מחאה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב. דצמבר 2019 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90

הקורונה הצליחה היכן שעשרים שנות מאמץ כשלו: קואליציה רחבה של ארגוני נשים וזכויות אדם מארגנת סדרה של אירועים לציון 20 שנה להחלטת האו"ם שמציעה דרך מקיפה ומרעננת למימוש הביטחון האנושי ● המסר שמאחד את כל הפעולות הללו: שינוי חברתי מהותי הוא משימה משותפת של כל חלקי החברה

מגפת הקורונה הכניסה את העולם לעידן של חוסר ודאות מטלטל ומערערת על תפיסות מיליטריסטיות צרות של מושג הביטחון, תוך שהיא תובעת הערכה מחדש של משמעותה של בטיחות אישית וקולקטיבית.

לראשונה מאז אימוץ החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם ב-31 באוקטובר 2000 (שהחדירה סוגיות מגדריות לכל הדיונים בנושאי מלחמה, שלום וביטחון) בוחנת ישראל מחדש את הפרשנות של ביטחון בהיבטיו השונים. הניסוח העכשווי הורחב בכדי לכלול גם מנעד של סוגיות אזרחיות. פקודת היום היא לספק ביטחון אנושי במובן המקיף ביותר של המלה.

הקורונה הצליחה להביא למה שעשרים שנה של מאמצים של ארגוני נשים לא הצליחו לעשות בכל הנוגע ליישום ההחלטה פורצת הדרך של האו"ם: להדגיש את החשיבות של מתודולוגיית הטמעת חשיבה חברתית מאובחנת לתהליך קבלת ההחלטות (מיינסטרימינג), ולאמץ את חיבוקה המכיל, ערכיה השוויוניים, ומשמעותיה המעשיות בעיצוב מדיניות מושכלת להתמודדות עם מגוון האתגרים העומדים בפנינו היום.

מאחורי גיבוש החלטה 1325 (ושורה של החלטות בנושאים נושקים בהמשך שהעמיקו ופירטו את מרכיביה) עומדת ההבנה שהדרת חוויות ותובנות של נשים פוגע במאמץ למנוע עימותים אלימים, להגן על אוכלוסיות אזרחיות (בעיקר נשים וילדים, הקורבנות המרכזיים של הסכסוכים החמושים של המאה ה-21), ולקדם את יישובם בדרכי שלום.

מועצת הביטחון אימצה את הגישה של הטמעת חשיבה מגדרית (ג'נדר מיינסטרימינג – gender mainstreaming), שמדגישה את ההגנה על נשים במצבי קונפליקט, שילוב היבטים מגדריים במנעד התחומים העוסקים במניעה, ניהול ופתרון סכסוכים אלימים, ותיעדוף של ייצוג נשים בקבלת ההחלטות בעניינים אלה.

מאחורי גיבוש החלטה 1325 עומדת ההבנה שהדרת חוויות ותובנות של נשים פוגע במאמץ למנוע עימותים אלימים, להגן על אוכלוסיות אזרחיות ולקדם את יישובם בדרכי שלום

האסטרטגיה המשולשת הזאת מבוססת על ההנחה שהכללה על בסיס שוויוני – במיוחד של הנפגעים העיקריים ממלחמות והשלכותיהן – חיונית להפחתת עימותים אלימים ולהגבלת השפעותיהם ההרסניות. החלטה 1325 והפעילויות הרבות שעודדה מציעה, עם כן, דרך מקיפה ומרעננת למימוש הביטחון האנושי.

הפגנה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים. יוני 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
הפגנה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים. יוני 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

ייצוג הולם לנשים

נשים ישראליות, הן ברמה הרשמית והן בחברה האזרחית, מיהרו לאמץ את החלטת האו"ם. ב-2005 הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם שתרגמה את ההחלטה לחקיקה כאשר העבירה תיקון לחוק שיווי זכויות האשה המחייב ייצוג הולם של נשים ממגוון קבוצות חברתיות בוועדות רשמיות בכלל ובצוותים העוסקים במשא ומתן בפרט. פעילות שטח נאחזו בסעיפיה כפלטפורמה להידברות עם נשים פלסטיניות וכמנוף לשיח בין קהילות לאומיות, אתניות ודתיות שונות בתוך החברה הישראלית.

בין השנים 2012-2013 קבוצה של ארגוני נשים ופעילות שלום פמיניסטיות ניסחה טיוטה של תוכנית פעולה כוללת ליישום עקרונות החלטה 1325 בישראל ופעלה לקבלתה באופן רשמי. החלטת הממשלה 2331 מדצמבר 2014 אכן אימצה – אבל עד עצם היום הזה עדיין לא יישמה – את הטמעת החשיבה המגדרית בגופים ממשלתיים, והתחייבה לגבש תוכנית פעולה לאומית, כפי שעשו כבר למעלה 86 מדינות ברחבי העולם. עד לאחרונה נחשבו יוזמות אלה לאזוטריות: הן מעולם לא השפיעו על החשיבה או המדיניות מעבר למעגלים מצומצמים של אקטיביסטיות פמיניסטיות וארגוני נשים.

ואז הגיעה הקורונה, שהביאה את הבטחון האנושי על כל היבטיו החברתיים לקדמת הבמה ולראש סדר היום הלאומי. ההיבט הראשון של המושג המורחב של בטחון אישי קשור, כמובן, למצב החירום הרפואי, שפוגע יותר בבעלי הכנסה נמוכה מאשר בחוגים מבוססים יותר כלכלית, בפריפריה יותר מאשר במרכז, בחברה החרדית והערבית יותר מאשר בקבוצות אחרות, באזרחים יותר מאשר בפליטים או מהגרים, במבוגרים יותר מאשר בצעירים, ובגברים יותר מאשר בנשים.

כל מאמץ שנעשה עד כה להשתלט על המגפה שהתעלם מהתחשבות בצרכים ובעמדות של קבוצות שונות כשל. הטיפול של ישראל באתגר הרפואי שמציבה הקורונה עד עכשיו הוא במקרה הטוב חסר עקבייות ובמקרה הגרוע כושל. הדבר נכון אף יותר ביחס להשלכות הסוציו-אקונומיות של המשבר.

כל מאמץ שנעשה עד כה להשתלט על המגפה שהתעלם מהתחשבות בצרכים ובעמדות של קבוצות שונות כשל. הטיפול של ישראל באתגר הרפואי שמציבה הקורונה הוא במקרה הטוב חסר עקבייות ובמקרה הגרוע כושל

אכן, הממד השני של חוסר הביטחון האנושי היום נסוב סביב עניינים כלכליים. אחוז האבטלה בישראל חצה את קו ה-20%, כששיעור הנשים מבין דורשי העבודה הוא כמעט כפול מזה של גברים. יזמים ובעלי עסקים קטנים עד בינוניים ממשיכים לספוג פגיעה קשה עד אנושה והעניים, אם זה אפשרי בכלל, נהיים עניים אף יותר. ועדיין הממשלה מנסה (לא בהצלחה מרובה) לנסח קריטריונים אוניברסליים עבור קבוצות שונות זו מזו במצבן, בצרכיהן ובתפיסת עולמן. כתוצאה הקריסה הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל לא רק שהחמירה, אלא שאף הגבירה את משבר הרווחה שהתפתח כאן לאחרונה.

התהליך הזה העצים גם סוגיות הקשורות לביטחון אישי. אלימות בתוך המשפחה, שברובה מבוססת מגדר, הרקיעה לשחקים. למרות תנועת ה-#MeToo המרשימה, 20 נשים כבר נרצחו על ידי בני זוגן או קרוביהן בעשרת החודשים האחרונים בלבד. מקלטים לנשים מוכות מלאים עד אפס מקום. מקרים של אפליה מגדרית והטרדה מינית גואים בקצב מסחרר.

האלימות במשפחה מתפשטת לרחובות, במיוחד באזורים מוחלשים. הביטחון האישי בחברה הערבית נמצא בשפל חסר תקדים. שוב, הניסיונות להתמודד עם הבעיות האלה מדירים לעיתים קרובות את נציגיהם של אלה הסובלים מהן במיוחד ומתעלמים מהתובנות הספציפיות שלהם שעשויים להפנות לכיווני מדיניות יעילים יותר. התוצאות, למרבה הצער, ניכרות בכל פינה.

הפגנה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים. יוני 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
הפגנה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים. יוני 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

המרכיבים הללו של בטחון אנושי במובנו הרחב, בנוסף להמשך המגמה לצמצום זכויות אזרח וזכויות מיעוטים בחסות הקורונה (שלא לדבר על העמקת השליטה בפלסטינים מעבר לקו הירוק) מציגים תמונה מורכבת המחייבת תגובות רגישות חברתית ברוח תיאוריית הטמעת החשיבה המגדרית. כצפוי, נשים הן בין הראשונות לזהות ולהגיב לצורך זה.

מתחילת השנה, ניתן להבחין בסדרה של יוזמות הבאות להחיות את עיקרי החלטה 1325 בחברה הישראלית ולדרוש גיבוש תוכנית פעולה ארצית ליישומה, תוך מודעות גוברת למכלול הסוגיות של ביטחון אנושי שבאות לידי ביטוי בעידן הקורונה. קואליציה רחבה של ארגוני נשים וארגונים לזכויות אדם מארגנת בימים אלה סדרה של אירועים (הכוללים דיון במליאת הכנסת ובוועדה לקידום מעמד האשה ושוויון מגדרי, כנסים, סמינרים אקדמיים, מפגשים, תהלכות ומופעי תרבות) לציון 20 שנה להחלטת האו"ם.

אלימות בתוך המשפחה, שברובה מבוססת מגדר, הרקיעה לשחקים. למרות תנועת ה-#MeToo המרשימה, 20 נשים כבר נרצחו על ידי בני זוגן או קרוביהן בעשרת החודשים האחרונים בלבד

מסר אחד מרכזי מאחד את כל מגוון הפעולות הללו: שינוי חברתי מהותי הוא משימה משותפת של החברה בכללותה. הוא דורש מאמצים של גברים ונשים כאחד, של דתיים וחילוניים, של אשכנזים ומזרחים, של תושבי הפריפריה יחד עם עירוניים במרכז, של מבוגרים כמו גם צעירים, ושל אזרחיה היהודים והערבים של הארץ הזאת.

שינוי חברתי כזה לא יכול להתרחש מבלי העצמתם המודעת של אלו שפגיעים היום במיוחד, תוך הפיכתם מהקורבנות העיקריים של התהליכים שמתחוללים סביבם לסוכנים המרכזיים במיגור מבני העומק הכלכליים, פוליטיים וחברתיים שהובילו למצבם בעבר, ואשר המגפה וגרורותיה מדגישות היום ביתר שאת.

במודע או שלא במודע, השיח המגדרי – יחד עם הערכים שעליו הוא מושתת והאסטרטגיות שאותן הצמיח – חודרים כעת ללב התודעה הציבורית בישראל. הנעת אסטרטגיית פעולה המבוססת על הטמעת חשיבה מגדרית והחלתה על כל קבוצות החברה בישראל יכולה למנוע את העמקת הפילוג, ליצור סולידריות חדשה המבוססת על כבוד הדדי, ולהבטיח ביטחון אנושי במופעיו השונים. צעד כזה יעזור לחלץ את ישראל ממצוקתה הנוכחית ולפנות את הבמה לביסוס חברה, פוליטיקה וכלכלה שוויוניות וצודקות יותר.

הפגנה נגד אוזלת היד של המדינה בטיפול באלימות כלפי נשים בתל אביב. ספטמבר 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
הפגנה נגד אוזלת היד של המדינה בטיפול באלימות כלפי נשים בתל אביב. ספטמבר 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
עוד 1,044 מילים
סגירה