אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
דְּרָאפְט 73

ב-NBA הבינו מזמן את מה שענקיות הטכנולוגיה והתאגידים של וול סטריט מנסים להשכיח מאיתנו: תחרות חופשית ללא רגולציה מובילה בהכרח לאסון ● אם לא נגביל את החזקים, הם יתחזקו עד בלי די, החלשים יימחצו ולא יישאר להם כל סיכוי לחזור למשחק

"לא האמנו שתגיע אלינו: בוושינגטון חוגגים את גיוס דני אבדיה בדראפט"

הארץ, 19 בנובמבר 2020

ההישג האדיר והנדיר של דני אבדיה שנבחר בבוקר חמישי לשחק בוושינגטון וויזארדס מהמקום התשיעי בסיבוב הראשון של דראפט ה-NBA, שלח גלי עונג במורד עמוד השדרה של התקשורת והרשתות החברתיות בישראל. אחד משלנו עשה את זה! אנחנו בולעים את הפרטים (חוזה של יותר משבעה מיליון דולר בשנתיים הראשונות!) ומתענגים על הצלחתו של כוכב הכדורסל הישראלי הצעיר, כאילו היא הצלחתנו שלנו. כמו שכתב יענקל'ה רוטבליט ל"החצר האחורית":

אחד משלנו שיחק אותה בגדול
אחד משלנו, עכשיו הוא כמעט כל יכול
אחד משלנו לקח את כל הקופה
אחד משלנו שינה את פני התקופה
איך ששמענו, את שמו ידענו
אחד משלנו
איזה כבוד גדול הוא עשה לכולנו
אחד משלנו

סיפור ההצלחה מעורר ההשראה של אבדיה מלמד אותנו שיעור חשוב על התמדה, על נחישות, על התמודדות עם אתגרים, על שאיפה להצטיינות, על אומץ לעלות בגיל צעיר על הבמה המרכזית בעולם ולהתמודד שם כשווה מול שווים עם הטובים ביותר בתחום.

ממקום מרבצנו הנוח בקצה הספה בסלון, עם בקבוק בירה וצלחת גבינות בהישג יד, אנחנו מזדהים עם אבדיה כאילו אנחנו אלה שהעלינו בחודשים האחרונים חמישה קילו של מסת שריר, הפחתנו 2.5% שומן מגופנו, ושיפרנו את המהירות, היציבות והקליעה מחוץ לקשת.

כמו תמיד, זה גם סיפור על מזל: אבדיה נולד עם הגנטיקה הנכונה (2.05 מטר גובה) ולמשפחה הנכונה (אביו, זופי אבדיה, היה שחקן נבחרת יוגוסלביה בכדורסל). הוא ידע לקחת את הקלפים הטובים שחילק לו הגורל, ולשחק איתם הכי טוב שאפשר.

דני אבדיה, אחרי שנבחר בדראפט של האן בי איי לקבוצת הוושינגטון וויזארדס, 19 בנובמבר 2020 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
דני אבדיה, אחרי שנבחר בדראפט של האן בי איי לקבוצת הוושינגטון וויזארדס, 19 בנובמבר 2020 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

אבל לצד השיעור על הצטיינות אישית ועל ההשפעה העצומה שיש לבית הגידול על ההישגים, יש שיעור חשוב נוסף שדראפט ה-NBA מלמד אותנו. השיעור הזה רלוונטי מתמיד, וחבל להחמיץ אותו בתוך קרחנת האבדימאניה.

החלום האמריקאי הישן מצטייר בדמיוננו כחלום על האינדיבידואל שחותר לניצחון. הווינר. אם תעבוד קשה, תאמין בעצמך, תלך על כל הקופה, תגבר על יריביך ותגיע לצמרת – תנצח ותזכה לכל ההטבות שנלוות לכך. כסף, תהילה, כבוד, כוח, מעמד. ומרגע שכל אלה יהיו שלך, תוכל להשתמש בהם כדי לחזק את מעמדך, לבצר את כוחך, לרמוס את מתחריך, לחמוק מחובותיך ולהגדיל את הונך.

ואם, חלילה, תיכשל? ובכן, חבוב, זו בעיה שלך. תנחומינו – אתה לוזר. תשתרך מאחור, תשקע לקרקעית ואל תבוא בטענות לאיש. אף אחד לא חייב לך דבר. וול סטריט, וושינגטון, הוליווד ותקשורת המיינסטרים שוטפים את מוחנו עם החלום/סיוט הזה.

החלום האמריקאי מצטייר בדמיוננו כחלום על האינדיבידואל שחותר לניצחון. הווינר. ואם, חלילה, תיכשל? ובכן, חבוב, זו בעיה שלך. תנחומינו – אתה לוזר. תשתרך מאחור, תשקע לקרקעית ואל תבוא בטענות לאיש

החלום האירופי הישן הצטייר בדמיוננו מעט אחרת. אם תצליח ותשגשג, אתה אמור לסייע למי שמשתרכים מאחור. המיסים הגבוהים שתשלם יממנו מערכות חינוך, בריאות ורווחה שיקדמו גם את אלה שגורלם לא שפר עליהם כמוך ויעניקו לילדיהם סיכוי להתחרות בעתיד בילדיך. כי אם הגעת לצמרת, זה לא קרה רק בזכות כשרונך וחריצותך, אלא גם בזכות התנאים הטובים שעמדו לרשותך, המשפחה שנולדת אליה, החברה שאתה חי בה.

אתה יכול להסתובב בעולם כווינר, ובאמת כל הכבוד לך, אבל אל תשכח שהגעת לאן שהגעת גם בזכות מי שקדמו לך ופילסו את הדרך, וכן – גם בזכות מזלך הטוב. הלוזרים סביבך, יכול להיות שפשוט לא היה להם מזל כמוך. אולי נולדו בצד הלא נכון של העיר, אולי טעו בדרך. זה יכול לקרות לכל אחד. לא צריך להפקיר אותם לגורלם.

החלום האירופי הצטייר בדמיוננו מעט אחרת. אם תצליח ותשגשג, אתה אמור לסייע למי שמשתרכים מאחור. המיסים הגבוהים שתשלם יממנו מערכות חינוך, בריאות ורווחה שיקדמו גם את אלה שגורלם לא שפר עליהם כמוך

זו כמובן לא יותר מקריקטורה של המציאות, שהיא תמיד מורכבת בהרבה. וכמו כל קריקטורה טובה – יש בה גרעין של אמת. הרעיונות האלה מזינים את הפנטזיה שלנו על מערב אירופה ה"סוציאל דמוקרטית" וה"חברתית". אירופה שהיא מעט יותר איטית, טיפה יותר מסורבלת אבל הרבה יותר הגונה ואנושית.

ומולה – הפנטזיה על אמריקה. "קפיטליסטית" ו"ניאו ליברלית". מהירה יותר, תחרותית יותר, אגרסיבית יותר, מקדשת רק את ההצלחה. המפסידים נשארים מאחור, מלקקים את הפצעים. המנצח לוקח את כל הקופה, מוחץ את מתחריו ומשתלט על הענף. אמזון במסחר המקוון ומחשוב הענן, גוגל בתחום החיפוש, מיקרוסופט במערכות ההפעלה, אפל בסלולר, פייסבוק ברשתות החברתיות.

זו לא צלחת מעופפת מהחלל – זה המרכז החדש של אפל בצפון קליפורניה (צילום: Arne Müseler / arne-mueseler.com / CC-BY-SA-3.0)
זו לא צלחת מעופפת מהחלל – זה המרכז החדש של אפל בצפון קליפורניה (צילום: Arne Müseler / arne-mueseler.com / CC-BY-SA-3.0)

אבל כשמפנים את המבט אל ליגות הספורט המקצועניות של אמריקה מגלים תמונה שונה לחלוטין. דווקא שם – במקום שבו לפי האגדות ניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר אלא הדבר היחיד שחשוב – מתגלה עולם שלם שמתנהל בהגינות, תוך דאגה לחלשים והטלת מגבלות נוקשות על החזקים.

מהי ליגת ה-NBA? זירה סופר תחרותית על המגרש שמפעילה רגולציה כבדה מחוץ למגרש. כולם חולמים על טבעת אליפות, אבל אלו שיפסידו השנה ויתדרדרו למקומות האחרונים בליגה, יתייצבו בשנה הבאה בראש התור של הדראפט, יתחזקו בשחקנים הצעירים הטובים ביותר שעולים מהקולג'ים או מגיעים מהעולם – כמו דני אבדיה שלנו – ויוכלו לחזור בכוחות מחודשים לעונה הבאה.

מהי ליגת ה-NBA? זירה סופר תחרותית על המגרש שמפעילה רגולציה כבדה מחוץ לו. כולם חולמים על טבעת אליפות, אבל אלו שיפסידו ויתדרדרו למקומות האחרונים, יתייצבו שנה אחרי בראש התור של הדראפט

ב-NBA הבינו מזמן את מה שענקיות הטכנולוגיה והתאגידים של וול סטריט מנסים להשכיח מאיתנו: תחרות חופשית ללא רגולציה מובילה בהכרח לאסון. אם לא נגביל את החזקים, הם יתחזקו עד בלי די, החלשים יימחצו ולא יישאר להם כל סיכוי לחזור למשחק.

ב-NBA יודעים שטובת הכלל מחייבת לאפשר לכולם הזדמנות הוגנת להשתתף במשחק, מה שמצדיק הטלת מגבלות על החזקים (באמצעות תקרת הוצאות על שכר שחקנים וחלוקה שווה של ההכנסות משידורי הטלוויזיה, בין הקבוצות הגדולות והפופולריות לקבוצות הקטנות, שמוכרות פחות מנויים ומרצ'נדייז), הגנה על השחקנים החדשים (בעזרת חוזי מינימום נדיבים) ושימור התחרות (באמצעות מנגנון ה"אפליה המתקנת" שמובנה בשיטת הדראפט).

בכדורגל האירופי אתה יכול להגיע עם המיליארדים המפוקפקים שעשית ברוסיה או במפרץ הפרסי, לקנות לעצמך קבוצת כדורגל, לשלם משכורות מפוצצות לכוכבים הגדולים בעולם, ולהשקיף על האצטדיון ממרומי תא הכבוד, מוקף פוליטיקאים חנפנים ועיתונאים מלחכי פנכה.

וכך הליגות הלאומיות של אירופה נשלטות על ידי מספר מצומצם של קבוצות צמרת – המקבילה הספורטיבית של תאגידי הענק הבינלאומיים. שאר הקבוצות מסתפקות בפירורים ואין להן כמעט סיכוי להשתלב בצמרת.

לברון ג'יימס, מגדולי שחקני ה-NBA של כל הזמנים, במשחק של הלייקרס ב-8 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)
לברון ג'יימס, מגדולי שחקני ה-NBA של כל הזמנים, במשחק של הלייקרס ב-8 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)

כן, פעם בכמה שנים מבליחה מין לסטר כזו, שמצליחה להדהים את הלונדוניות והמנצ'סטריות הגדולות. אבל כולם יודעים שזו סטיית תקן. היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. הליגות הגדולות של אירופה נשלטות על ידי קומץ קבוצות עשירות ותו לא. כמו הכלכלה העולמית.

דווקא בספורט האמריקאי זה לא יכול לקרות. ולא רק בכדורסל. גם בליגות הפוטבול והבייסבול. כדי לאפשר תחרות הוגנת, הספורט האמריקאי אימץ מאפיינים של כלכלה סוציאל-דמוקרטית. כללים כמו אלה שהמנכ"לים האמריקאים ועוזריהם דוחים בטענה שהם "אנטי תחרותיים", עומדים בסתירה ל"שוק חופשי" ובהכרח יפגעו בצמיחה וברווחיות.

ההישגים הספורטיביים וההצלחה הכלכלית של הליגות האמריקאיות הגדולות, מלמדים אותנו שהלוזריות של הטלת מגבלות וריסון על החזקים ובמקביל פריסת רשתות הגנה לחלשים – זו דווקא אסטרטגיה מנצחת. היא מונעת פתיחת פערים לא הוגנים, מעודדת תחרותיות והצטיינות ומבטיחה שגשוג לאורך זמן.

מתברר שה-NBA קרוב ברוחו לברני סנדרס הרבה יותר מאשר לדונלד טראמפ.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אע"פ שאני מזדהה עם העמדה העקרונית, אני לא חושב שאפשר להסיק הרבה כי התחרות האמיתית, והדי חופשית לדעתי, היא בין ליגות שונות וענפים שונים שכולם רוצים רייטינג והכנסות. לקבוצות אין קיום מחוץ... המשך קריאה

אע"פ שאני מזדהה עם העמדה העקרונית, אני לא חושב שאפשר להסיק הרבה כי התחרות האמיתית, והדי חופשית לדעתי, היא בין ליגות שונות וענפים שונים שכולם רוצים רייטינג והכנסות. לקבוצות אין קיום מחוץ לליגה והן דומות יותר לחטיבות בתוך אותה חברה מאשר לעסקים מתחרים. כדוגמה קיצונית, ב wwf התחרות ממש מכורה וזה עדיין בסדר גמור.

עוד 1,042 מילים ו-1 תגובות
סגירה