האם יש אפשרות להסיק מסקנות בעקבות הניצחון של ביידן? כן, זה מקובל. ערב רב של פרשנויות על טראמפ שיעשה בלאגן ולא יפנה את הבית הלבן, ועל ג'ו ביידן שיאפשר לאירניים לפתח פצצת אטום, ואלה רק מקצת הדוגמאות לפרשנויות הנשפכות במדיה כמו שיטפון בנחלי הערבה ביום גשום.

בישראל, ממש כמו בארצות הברית, יש המזהים את טראמפ כמושיע וגואל. הנה למשל ציוץ של עיתונאי ישראל היום מתי טוכפלד:

האופוריה של אלה בארץ ששמחים על ניצחון ביידן מזכירה לי את תחושת אותם אנשים אחרי הניצחון של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.

— מתי טוכפלד (@tuchfeld) November 8, 2020

הוא לא היחיד שחושב כך. זכותו, והוא אף מייצג רבים אחרים שחושבים כמותו. כאלה שנהנו מההופעות הווירטואליות שהלכו והתגברו בתקופת הקורונה. תקופה שבה טראמפ, שהוא להטוטן פוליטי משובח, הצליח למשוך את תשומת לב כולם ובעיקר של התקשורת, שדאגה להנכיח ולהדהד כל ציוץ אפשרי בנאמנות, כאילו הם היו אנשי המדיה של הנשיא. אגב, זו תופעה שעליה הצבעתי גם כאן בישראל.

ערב רב של פרשנויות על טראמפ שיעשה בלאגן ולא יפנה את הבית הלבן, ועל ג'ו ביידן שיאפשר לאירניים לפתח פצצת אטום, הם רק מקצת הדוגמאות לפרשנויות הנשפכות במדיה כשיטפון בנחלי הערבה ביום גשום

ולענייננו, טראמפ, שבתקופת הקורונה התכחש לה, כעס על ארגון הבריאות העולמי, כעס על סין, יצר את הדמות של סופרמן שיציל את אמריקה. גם כשחלה בעצמו הקפיד להראות שהוא בעניינים כדי לא לרסק את הפרדיגמה.

הדמות הזאת נחוצה, כך נראה, לאנשים שמאוכזבים מהדמוקרטיה, מאוכזבים מהקפיטליזם שהותיר אותם מאחור. הם במצוקה והמלך המושיע הוא איש עסקים שבנה עצמו בירושה אדירה ומלל אינסופי. דווקא הוא נטע את התקווה בלבבות המדוכאים. אבל התמונה הזו התרסקה במעט ובזכותה, כך נראה, ביידן הצליח לחצות את הרוביקון.

הבחירות בארצות הברית מצביעות על כך שגם בדמוקרטיה הגדולה בעולם האזרחים חצויים. אין שם בניה של הסכמה אזרחית, אלא שיטה שחותכת לדמוקרטים או לרפובליקנים ובית משפט שמחליט אם היו זיופים או לא. זוהי שיטה שמותירה באוויר רק שתי מילים "כן" ו"לא". דמוקרטיה של הכרעות. דמוקרטיה שמנציחה את המאבקים של בני אדם, כדי לזכות בעוד נתח של שליטה ולא נתח של הסכמה ורצון לטוב משותף. זו אחת הבעיות של הדמוקרטיה בכל המדינות שבחרו בה, שיטת ממשל שמושתת על הכרעת הרוב, גם אם הוא רוב על חודו של קול, שיטה שמאפשרת לא להשתתף בתהליך ואפילו להימנע מהחלטות. איך אומרים, "זה מה יש".

נראה שהחותם המרכזי שטראמפ משאיר אחריו הוא התרבות הפוליטית שהוא הכתיב למדינתו ולמדינות רבות בעולם. מנהיג מעצמה שתרבות השיח שלו פרועה ולא מכבדת. מרבה להשתמש בשיח לא ראוי, מרבה להגיב ברשתות החברתיות. תרבות פוליטית שכאמור התעצבה ככזו שבה המנהיג מייצר דימוי של דמוקרטיה ישירה ומשתפת אך בפועל עושה כרצונו ושולף כאילו היה במערב הפרוע. זהו סגנון שההמון אוהב ומזכיר ימים שבהם מלכים היו מגיעים אל הכיכרות כדי לשאול את פי העם מה לעשות עם הבוגד התורן, קצת לפני הוצאתו להורג לקול תשואות העם.

החותם המרכזי שטראמפ משאיר הוא התרבות הפוליטית. מנהיג מעצמה שתרבות השיח שלו פרועה ולא מכבדת, שמייצר דימוי של דמוקרטיה ישירה ומשתפת אך בפועל עושה כרצונו ושולף כאילו היה במערב הפרוע

אבל נשאלת השאלה איך כל זה קשור אלינו. למה ביבי מודאג? ובעיקר למה תומכיו מודאגים? הם חוששים שיציאתו של מנהיג אמריקה דונלד טראמפ מהבית הלבן תזיק לישראל. האמנם זה מה שיקרה? האם טראמפ סייע לימין במימוש האחיזה בארץ ישראל או למעשה בלם לחלוטין את הסיכוי להכיל ריבונות על יהודה ושומרון, או על הבקעה? אכן השגרירות עברה לירושלים ויש שלום עם האמירויות, אך אלה באו על חשבון הריבונות והעליונות האווירית של ישראל. כל אלה לא מפריעים לימין הישראלי להמשיך לתמוך בטראמפ ובביבי, כי הם עדיין מאמינים שביבי ישמור על ארץ ישראל השלמה.

אך בואו ונעמיק עוד קצת, אולי בכל זאת יש לנו מה ללמוד. הנה בדמוקרטיה הגדולה בעולם, שם יש שיטת בחירות מיוחדת במינה שמצליחה לעבוד שנים ארוכות ארוכות, הנה שם הולך המועמד המפסיד לנסות את מזלו בבית המשפט. פוליטיקאי מבקש את חסדו של בית המשפט. מכאן אפשר ללמוד שהרשות השופטת היא עוד נדבך חשוב בביסוסה של דמוקרטיה.

גם כאן בישראל, עם כל הביקורת מימין, לכולנו ברור כי אם אנחנו חשים נפגעים אנחנו מבקשים מהשופטים להכריע. עוד פרט מעניין: בארצות הברית טראמפ הולך לבית המשפט ומחפש זיופים, ובישראל בנימין נתניהו מחפש כל דרך להימלט מהדיון בבית המשפט.

בישראל מתנהלת מלחמת הכל בכל. כולם נגד כולם. רשויות מתקוטטות במקום למקם את גבולות הגזרה. אם ניתן פרשנות למהלך של טראמפ, אין לו כלי להוכחת זיופים בבחירות, ואולי הוא הולך לבית המשפט כהוכחת רצינות. כמובן שבסתר ליבו הוא יודע שבבית משפט בוחנים אחרת את הטענות. שם זקוקים לעובדות, עובדות שמזמן אינן מעניינות אותו, ופוליטיקאים רבים מאוד שפועלים כמוהו בארצות הברית, בעולם, וכן, גם בישראל.

השאלה היא, האם ההפסד של טראמפ הוא אות אזהרה לראש ממשלתנו? לא נראה לי. בנימין נתניהו יודע לזגזג בהצלחה, ואם יהיה צורך ייתן תשר פוליטי למועמד הדמוקרטי שבינואר יהיה נשיא ארצות הברית. ומה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד ממה שקורה שם? ראשית לא לקחת צד במערכת בחירות שהיא לא שלנו. הבחירות בארצות הברית הן עניינן של המדינות ושל האזרחים האמריקאים.

כמובן שבסתר ליבו טראמפ יודע שבביהמ"ש בוחנים אחרת את הטענות. שם זקוקים לעובדות, עובדות שמזמן אינן מעניינות אותו, או פוליטיקאים רבים מאוד שפועלים כמוהו בארה"ב, בעולם, וכן, גם בישראל

אבל בראש ובראשונה אסור לנו ללמוד ולחקות את התרבות הפוליטית שהוביל טראמפ. תרבות שהיתה אולי ההצגה הטובה ביותר בטוויטר, אבל היא תרבות לא ראויה, כי לטראמפ לא היה מה לתרום באמת. מדינות דמוקרטיות חייבות לאמץ אתיקה ככלי עבודה נלנבחרי ציבור ואולי כך תשתנה גם התרבות הפוליטית.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.