היה רגע שבו ואן ג'ונס, הגבר השחור היפהפה הזה שישב באולפן CNN (הוא יועצו לשעבר של אובמה) נשאל מה תגובתו מיד אחרי שהתברר שביידן נבחר.

ואז קרה דבר מדהים: הוא ניסה לדבר ולא הצליח. דמעות נזלו מלחייו. ואז אמר תוך כדי השתנקות (בתרגום חופשי):

אני כל כך שמח. אני מבין כמובן את העצב של תומכי טראמפ. ואכפת לי מהם. אבל אני כל כך שמח. פתאום ראינו שלהיות אדם טוב זה כן משנה. זה כן משנה. זה דבר שעכשיו הילדים שלנו רואים. עכשיו הם רואים סוף סוף שלהיות אדם טוב זה כן משנה. הם רואים שאי אפשר לשקר ולרמות ולצאת מזה כאילו כלום.

הוא ניסה לדבר ולא הצליח. דמעות נזלו מלחייו. ואז אמר תוך כדי השתנקות: אני כל כך שמח. אני מבין כמובן את העצב של תומכי טראמפ. ואכפת לי מהם. אבל אני כל כך שמח. פתאום ראינו שלהיות אדם טוב זה כן משנה

המשפט הזה "אני לא יכול לנשום" לא היה רק משפט של ג'ורג' פלויד לפני שנרצח. זה היה משפט של עשרות מיליונים. משפט שלנו. באמת הרגשנו ככה. 4 שנים בקושי יכולנו לנשום. עם כל הסקסיזם והדיבור הנורא על נשים ועם כל הגזענות כלפינו.

לחשוב על האחות שלך הולכת לסופרמרקט וולמארט ועלולה לספוג כל מיני הערות דוחות. והגזענות שהרימה ראש. ואנחנו ספגנו.

להיות אדם טוב זה כן משנה! להיות אישיות טובה זה כן משנה! לבחור בטוב זה כן משנה. ערכים כן משנים. זה המסר לילדים שלנו.

זה תרגום חופשי מאד של דבריו. יהונתן שכב על הספה ושאל אותי למה האיש הזה בוכה. אמרתי לו שהוא בוכה משמחה. ואז תרגמתי לו מה הוא אמר.

אני מנחש שהאיש האצילי הזה התרגש פחות מבחירתו של ביידן ויותר מהבחירה להדיח את טראמפ. מבחירת הרוב להפסיק לתגמל שקרים וכוחניות. להפסיק לתגמל תרבות כזב שבה אין שום ערך לאמת. לעובדות. להפסיק להעניק גושפנקה למנהיג אגואיסט ונרקיסיסט שעולמו דיכוטומי ופשטני וכוחני.

עולם שבו יש רק וינרים ולוזרים. מנצחים ומפסידים. חזקים וחלשים. עולם שבו כל אמצעי מקדש את המטרה, בין אם האמצעי מוסרי ובין אם לאו. יותר גרוע: עולם שבו המטרה היא תמיד אגואיסטית, בין אם היא מוסרית ובין אם לאו.

כמה פשוט. כמה בהיר. כמה נורא: באמת אי אפשר לנשום כשאין עוד ערך לאמת. כשמותר כל הזמן לשקר, להסית, לשסות, ללבות שנאה, לזלזל, להתעלם ממה שצודק וראוי, לפעול אך ורק בכוחניות ובאגואיזם מוחלט, להתייחס לאנשים כמו לחפץ, לרמוס את כבודם, לחלק את העולם בדיכוטומיה שמאפיינת הפרעת אישיות גבולית: שחור או לבן. וינר או לוזר. הכל או כלום. או שאתה איתנו או שאתה נגדנו.

אני מתאר לעצמי שדבריו יהפכו ויראליים. ואני בטוח שמנגד, טראמפ ימשיך להסית בשצף קצף, יגביר את השיסוי, יפיץ את שקריו בלי בושה ויסלים את הטרלול.

"המשפט 'אני לא יכול לנשום' לא היה רק משפט של ג'ורג' פלויד לפני שנרצח. זה היה משפט של עשרות מיליונים. ככה הרגשנו. 4 שנים בקושי יכולנו לנשום. עם כל הסקסיזם והדיבור הנורא על נשים והגזענות כלפינו"

עכשיו זהו גם מבחנם של אנשי המפלגה הרפובליקנית: האם ינהגו כמו ג'ורג' בוש האב בשנת 1992 כשהודה בהפסדו, בירך את הנשיא הנכנס קלינטון, הבהיר שארצות הברית ואזרחיה חשובים יותר מהאגו הפרטי שלו וביצע לקלינטון חפיפה כמיטב יכולתו – או שמא יגבו את הפרעת האישיות הנרקיסיסטית שמאופיינת בחוסר יכולת לקבל הפסד. בחוסר יכולת להכיר במציאות הכואבת. בחוסר יכולת להפסיק להרוס ולחולל סבל לעצמך ולאחרים.

טראמפ הוא כמו ילד קטן. רק בלי החן של ילד קטן. וכמובן עם יכולת חורבן פוטנציאלית עצומה. הלוואי שלא יגיע המצב עליו כתב ביידן: מצב שבו מסיג גבול בבית הלבן יטופל ויוצא החוצה ב-20 בינואר 2021.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.