אחרי ארבע שנים שבהן יכולנו להרשות לעצמנו להתנשא קצת על האמריקאים – אומה שבחרה בטיפוס מביך כמו דונלד טראמפ לנשיא – באו הבחירות האלה והזכירו שעדיין יש לישראל כמה דברים ללמוד מארצות הברית.
השרלטן המסוכן הודח, התקשורת האמריקאית העבירה סמינר במחויבות לדמוקרטיה ולאמת העיתונאית – והאיום הסביבתי והאקלימי תפס מקום נכבד בסדר היום של הבחירות.
בשלב הזה מתבקש למנות את כל המחדלים הסביבתיים של ממשלות הימין בישראל: הכישלון המהדהד של התחבורה הציבורית, האכיפה הרופסת, דחיקת המשרד להגנת הסביבה לשולי עוגת התקציב והפיכת הארץ למזבלה אחת גדולה; רק שדווקא כאן אין הבדל משמעותי בין ישראל לארצות הברית.
עם כל הכבוד לנזקים הסביבתיים שחולל הימין הישראלי, זה כלום לעומת הביצועים של טראמפ ואנשיו. בנימין נתניהו ושריו אולי לא עשו הרבה כדי להיאבק במשבר האקלים, אבל הם לפחות לא מתכחשים לו כמו הדוד הבור מאמריקה.
ההבדל הוא דווקא בצד השני של המפה הפוליטית: לאמריקאים יש אלטרנטיבה. ג'ו ביידן, עם רוח גבית עזה מצד קאמלה האריס, הציג בבחירות הללו משנה סביבתית-כלכלית-חברתית מנומקת, מגובה תקציבית, שהושקעה בה מחשבה רבה ולא נוסחה כלאחר יד כדי לסמן וי על המשבצת הירוקה.
עם כל הכבוד לנזקים הסביבתיים של הימין בישראל, זה כלום לעומת טראמפ ואנשיו. נתניהו ושריו אולי לא עשו הרבה כדי להיאבק במשבר האקלים, אבל לפחות הם לא מתכחשים לו כמו הדוד הבור מאמריקה
הנשיא הנבחר ואנשיו רואים במשבר האקלים איום אמיתי, וסבורים שהמדיניות האמריקאית זקוקה לתפנית חדה כדי להתחיל להתמודד איתו.
השריפות שהשתוללו בחודשים האחרונים בקליפורניה סייעו להפוך את נושא האקלים למשמעותי ומאוד מדובר בקמפיין הזה. אלמלא הקורונה, לא מן הנמנע שזה היה הנושא המרכזי.
ובמעבר חד למזרח התיכון: מישהו יכול לדמיין את בני גנץ נושא נאום חוצב להבות (תרתי משמע) בו הוא מכנה את נתניהו "מצית אקלים" ומאשים אותו במותם של ישראלים רבים בגלל האסון הסביבתי שבפתח? או מפזר ציוצים על הסכם פריז, תעשיית הנפט והגז, מינויים במשרד להגנת הסביבה?
כשיושב ראש כחול לבן נגרר לפני הבחירות לסיור בענייני סביבה עם מיקי חיימוביץ', הוא אמר לכאורה את כל הדברים הנכונים, אבל נראה לגמרי מחוץ לאלמנט שלו.
אבל למה להיטפל לגנץ? בכל רחבי המרכז-שמאל יש מעט מאוד אנשים, מעט מדי, עם הבנה אמיתית בסוגיות הסביבתיות הבוערות שעל סדר היום, עם השקפת עולם סדורה בתחום הזה ועם תשוקה לעסוק בו ולחולל שינוי. אצל רובם זה מס שפתיים.
כשתאומי המגדל החדשים, חברי הכנסת שלמה קרעי ואוסנת מארק, יושבים בוועדת הפנים והגנת הסביבה ונוזפים ביושבת הראש חיימוביץ' על כך שמספר הדיונים שהקדישה בוועדה לנושאי סביבה משתווה לאלה שהוקדשו לנושאי הפנים – זה מגוחך ומיושן אבל קרוב לוודאי שזה לא שונה בהרבה ממה שהיו אומרים מקביליהם הרפובליקאים בארצות הברית.
בכל רחבי המרכז-שמאל יש מעט מאוד אנשים, מעט מדי, עם הבנה אמיתית בסוגיות הסביבתיות שעל סדר היום, עם השקפת עולם סדורה בתחום הזה ועם תשוקה לעסוק בו ולחולל שינוי. אצל רובם זה מס שפתיים
ההבדל הוא לא בהם, אלא דווקא בצד השני, הצד של חיימוביץ' – שגם בו אין לה יותר מדי שותפים פעילים לסדר היום שהיא מנסה להוביל.
זה לא שלקראת הבחירות, שבוודאי יתרגשו עלינו בקרוב, צריך להעתיק אחד-לאחד את המצע של הדמוקרטים בארצות הברית. כאן לא מוכרחים לדבר על משבר האקלים ולהציב אותו בחזית. ארצות הברית היא יצרנית גזי החממה מס' 2 בעולם (אחרי סין). ישראל לעומתה היא בורג קטן במשחק הזה.
משבר האקלים הוא התוצאה של כלל ההתנהלות האנושית והוא גם ישפיע – וכבר משפיע – על כל אספקט בחיינו, אבל ביום-יום הישראלי יש שורה ארוכה של נושאים אקוטיים, בעלי השלכות על הכלכלה, הבריאות, איכות החיים והחיים עצמם של מיליוני ישראלים, שמי שחפץ להציג אלטרנטיבה לשלטון בלפור היה צריך להעמיד אותם בצמרת סדר היום שלו.
ואולי זה לא הוגן להפיל את כל התיק על הפוליטיקאים. הרי גם התקשורת והציבור הרחב לא שם. במהדורות החדשות בישראל נושאי הסביבה תמיד משתרכים בשולי סדר היום, וקשה לדמיין את עמית סגל או אמנון אברמוביץ' כותבים ספר רחב יריעה על משבר האקלים כמו תומאס פרידמן שכתב את "חם, שטוח וצפוף" המרתק והחשוב.
גם הציבור הישראלי, שפעם התפלג לפי עמדותיו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מחולק היום בשאלת כן/לא ביבי. אז אולי לא רק מנהיגים כמו ביידן והאריס חסרים כאן, אלא גם ציבור רחב ותקשורת רצינית שיבהירו להם שהגיע הזמן לנער את סדר העדיפויות ולשלוף את ישראל מהמיקום המביך שלה כמדינת עולם שלישי בתחום הסביבתי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם