דעה כמה מפלגות ירוצו בבחירות? מה זה משנה בכלל

היכונו למשחקי הפיצוליאדה ה-22, שבה יפגינו מתמודדים את יכולותיהם הפיזיות בתחום הגמישות והקופצנות, ויגיעו להישגים שטרם נראו בתחומים כמו חוסר-התמדה וחוסר-נאמנות למקום ולזמן

קלפי (צילום: Hadas Parush/Flash90)
Hadas Parush/Flash90
קלפי

כמו בהתקף אפילפטי בלתי-נשלט אנחנו חוזים בכל מערכת בחירות בהקמה ובפירוק של ישויות ומפלגות בקצב מסחרר. לא עוד "מפץ" אחד גדול במשמרת, אלא שורה ארוכה של נפצוצים קטנים, זעירים.

לא נחשול פוליטי אחד (דוגמת הקמת "קדימה"), אלא אדוות קטנות, בלתי מורגשות כמעט, שמלוות בהצהרות בומבסטיות על "מחויבות" ו"דרך חדשה" ו"צורך בשינוי" ו"הגעתי למסקנה", שלאחריהן מגיע הריטואל המוכר: צילום במסעדה עם הראיס החדש, סקרים שמצביעים על מגמות סותרות, ואז התרסקות בקלפי ומעבר לטרנד הבא – אחרי "תקופת הסתגלות" ו"עשייה לביתי" (שנמשכות בממוצע שבועיים).

כמה מפלגות ירוצו בבחירות? מה זה משנה. מי יעמוד בראשן? לא חשוב. אידאולוגיה, דרך, כיוון, מצפן, כל אלה מונחים מהעבר המוזיקלי. משחק הכיסאות מכתיב חוקים חדשים

כך זינק אלדד יניב לעגלה של אהוד ברק כולו חיוכים, כאילו לא כינה את ראש הממשלה לשעבר "מושחת" ו"חזיר" בכל ההטיות האפשריות מעל לכל במה; יא-יא פינק, דרדק פוליטי בן-יומו שנשבע אמונים לסוציאליזם, שכח הכל ואץ-רץ לזרועותיו של הקפיטליסט הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, אדם שרואה את העולם מהקומה הכי גבוהה במגדל.

ציפי ליבני (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)
ציפי ליבני (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

ציפי לבני מתלבטת מה תהיה הכתובת של המפלגה הזיליון אליה תתחבר והאם היא תשתייך לימין, לשמאל או למרכז; אורלי לוי אולי תלך הפעם לסיבוב עם גנץ או אולי דווקא עם עמיר פרץ – שעשוי למכור את המניות המשומשות של האקס-עבודה ליזם אהוד ברק, תמורת מקום שני ברשימה (והבטחה להישגים עבור ה-עובדים).

בנט ושקד מחפשים, כל אחד בתורו ולפעמים ביחד, פרשנויות חדשות במילון למושגים "ימין" ו"חדש", בעוד שהחברים ב"כחול-לבן" תוהים עדיין האם להתאחד-מחדש או להתפצל-מישן.

כמה מפלגות ירוצו בבחירות? מה זה משנה בכלל. מי יעמוד בראשן? לא חשוב. אידאולוגיה, דרך, כיוון, מצפן, משמעות, נאמנות – כל אלה מונחים מהעבר המוזיקלי. משחק הכיסאות מכתיב חוקים חדשים. והחוק הראשון במועדון קרב הוא שאין חוקים. תופסים ביד של מישהו ופוצחים במחול מסחרר לקול מצהלות סקרי-שקר, וניתוחי עמית-סגלים.

אלדד יניב (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
אלדד יניב (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אז הנה, אולי, עוד סיבה למה נתניהו מחזיק מעמד טוב יותר מהיריבים שסביבו. הבדואים קוראים לזה צומוד, היצמדות לאדמה. לטוב ולרע נתניהו דבק בליכוד כבר 25 שנים. הוא לא מקים מיזמים חדשים, ולא מפצל מוסדות-עבר. קוראים לו "זגזגן" אבל כנראה שאין פוליטיקאי יציב ועקבי ממנו בתולדות המערכת הפוליטית. בין אם מפלגתו נמצאת בשפל המדרגה או אם היא ממריאה אל-על, נתניהו נשאר בתוכה, ובראשה.

אם יש עלייה חדה בסקרים או ירידה תלולה הוא לא מחליף את הפלטפורמה, ובדרך כלל גם לא את המסרים (הפשטניים-להחריד, אך אפקטיביים) של הקמפיין שלו. בבחירות הקודמות זה היה "ימין. חזק. מצליח". השינוי היחיד שביצע היה הוספת המילה "מצליח". קשה לספור כמה שינויים עבר הקמפיין של כחול-לבן באותה תקופה, כולל החלפת ג'ינגל, ססמה, מיקוד, שם-מפלגה, צבעי רקע, ומסרים.

גם במשחקי חצי-הגמר הנוכחיים של הפיצוליאדה – רגע לפני ההיסטריה הגדולה של הפיצולים והאיחודים שצפויים לנו בעוד פחות מחודש, במועד סגירת הרשימות – צופה נתניהו בשקט מהיציע. בקושי מגיב, בקושי מייצר כותרות. נותן לכולם ללחשש שהוא בצרות-צרורות. מתבונן איך גנץ בזבז אשראי-מדומה בתוך שניות ואיך ברק מחכך ידיים באושר מסקרים שמראים שהוא בקושי עובר את אחוז החסימה.

לא בכדי הגורמים היחידים שהוא לוקח ברצינות במערכת בחירות, בכל מערכת בחירות, הם החרדים וליברמן, היחידים שלא עסקו בחילופי זוגות בעשורים האחרונים. היחידים שממש כמוהו, נצמדים לקרקע המוכרת והבטוחה להם ומחכים בשקט.

עוד 483 מילים
סגירה