מ מורכב על הקמת קואליציה רב-מפלגתית.
ד"ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. משלב בין המעשי למחקרי: בעברו 7 שנות עבודה בכנסת ובמשרד לפיתוח הנגב והגליל. בפן האקדמי, עבודת הדוקטורט שלו בנושא "כללי משחק בלוחמה א-סימטרית" זכתה בפרס הקרן ע"ש ענבר עטיה ז"ל למחקרים בנושא טרור. כיום מרצה באוניברסיטה הפתוחה במגוון תחומים - פוליטיקה השוואתית, נייר מדיניות, שלטון מקומי, החברה הערבית בישראל ועוסק בייעוץ לרשויות מקומיות וארגונים במגזר הציבורי. מקווה שתתעניינו ואשמח שתגיבו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
טעות טעות טעות
אם כחולבן פורשת, כל הפתקים מתחלקים בין מפלגות הגוש–החלוני–ליברלי
אם כחולבן עוברת, מתחילה החגיגה. מס 2 תמנו–שטה זה סחורה לכל המרבה במחיר
מס 1 – גנץ – והשנאה שלו, יצר הנקמה שלו במצביעיו, כבר מזמן העבירה אותו על דעתו. הבנאדם לא צפוי בעליל
מס 3 ואילך…
להמר על סוף החלום הציוני על גנץ ותמנו–שטה
מהיותר גרועים ששמעתי
תגובות אחרונות
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זה נכון, אבל הצד השני של החבילה הוא שהמפעלים שסיפקו את המשרות האלה, היו בפשיטת רגיל אפקטיבית. בישראל מפעלי ההסתדרות היו בחובות מטורפים. בארה"ב מפעלי המכוניות לדוגמה לקחו התחייבויות פנסיוניות ונתנו לעובדים שכר ותנאים שהפכו אותם ללא תחרותיים, והם קרסו לגמרי. או שהם קיבלו סבסוד ממשלתי, או שהבנק הפדרלי הדפיס כסף. האיגודים בחלקם הגדול, לצד הדאגה לעובדים, הפכו לביצת שחיתויות מטורפת וחלק מהם היה שייך ישירות למאפיה (נהגי משאיות, או עובדי בניין בניו יורק נגיד)