כאשר מבקשים לנתח את הפרספקטיבה של פעילי המחאה שמתמידים להגיע למעון ראש הממשלה בירושלים שבוע אחר שבוע מזה מספר חודשים, קל לטעון שלמפגינות ולמפגינים בבלפור יש סיבות טובות למחאה, על פי תפיסתם. אך לא די בכך. נסיונות העבר להגביל את ההפגנות על רקע ספק-בריאותי ספק-פוליטי, מצריכות להתייחס לשאלות שונות על מנת להבין לא רק על מה מפגינים בבלפור, אלא גם על אילו יסודות של סמכות והכרה בשלטון הם מערערים.
ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות אשר באה לידי ביטוי בהסכמה לפעול על פי המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה (או: תהליך של רכישת לגיטימיות) היא תהליך נרכש של קבלת סמכות. הלגיטימיות נרכשת כאשר מעשים, תהליכים או אידיאולוגיות נתפסים כמוסכמים באמצעות שיוכם לנורמות וערכים בחברה נתונה. זהו תהליך הפיכת דבר מה למקובל ונורמטיבי עבור קהל מסוים. לגיטימיות אפשר לשייך, בין היתר, למדינה כמכלול, למוסדות שלטוניים באופן נפרד, או, לפעולות והחלטות של המדינה והמוסדות השלטוניים.
ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות, שבאה לידי ביטוי בהסכמה לפעול עפ"י המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה היא תהליך נרכש של קבלת סמכות
במדינה דמוקרטית, סמכות המדינה מתבססת על שילוב של כפיה והכרה בזכות המדינה לכפות. חלק חשוב ממהות הדמוקרטיה – היכולת החברתית ליצור כוח פוליטי – נתפס כאשר האזרח מאמין בסמכותם של מנגנוני המדינה.
מדינה נתפסת בדרך כלל כלגיטימית כאשר היא פועלת בצורה הוגנת, לטובת האזרחים, וככזו המאפשרת להם להשפיע. חנה ארנדט מראה שכאשר תפיסה זו מתערערת, אזרחים עשויים לחרוג מכללי הדמוקרטיה ולפעול באופן מחאתי, ולעתים גם באופן אלים.
במילים אחרות, הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. כלומר, קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון.
כיצד משיגות מדינות שיתוף פעולה וציות של אזרחיהן? מדוע ומתי אזרחים בוחרים לפעול באלימות כלפי המדינה? איך אזרחים מסבירים תמיכה וכניעות, או מחאה אלימה? תחת אילו תנאים האלימות מוצדקת או לגיטימית, ומהן התרומות של המדינה מחד ושל האזרחים מאידך להתרחשותם?
שאלות אלה ועוד קשורות לסוגיית הלגיטימיות של המדינה, ועם חלקן התמודדו פילוסופים, סוציולוגים, חוקרי מדע המדינה, משפטנים, פסיכולוגים, קרימינולוגים, ועוד. היעדר הקונצנזוס בנוגע לממדים השונים של המושג, ומה מכיל כל אחד מהם, מוביל להגדרות רבות ולקשיים בבדיקתו.
בשיח הציבורי מקובל לדבר על דה-לגיטימציה כמצב חד-ערכי, המתייחס לשלילת לגיטימיות של מדינה. בדומה למינוחים לגיטימיות ולגיטימציה, גם דה-לגיטימציה הנו מושג רחב ונעשה בו שימוש רב בשנים האחרונות. בין היתר, בתחום הדיפלומטי, באקדמיה, ובתקשורת.
רעיון הדה-לגיטימציה מבטא יחס המבטל במידה רבה את המדינה. ככל שעמוקה יותר רמת הדה-לגיטימציה כלפי המדינה, כך תגבר הנכונות להפעיל נגדה אלימות. ומי שנשללת ממנו הלגיטימיות צפוי לא רק לפגיעה אלימה, אלא הוא גם מרגיש מאוים יותר, וכתוצאה מכך עשוי לפעול בעצמו באלימות.
הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון
בין יתר הקשריו השונים, מתייחס המושג גם לגורמים של הבניית התהליך הפסיכולוגי המביא לדה-לגיטימציה, וגם בהקשר של שלילתה הערכית והמוסרית של מדינה.
בהקשר הישראלי, העיסוק בדה-לגיטימציה נפוץ ונפיץ במיוחד, כיוון שעוסק לא רק במדינה כמבנה כללי לארגון הסדר החברתי, אלא גם ביחס לישראל כמדינת לאום יהודית באופן ספציפי. ככזה, הוא נוגע בנקודות רבות וטעונות כמו הקונפליקט בין ערכים יהודיים לבין ערכים דמוקרטיים, האבחנה בין דת לבין לאום, ייצוג מיעוטים, כיבוש ושליטה בגדה-המערבית, שואה ותקומה, ואנטישמיות.
לפיכך, אבקש לטעון שהשיח העוסק בדה-לגיטימציה – אם בשל העובדה שהוא כשלעצמו מציע פתרון דיכוטומי ולא מדרגי, ואם בשל המטען הפוליטי המורכב שהוא נושא עמו – אינו מבטא בצורה מדויקת את המצב של ערעור על סמכות המדינה או השלטון.
בעוד שלגיטימיות יכולה להיבחן הן כדרך בה המדינה או שלטון מנסים להצטייר בעיני אזרחים (וזרים) והן כדרך בה האזרח מעריך את המדינה או השלטון – ניתן לבחון לגיטימיות לא רק דרך מבנים תיאורטיים, פילוסופיים, משפטיים או שיפוטיים, כפי שהציע למשל מקס וובר, אלא דווקא, דרך בחינת השקפות ועמדות של אזרחים כלפי המדינה. כך, לגיטימיות היא תכונה המיוחסת למדינה (או לסוכניה) על ידי אזרחים, על בסיס הערכה של איכויותיהם הנורמטיביות, ואשר תוצאתה היא הכרה (מתוך הסכמה) של האזרח לקבל את הסמכות.
אזרחים ופעילי מחאה נוטים לשייך לגיטימיות למדינה ולשלטון על בסיס שישה רכיבים שונים: אמון, חוקיות, אפקטיביות, צדק תהליכי, צדק חלוקתי והזדהות. במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות בבירור כיצד פעילי המחאה מערערים על לגיטימיות השלטון על בסיס שלושת הרכיבים הראשונים, ובמידה פחותה יותר על הרכיבים האחרים.
במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות עירעור על לגיטימיות השלטון על בסיס אמון, חוקיות ואפקטיביות
- ראשית לגבי אמון – ההשקפה לפיה השלטון פועל לטובת האזרח ומתוך כוונה טובה. מחקרים מראים שזהו הרכיב החשוב ביותר במערכת היחסים בין אזרחים לבין מוסדות המדינה. כאשר השלטון נתפס כפועל שלא לטובת האינטרסים של האזרח, ככזה הפועל לפי מניעים שנויים במחלוקת (לכל הפחות), או אפילו למען אינטרסים אנוכיים – האמון במוסדות השלטון מתערער, והתמיכה עליה נשען בהכרח שלטון דמוקרטי מאבדת את תקפותה.
- תפיסת החוקיות היא השקפה לפיה המדינה ומוסדותיה פועלים במסגרת החוק, או, השקפה לפיה האזרחים מחויבים לציית לחוק. ביטויים אלה תלויים זה בזה: התנהלות שלטונית אותה יגדירו אזרחים כחוקית משפיעה על תפיסת הלגיטימציה, ולעתים משפיעה על ההשקפה של האזרחים לפיה יש לציית לחוק. מחקרים שמים דגש על היבטים חוקיים וחוקתיים של התנהלות מוסדות המדינה כבסיס לתמיכה בהם. שלושה כתבי אישום פעילים נגד ראש הממשלה, בהם אישומים חמורים בשוחד, מרמה והפרת אמונים הם היסוד בגינם יצאו המפגינים בבלפור לרחובות, ועלולים להביא להשקפה לפיה אין חובה אזרחית לציית לחוק. השקפה אשר כבר מאותגרת בעקבות מדיניות אכיפת הסגר וציות להנחיות ולהגבלות הקורונה.
- אפקטיביות היא רכיב בתפיסת הלגיטימיות, לפיה המדינה או השלטון פועלים בצורה מתפקדת ומועילה לטובת האוכלוסייה הכללית בתחומי חיים שונים, כמו בריאות, כלכלה וחינוך. כלומר, ככל שהמדינה מתפקדת טוב יותר, כך אזרחים מעריכים את המדינה כלגיטימית יותר. האפקטיביות מוגדרת באופן רחב, כזו המסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים של מירב האזרחים, ופחות בהתייחס לקבוצת הפנים של אזרח זה או אחר. המצב הבריאותי ההולך ומחמיר, המצב הכלכלי והמצוקה אליה נקלעו אזרחים רבים, השינוי התכוף בהנחיות הקורונה, וגם מינויי הבכירים במגזר הציבורי התקועים מזה זמן רב – מערערים באופן ברור על האפקטיביות הנתפסת של הממשלה.
שלושת הרכיבים האחרים של תפיסת הלגיטימיות השלטונית פחות דומיננטיים במחאת בלפור, למרות שההקשרים קיימים. תפיסה של צדק תהליכי, ההכרה של האזרחים בהוגנות ובשוויוניות של תהליכי העבודה והמנגנונים המוסדיים של המדינה ביחס לקבוצות שונות, נמצאת בהנחיות הקורונה הנתפסות כלא הוגנות. למשל לפיהן הרחצה בחופים ובבריכות אסורה אך התפילות בבתי-הכנסת מותרות.
בשונה מצדק תהליכי, תפיסות של צדק חלוקתי עוסקות בחלוקת המשאבים במדינה וכיצד הן מפוזרת ביחס לקבוצות שונות. בעניין זה, מצד אחד, למוחים בבלפור ובכיכר רבין הצטרפו קבוצות המחאה של נחל האסי בדרישתם לפתיחת הנחל לקהל הרחב (רובו בית-שאני) וכנגד הפריבילגיה של הקיבוצים הלבנים, אך מצד שני נטען כנגד השלטון כי המחאה על נחל האסי היא ספין שמקורו במסדרונות השלטון, ואשר מטרתו להסיט את תשומת הלב הציבורית ממחאת בלפור.
בהיבט אחר של צדק חלוקתי ניתן לראות שהממשלה דווקא כן היתה קשובה למחאת העצמאיים בגל הראשון של הקורונה, והגדילה עבורם את המענקים. על כן צריך לדון גם בנושא של סדר עדיפויות של הטיפול הממשלתי, כלומר אילו קבוצות זכו ליחס עדיף (האם יש או אין קשר למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית), ואילו זכו ליחס פחות מחבק (עובדים סוציאליים למשל).
הרכיב השישי והאחרון בתפיסת הלגיטימיות של השלטון עוסק בהזדהות. כלומר בהשקפה לפיה ערכים אידיאולוגיים-בסיסיים של אזרחים משותפים גם למדינה, וכן, בהכרה של האזרח בזהותו הלאומית. בעניין זה אין שום ספק – המפגינים בבלפור מזדהים עם המדינה באופן מלא, גם אם לא מזדהים עם השלטון הנוכחי. כמו במחאת יוצאי אתיופיה, ובשונה מהאופן בו אזרחים מצדיקים את מחאתם על בסיס הטיעון של שירות צבאי משמעותי (שאיננו תנאי לאזרחות שוויונית ולזכויות מלאות בדמוקרטיה), המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון.
כמו במחאת יוצאי אתיופיה, המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון
לסיכום, ובניגוד לדעה הפופולרית, בשעה קשה זו של הדמוקרטיה הישראלית בכל זאת נמצאת נחמה. כיוון שדמוקרטיה היא תהליך מתפתח ולא תמיד צפוי מראש, תהליכים חברתיים-פוליטיים ערים עשויים להועיל לה. יותר ויותר ישראלים מבינים שהן ההשפעה בדמוקרטיה והן הלגיטימציה לשלטון מוענקים לא רק מאחורי פרגוד הקלפי. עוד ועוד מחאות סוחפות המונים וצוברות תנופה – למשל המחאה נגד הסגר, נגד אלימות כלפי נשים, מחאות של חרדים, להט"ב, ועדי עובדים ומזרחים – וכן, ניתן לראות אותן דווקא ככאלה המחזקות את הדמוקרטיה.
ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמר שלו פורסם לאחרונה בכתב העת Social Movement Studies. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בבל"ת.
ובעברית צחה "בלבולי ביצים ללא תכלית".
אלה אנשים משועממים שהקורונה קרקעה אותם וכלאה אותם בגבולות המדינה. תכלית חייהם בעת הזו היתה להיות בגואה מסוטול או באיזה חוף אקזוטי בדרום אמריקה, מתערסלים עם פטריות הזיה.
הימים ימי קיץ לוהטים, אסור להתקהל י יש קורונה, אבל מותר להפגין (ותודה לבג"ץ האידיוט), אז הולכים להפגין. שום רעיון, שום מסר. רק להראות כמו טרולים. וזהו.