"ניצחנו בבחירות, זו הונאה של הציבור"

דונלד טראמפ, 4 בנובמבר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בשבוע שעבר, אחרי עוד דיון תקשורתי על האפשרות שבקרוב יוכרזו בחירות בישראל, שאלה אותי בתי הבכורה אם בבחירות הבאות היא תצביע בפעם השלישית או הרביעית. לרגע היא לא הייתה בטוחה. והיא רק בת 20.

אני הצבעתי בפעם הרביעית כשהייתי בן 31. זה היה בבחירות 96'. ארבע שנים לפני שהיא נולדה. וגם אז בנימין נתניהו התמודד.

כשהבת שלי ובני דורה יתרפקו על ישראל של ימי ילדותם, הם ייזכרו בנתניהו ובשלטי חוצות של בר רפאלי. זו הייתה פריחת הפרדסים שלהם. פניהם וקולם של נתניהו ורפאלי ליוו אותם בכל אשר הלכו.

כשהבת שלי ובני דורה יתרפקו על ישראל של ימי ילדותם, הם ייזכרו בנתניהו ובשלטי חוצות של בר רפאלי. זו הייתה פריחת הפרדסים שלהם. פניהם וקולם של נתניהו ורפאלי ליוו אותם בכל אשר הלכו

בר רפאלי קידמה את פניהם כשחזרו לנתב"ג מחופשות משפחתיות בחו"ל והתבוננה בהם משלטי החוצות הענקיים כל הדרך הביתה. קול הבאריטון של נתניהו ליווה אותם ממבזקי החדשות בדרך לגן ועד הפוסטרים על גדרות בית הספר כשהגיעו נרגשים להצביע בפעם הראשונה. והשנייה. והשלישית. ועוד מעט הרביעית.

בנעורינו למילה "בחירות" הייתה משמעות שונה. בחירות פוליטיות היו אירוע חגיגי, אפילו מלהיב ומרגש, שמתקיים אחת לכמה שנים. לפעמים הסתיים בהכרעה חד-משמעית, גם אם על חודם של קולות ספורים (כמו בבחירות האישיות של 96'), ולפעמים ללא הכרעה, מה שהוביל לפשרות פוליטיות (כמו בבחירות 84' ו-88', שהסתיימו בהקמת ממשלות אחדות).

ובין מערכות הבחירות הפוליטיות – שתמיד היו "גורליות" ו"היסטוריות" – התקיימה האשליה, שטופחה על ידי ההורים, המורים, המדריכים ועיתוני הנוער – שההחלטה איך ייראו חיינו נתונה במידה רבה בידינו ותלויה בבחירות הנכונות שנקבל בחיים.

המבוגרים הטיפו לנו ללמוד, להתפתח, להיות חרוצים ויצירתיים, וכך לקחת את גורלנו בידינו ולהבטיח את עתידנו. האמנו שלבחירות שלנו יש משמעות, ושאם רק נדע לבחור את הבחירות הנכונות – נתקדם, נצליח ונשגשג.

המבוגרים הטיפו לנו ללמוד, להתפתח, להיות חרוצים ויצירתיים, וכך לקחת את גורלנו בידינו ולהבטיח את עתידנו. האמנו שלבחירות שלנו יש משמעות, ושאם רק נדע לבחור את הבחירות הנכונות – נתקדם, נצליח ונשגשג

לפעמים זה אפילו עבד לא רע. כשאני סוקר בדמיוני את מי שגדלו לצידי, בישראל הפריפריאלית של שנות השבעים והשמונים, רבים מבני גילי משכילים יותר, מבוססים יותר וחיים טוב יותר מהוריהם. לילידי השנתון של הבת שלי מחכה עתיד אחר. מפחיד הרבה יותר. הם נולדו בשנת 2000, אל מערכת הבחירות הראשונה בתולדות אמריקה שלא הסתיימה בהכרעה ברורה, והתגלגלה לבסוף לבתי המשפט.

במרוצת שנות הילדות וההתבגרות שלהם נוספו עוד ועוד אפשרויות בחירה שאנחנו אפילו לא יכולנו לחלום עליהן. שפע של אפליקציות, משחקי מחשב וערוצי טלוויזיה התחרו על תשומת לבם, על שעות הפנאי שלהם ועל הכסף של הוריהם.

בתיכון הם כבר למדו להזמין בגדים מהמזרח הרחוק ואוכל מהאפליקציה בטלפון. נפתחו לפניהם אינספור בחירות של תוכן, בידור וצרכנות, אבל במקביל – לא תמיד בידיעתם – הלכו והצטמצמו האפשרויות המשמעותיות שנותרו פתוחות בפניהם.

כשהיו בני 11 יצאו עם הוריהם לצעוד ברחובות ולצעוק "העם דורש צדק חברתי". הם עוד היו אז קטנים מכדי להבין שמה שהם רואים לנגד עיניהם זה את שערי העתיד נסגרים בפניהם. בשנים הבאות הם התבגרו  אל עולם שבו פירות השגשוג הכלכלי נשארו בידי מעטים, פערי האי-שוויון התרחבו, ההשכלה הגבוהה חדלה להבטיח תגמול הולם, החיים התייקרו, אפשרויות התעסוקה ההוגנת הצטמצמו, ודירה הפכה לחלום שהולך ומתרחק.

וכל זה עוד לפני הנגיף שהגיע מהמזרח הרחוק וטרק להם את השער על האצבעות.

כשהיו בני 11 יצאו עם הוריהם לצעוד ברחובות ולצעוק "העם דורש צדק חברתי". הם עוד היו אז קטנים מכדי להבין שמה שהם רואים לנגד עיניהם זה את שערי העתיד נסגרים בפניהם

אלה מהם שצועדים עכשיו את צעדיהם הראשונים בעולם המבוגרים תקועים ולא יכולים לזוז. אין להם כמעט סיכוי למצוא עבודה הוגנת, הם לא יכולים לנסוע לטייל בעולם, לא יכולים לעזוב את בית ההורים, ולימודים גבוהים לא נראים אטרקציה גדולה.

הנתונים מפחידים: רבע מבני שכבת הגיל שבין 20 ל-40 לא מצליחים לשלם את חשבונות החשמל, המים והארנונה ומדווחים על "חוסר ביטחון תזונתי", שזה השם המכובס שבו מתארים בסקרים את מי שלא מסוגלים לכלכל את עצמם. וכשפעם אחר פעם הם נקראים לקלפי להצביע, הם מגלים שהבחירות הפוליטיות הן לא יותר מהצגה רועשת ויקרה, שבסיומה מתברר שוב, שאין כל קשר בין ההבטחות למה שקורה במציאות. זה מתכון בטוח לקטסטרופה.

"והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים", כתב ש"י עגנון בסרקזם ב"שירה", "בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם.

"והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם" — ש"י עגנון

"היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד על ידי השוטים והרשעים? אלא שמתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חוכמה, כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה, רואים אותו היום שאינו חוכמה… לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו עיניהם בו – הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו, אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כל ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם".

לא ברור אם עגנון כתב את הדברים האלה בסוף שנות השלושים – סמוך למרד הערבי הגדול שמתואר בספר – או אולי קצת מאוחר יותר, סמוך להקמת המדינה. עוד לא הייתה לו אז זכות בחירה פוליטית, אלא רק הזכות להתבונן בעולם ולתאר אותו בפיכחון מעורר הערצה.

עגנון לא יכול היה לדעת שהעברית הזו שלו תישמע כמו סינית לדור של נכדיו וניניו שיתמחו בהזמנת גאדג'טים מסין. אבל מילותיו ייטיבו לתאר את העולם שהם יחיו בו. עולם שבו הרשעים לא מפסיקים לתחבל תחבולות ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם, ימשיכו לחלק את עושרו למקורביהם, ויותירו את החכמים ספונים בבתי הוריהם, בלי יכולת אמיתית לבחור את גורלם.

עגנון לא יכול היה לדעת שהעברית הזו שלו תישמע כמו סינית לדור של נכדיו וניניו שיתמחו בהזמנת גאדג'טים מסין. אבל מילותיו ייטיבו לתאר את העולם שהם יחיו בו

התחושה הזו, שזכות הבחירה האמיתית ניטלה מהם, היא החוויה המכוננת של בני הדור החדש. הדור האבוד של הקורונה.

המבוגרים שביניהם אוכלים עכשיו את שאריות החסכונות שלהם. רבים מהם משכו את מעט כספי הפנסיה שחסכו, כדי להצליח ולעבור את הימים הקשים האלו. האמיצים והנמרצים בהם יאזרו כוחות וייצאו להילחם על עתידם, בידיעה שבלי מאבק עיקש, המציאות העגומה הזו לא תשתנה. אבל הם גם עלולים לשקוע בציניות ובתחושת חוסר תוחלת, בסגנון "טיעון הבטלן".

זה טיעון פילוסופי על דטרמיניזם ורצון חופשי, או על אמונה שבוראת מציאות. הוא הולך ככה:

נניח שאתה צריך להיבחן בבחינה חשובה. חכם בעל יכולת חיזוי בלתי מוגבלת מנבא מראש את הציון שתקבל בבחינה וכותב אותו על פתק. את הכתוב בפתק אתה כבר לא יכול לשנות, ומאחר שאתה יודע בוודאות שהציון שכתוב בפתק זהה לציון שתקבל בבחינה, המסקנה המתבקשת היא שאין טעם שתתאמץ ותלמד לבחינה. אתה מתבטל, ניגש לבחינה לא מוכן, ומקבל בה ציון "נכשל", בדיוק כפי שנכתב בפתק.

הסכנה הגדולה כעת היא בדיוק זו: דור שלם גדל בתחושה שלבחירות שלו אין כמעט השפעה על המציאות. הם עומדים בפני הבחינה הגדולה ביותר של חייהם בתחושה שאין טעם לשנס מותניים ולהתאמץ. הבעיה היא שבמקרה כזה – הכישלון מובטח מראש.