כאשר מבקשים לנתח את הפרספקטיבה של פעילי המחאה שמתמידים להגיע למעון ראש הממשלה בירושלים שבוע אחר שבוע מזה מספר חודשים, קל לטעון שלמפגינות ולמפגינים בבלפור יש סיבות טובות למחאה, על פי תפיסתם. אך לא די בכך. נסיונות העבר להגביל את ההפגנות על רקע ספק-בריאותי ספק-פוליטי, מצריכות להתייחס לשאלות שונות על מנת להבין לא רק על מה מפגינים בבלפור, אלא גם על אילו יסודות של סמכות והכרה בשלטון הם מערערים.
ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות אשר באה לידי ביטוי בהסכמה לפעול על פי המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה (או: תהליך של רכישת לגיטימיות) היא תהליך נרכש של קבלת סמכות. הלגיטימיות נרכשת כאשר מעשים, תהליכים או אידיאולוגיות נתפסים כמוסכמים באמצעות שיוכם לנורמות וערכים בחברה נתונה. זהו תהליך הפיכת דבר מה למקובל ונורמטיבי עבור קהל מסוים. לגיטימיות אפשר לשייך, בין היתר, למדינה כמכלול, למוסדות שלטוניים באופן נפרד, או, לפעולות והחלטות של המדינה והמוסדות השלטוניים.
ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות, שבאה לידי ביטוי בהסכמה לפעול עפ"י המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה היא תהליך נרכש של קבלת סמכות
במדינה דמוקרטית, סמכות המדינה מתבססת על שילוב של כפיה והכרה בזכות המדינה לכפות. חלק חשוב ממהות הדמוקרטיה – היכולת החברתית ליצור כוח פוליטי – נתפס כאשר האזרח מאמין בסמכותם של מנגנוני המדינה.
מדינה נתפסת בדרך כלל כלגיטימית כאשר היא פועלת בצורה הוגנת, לטובת האזרחים, וככזו המאפשרת להם להשפיע. חנה ארנדט מראה שכאשר תפיסה זו מתערערת, אזרחים עשויים לחרוג מכללי הדמוקרטיה ולפעול באופן מחאתי, ולעתים גם באופן אלים.
במילים אחרות, הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. כלומר, קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון.
כיצד משיגות מדינות שיתוף פעולה וציות של אזרחיהן? מדוע ומתי אזרחים בוחרים לפעול באלימות כלפי המדינה? איך אזרחים מסבירים תמיכה וכניעות, או מחאה אלימה? תחת אילו תנאים האלימות מוצדקת או לגיטימית, ומהן התרומות של המדינה מחד ושל האזרחים מאידך להתרחשותם?
שאלות אלה ועוד קשורות לסוגיית הלגיטימיות של המדינה, ועם חלקן התמודדו פילוסופים, סוציולוגים, חוקרי מדע המדינה, משפטנים, פסיכולוגים, קרימינולוגים, ועוד. היעדר הקונצנזוס בנוגע לממדים השונים של המושג, ומה מכיל כל אחד מהם, מוביל להגדרות רבות ולקשיים בבדיקתו.
בשיח הציבורי מקובל לדבר על דה-לגיטימציה כמצב חד-ערכי, המתייחס לשלילת לגיטימיות של מדינה. בדומה למינוחים לגיטימיות ולגיטימציה, גם דה-לגיטימציה הנו מושג רחב ונעשה בו שימוש רב בשנים האחרונות. בין היתר, בתחום הדיפלומטי, באקדמיה, ובתקשורת.
רעיון הדה-לגיטימציה מבטא יחס המבטל במידה רבה את המדינה. ככל שעמוקה יותר רמת הדה-לגיטימציה כלפי המדינה, כך תגבר הנכונות להפעיל נגדה אלימות. ומי שנשללת ממנו הלגיטימיות צפוי לא רק לפגיעה אלימה, אלא הוא גם מרגיש מאוים יותר, וכתוצאה מכך עשוי לפעול בעצמו באלימות.
הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון
בין יתר הקשריו השונים, מתייחס המושג גם לגורמים של הבניית התהליך הפסיכולוגי המביא לדה-לגיטימציה, וגם בהקשר של שלילתה הערכית והמוסרית של מדינה.
בהקשר הישראלי, העיסוק בדה-לגיטימציה נפוץ ונפיץ במיוחד, כיוון שעוסק לא רק במדינה כמבנה כללי לארגון הסדר החברתי, אלא גם ביחס לישראל כמדינת לאום יהודית באופן ספציפי. ככזה, הוא נוגע בנקודות רבות וטעונות כמו הקונפליקט בין ערכים יהודיים לבין ערכים דמוקרטיים, האבחנה בין דת לבין לאום, ייצוג מיעוטים, כיבוש ושליטה בגדה-המערבית, שואה ותקומה, ואנטישמיות.
לפיכך, אבקש לטעון שהשיח העוסק בדה-לגיטימציה – אם בשל העובדה שהוא כשלעצמו מציע פתרון דיכוטומי ולא מדרגי, ואם בשל המטען הפוליטי המורכב שהוא נושא עמו – אינו מבטא בצורה מדויקת את המצב של ערעור על סמכות המדינה או השלטון.
בעוד שלגיטימיות יכולה להיבחן הן כדרך בה המדינה או שלטון מנסים להצטייר בעיני אזרחים (וזרים) והן כדרך בה האזרח מעריך את המדינה או השלטון – ניתן לבחון לגיטימיות לא רק דרך מבנים תיאורטיים, פילוסופיים, משפטיים או שיפוטיים, כפי שהציע למשל מקס וובר, אלא דווקא, דרך בחינת השקפות ועמדות של אזרחים כלפי המדינה. כך, לגיטימיות היא תכונה המיוחסת למדינה (או לסוכניה) על ידי אזרחים, על בסיס הערכה של איכויותיהם הנורמטיביות, ואשר תוצאתה היא הכרה (מתוך הסכמה) של האזרח לקבל את הסמכות.
אזרחים ופעילי מחאה נוטים לשייך לגיטימיות למדינה ולשלטון על בסיס שישה רכיבים שונים: אמון, חוקיות, אפקטיביות, צדק תהליכי, צדק חלוקתי והזדהות. במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות בבירור כיצד פעילי המחאה מערערים על לגיטימיות השלטון על בסיס שלושת הרכיבים הראשונים, ובמידה פחותה יותר על הרכיבים האחרים.
במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות עירעור על לגיטימיות השלטון על בסיס אמון, חוקיות ואפקטיביות
- ראשית לגבי אמון – ההשקפה לפיה השלטון פועל לטובת האזרח ומתוך כוונה טובה. מחקרים מראים שזהו הרכיב החשוב ביותר במערכת היחסים בין אזרחים לבין מוסדות המדינה. כאשר השלטון נתפס כפועל שלא לטובת האינטרסים של האזרח, ככזה הפועל לפי מניעים שנויים במחלוקת (לכל הפחות), או אפילו למען אינטרסים אנוכיים – האמון במוסדות השלטון מתערער, והתמיכה עליה נשען בהכרח שלטון דמוקרטי מאבדת את תקפותה.
- תפיסת החוקיות היא השקפה לפיה המדינה ומוסדותיה פועלים במסגרת החוק, או, השקפה לפיה האזרחים מחויבים לציית לחוק. ביטויים אלה תלויים זה בזה: התנהלות שלטונית אותה יגדירו אזרחים כחוקית משפיעה על תפיסת הלגיטימציה, ולעתים משפיעה על ההשקפה של האזרחים לפיה יש לציית לחוק. מחקרים שמים דגש על היבטים חוקיים וחוקתיים של התנהלות מוסדות המדינה כבסיס לתמיכה בהם. שלושה כתבי אישום פעילים נגד ראש הממשלה, בהם אישומים חמורים בשוחד, מרמה והפרת אמונים הם היסוד בגינם יצאו המפגינים בבלפור לרחובות, ועלולים להביא להשקפה לפיה אין חובה אזרחית לציית לחוק. השקפה אשר כבר מאותגרת בעקבות מדיניות אכיפת הסגר וציות להנחיות ולהגבלות הקורונה.
- אפקטיביות היא רכיב בתפיסת הלגיטימיות, לפיה המדינה או השלטון פועלים בצורה מתפקדת ומועילה לטובת האוכלוסייה הכללית בתחומי חיים שונים, כמו בריאות, כלכלה וחינוך. כלומר, ככל שהמדינה מתפקדת טוב יותר, כך אזרחים מעריכים את המדינה כלגיטימית יותר. האפקטיביות מוגדרת באופן רחב, כזו המסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים של מירב האזרחים, ופחות בהתייחס לקבוצת הפנים של אזרח זה או אחר. המצב הבריאותי ההולך ומחמיר, המצב הכלכלי והמצוקה אליה נקלעו אזרחים רבים, השינוי התכוף בהנחיות הקורונה, וגם מינויי הבכירים במגזר הציבורי התקועים מזה זמן רב – מערערים באופן ברור על האפקטיביות הנתפסת של הממשלה.
שלושת הרכיבים האחרים של תפיסת הלגיטימיות השלטונית פחות דומיננטיים במחאת בלפור, למרות שההקשרים קיימים. תפיסה של צדק תהליכי, ההכרה של האזרחים בהוגנות ובשוויוניות של תהליכי העבודה והמנגנונים המוסדיים של המדינה ביחס לקבוצות שונות, נמצאת בהנחיות הקורונה הנתפסות כלא הוגנות. למשל לפיהן הרחצה בחופים ובבריכות אסורה אך התפילות בבתי-הכנסת מותרות.
בשונה מצדק תהליכי, תפיסות של צדק חלוקתי עוסקות בחלוקת המשאבים במדינה וכיצד הן מפוזרת ביחס לקבוצות שונות. בעניין זה, מצד אחד, למוחים בבלפור ובכיכר רבין הצטרפו קבוצות המחאה של נחל האסי בדרישתם לפתיחת הנחל לקהל הרחב (רובו בית-שאני) וכנגד הפריבילגיה של הקיבוצים הלבנים, אך מצד שני נטען כנגד השלטון כי המחאה על נחל האסי היא ספין שמקורו במסדרונות השלטון, ואשר מטרתו להסיט את תשומת הלב הציבורית ממחאת בלפור.
בהיבט אחר של צדק חלוקתי ניתן לראות שהממשלה דווקא כן היתה קשובה למחאת העצמאיים בגל הראשון של הקורונה, והגדילה עבורם את המענקים. על כן צריך לדון גם בנושא של סדר עדיפויות של הטיפול הממשלתי, כלומר אילו קבוצות זכו ליחס עדיף (האם יש או אין קשר למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית), ואילו זכו ליחס פחות מחבק (עובדים סוציאליים למשל).
הרכיב השישי והאחרון בתפיסת הלגיטימיות של השלטון עוסק בהזדהות. כלומר בהשקפה לפיה ערכים אידיאולוגיים-בסיסיים של אזרחים משותפים גם למדינה, וכן, בהכרה של האזרח בזהותו הלאומית. בעניין זה אין שום ספק – המפגינים בבלפור מזדהים עם המדינה באופן מלא, גם אם לא מזדהים עם השלטון הנוכחי. כמו במחאת יוצאי אתיופיה, ובשונה מהאופן בו אזרחים מצדיקים את מחאתם על בסיס הטיעון של שירות צבאי משמעותי (שאיננו תנאי לאזרחות שוויונית ולזכויות מלאות בדמוקרטיה), המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון.
כמו במחאת יוצאי אתיופיה, המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון
לסיכום, ובניגוד לדעה הפופולרית, בשעה קשה זו של הדמוקרטיה הישראלית בכל זאת נמצאת נחמה. כיוון שדמוקרטיה היא תהליך מתפתח ולא תמיד צפוי מראש, תהליכים חברתיים-פוליטיים ערים עשויים להועיל לה. יותר ויותר ישראלים מבינים שהן ההשפעה בדמוקרטיה והן הלגיטימציה לשלטון מוענקים לא רק מאחורי פרגוד הקלפי. עוד ועוד מחאות סוחפות המונים וצוברות תנופה – למשל המחאה נגד הסגר, נגד אלימות כלפי נשים, מחאות של חרדים, להט"ב, ועדי עובדים ומזרחים – וכן, ניתן לראות אותן דווקא ככאלה המחזקות את הדמוקרטיה.
ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים
הכותרות הראשיות עכשיו
לפני כחודש, הזדמן לי לצפות בכנס מקוון של אוניברסיטת ניו יורק (NYU) של תנועת ה-BDS, תנועה רדיקלית שקוראת להחרים את ישראל על רקע טענות כוזבות של פגיעה בזכויות הפלסטינים. בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות: ארה"ב, דרום אפריקה, צ'ילה ואיטליה. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי לדעת שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך.
בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך
למנחת הכנס קוראים ד"ר רפיף זיעדה. זיעדה גרה כיום בלונדון, למדה בעברה באוניברסיטת יורק בקנדה ובמקור נולדה בלבנון; כן, מדובר באותה לבנון שתושביה נאנקים כבר עשרות שנים תחת שלטון הטרור של ארגון החיזבאללה, אבל כנראה שהסבל של בני עמה של זיעדה לא מספיק חשוב כדי להתרכז במחוללי הטרור העיקריים במזרח התיכון.
במקום זה, זיעדה טוענת שהפלסטינים הם אלה שסבלו במשך עשרות שנים מהקולוניאליזם הישראלי, ופה היא כבר חוטאת בטעותה. לא מדובר בקולוניאליזם, כיוון שהרעיון של יהודים כ"מתנחלים-קולוניאליסטים" מופרך בקלות. שפע של ראיות מוכיחות שהיהודים הם האוכלוסייה הילידית של אזור דרום הלבנט; תיעודים היסטוריים וגנטיים מציבים את היהודים שם לפני למעלה מ-2,000 שנה, ויש עדויות שאין עליהן עוררין על מגורים מתמידים של יהודים באזור.
זיעדה לא הועילה בטובה להסביר כיצד אחרי שמשאבים רבים הושקעו ברשות הפלסטינית על ידי הקהילה הבינלאומית בבניית תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית, הרשות לא הצליחה להקים ולבסס באופן ראוי את התשתית המתחייבת להקמת מדינה דמוקרטית ומתפקדת. אחת הבעיות היא שחיתות בצמרת השלטון הפלסטינית שמעלימה כספים ומתנהלת באופן בעייתי כלפי עמה.
קריאתו של הפאנל להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים הוא רעיון של שנאה גרידא, שנאה כל כך מעוורת שהיא לא חושבת אפילו על הסטודנטים הערבים בישראל, ששיעורם עלה מאד באוניברסיטאות בשנים האחרונות. בין השנים 2010–2019 עלה אחוז הסטודנטים הערבים באופן משמעותי כמעט בכל התארים: בתואר ראשון – מ-13.1% ל-18.1%, בתואר שני – מ-7.4% ל-14.6% ובתואר שלישי – מ-5.2% ל-7.0%, בהתאמה. לכן, החרמה של מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמה של הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה שבשביל תנועת ה-BDS, יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל.
החרמת מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמת הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה של-BDS יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל
עוד דובר בכנס היה ג'רמי פיליפס, סטודנט מדרום אפריקה, שכיהן כיו"ר הפורום לסולידריות פלסטינית באוניברסיטת קייפטאון; הוא כנראה לא באמת יודע מהי סולידריות. ג'רמי טוען שלא קיים חופש ביטוי בקמפוסים בישראל, אבל האוניברסיטאות בישראל הן מוסדות עם חופש ביטוי גמור לחלוטין. סטודנטים ומרצים יכולים להתבטא כפי שהם רוצים וחלקם אפילו קוראים לאינתיפדה. הייתי מצפה מג'רמי, כאזרח דרום אפריקאי, להבין את ההבדלים בין האפרטהייד שהיה שם לבין המצב כיום במדינת ישראל. ג'רמי יותר ממוזמן – חופשי אפילו – להיכנס לאוניברסיטה ישראלית ולראות איך החופש ניתן שם לכולם, כולל אלה שמפגינים ומוחים בחופשיות למען הפלסטינים.
דרשתי בראמבאט, סטודנטית באוניברסיטת בראון היוקרתי בארה"ב, ארגנה קמפיין להחרים חברות מסחריות אשר פועלות במדינת ישראל. החלטה חסרת כל היגיון כלכלי, חברתי ופוליטי לאור העובדה שנכון למרץ 2020, עבדו בישראל כ-87,000 פלסטינים.
משתתפי הפאנל שוכחים שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יהודה ושומרון לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים. והנה עוד דוגמה כיצד משתתפי הכנס אינם דואגים באמת לרווחת הפלסטינים.
דרשתי טוענת שישראל הבריחה את הערבים מבתיהם במלחמת העצמאות. אך לפי בני מוריס, פרופסור להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, לא מדובר בתכנון מראש:
"היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי וכתוצאה מהמלחמה".
עוד טוען פרופסור מוריס ש:
"רוב הכפרים והעיירות [הערביים] פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב".
אחת הבעיות הכי גדולות באותם כנסים אנטי-ישראלים היא פרופגנדה שקרית ושטיפת מוח לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו בראון, הווארד, קולומביה ואחרות בארה"ב. כך ניתנת הלגיטימציה להרעיל בשנאה ובדיות צעירים שייקחו וכבר לוקחים תפקידי מפתח אצל מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.
משתתפי הפאנל שוכחים, שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים, כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יו"ש לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים
אני ראיתי בכנס של NYU בעיקר עסקנות פוליטית ריקה מתוכן. לא היה שיח מהותי כי כאשר אין צידוק למאבק הכי קל להפיץ פייק-ניוז. אני מקווה שבעתיד אותם פעילים יצליחו להבין שהדרך הכי טובה לתמוך בפלסטינים היא על ידי עשייה ושיתוף פעולה עם ישראל ולא נגדה.
תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
"שפע של ראיות מוכיחות שהיהודים הם האוכלוסייה הילידית של אזור דרום הלבנט; תיעודים היסטוריים וגנטיים מציבים את היהודים שם לפני למעלה מ-2,000 שנה, ויש עדויות שאין עליהן עוררין על מגורים מתמידים של יהודים באזור". ייתכן, אבל מי אומר שהמתנחלים הם צאצאים ישירים של אותם יהודים? וגם אם כן, מהות הקולוניאליזם היא בכך שיש עם שולט עם זכויות יתר ועם נשלט נטו זכויות, וזה מה שקורה בגדה המערבית.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב. מוטב שלצד היוזמות בצפון, תיזום ישראל מהלך של הסדרה ברצועת עזה ולא תשאיר את הכדור בידיים של החמאס.
בשבוע שעבר יוחסה לישראל תקיפה במזרח סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במהלכה הותקפו מן האוויר מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים.
מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב
במקביל לדיווחים על התקיפה ירו צלפי חמאס על כוח הנדסה של צה"ל שפעל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.
כמו חזבאללה בצפון, גם החמאס מיישם מול ישראל אסטרטגיה של הליכה על הסף. בכל האמור למלחמה הוא עודנו מורתע, אולם בכל מה שמתחת לסף הזה, הכל כשר כדי להזכיר לישראלים שהבעיה העזתית לא נעלמה רק כי ישנו שקט מתוח. הוא שולט בגובה הלהבות, וקובע את המקום, הזמן ואת חומרת הפרובוקציה.
בעוד שישראל, על־פי פרסומים זרים, מפעילה כוח רב בזירה הצפונית, גם ביעדים מרוחקים, כדי לסכל את התבססות איראן במרחב, הרי שבדרום תקף צה"ל באש טנקים עמדות ריקות של החמאס, שלמחרת יוקמו מחדש.
זוהי תגובה מידתית, צפויה, וכמעט יוצאת לידי חובה, שנובעת מכך שאיש לא נפגע מהירי (ובכל זאת ירה צה"ל פגזים בתגובה לאש צלפים). בנוסף, כפי שצייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, "ביום שמייחסים לישראל תקיפה רחבה עם עשרות הרוגים של כוחות איראנים בסוריה לדעתי זו החלטה סבירה שלא להגיב".
הצורך לאזן בין זירות
במאמר שפורסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין המערכות", בחן אל"ם אמיר פרחי, יוצא שייטת 13, את תהליך עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי בישראל, על המתחים שעמם היא מתמודדת והכרעה ביניהם. מקרה הבוחן שבחר היה מדיניות הביטחון הישראלית בשנים 2017־2018.
ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה הן את המב"ם בסוריה והן את הצורך לסכל את יכולת המנהור ההתקפי של חזבאללה. במקביל ביקש צה"ל לממש התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שכן "הסיכונים שצה"ל לקח במסגרת המב"ם חייבו אותו לשפר את מוכנותו למלחמה".
ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (בשילוב פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה את המב"ם בסוריה ואת הצורך לסכל מנהור התקפי של חזבאללה
במחקרו מצא פרחי, כי מדיניות הביטחון הלאומי שנבחרה אז הביאה למימוש מרבית האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמנם, ציין, נמתחה ביקורת על מדיניות התגובה של צה"ל לפעילות חמאס בדרום ויתכן שהיתה גם פגיעה בתחושת הביטחון האישי של התושבים, אך הדבר נבע מהצורך לממש מדיניות התקפית בצפון.
בסוף אותה שנה יצא צה"ל באופן מפתיע, ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למבצע "מגן צפוני", במהלכו הרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון. היה זה איום חמור בהרבה, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות, כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו.
"איום המנהור ההתקפי בגבול לבנון הוסר באופן מלא עם סיום מבצע "מגן צפוני" בינואר 2019. מדובר בתפנית דרמטית ביכולתו של חזבאללה למימוש תוכנית ההתקפה", כתב פרחי וציין כי "המהלכים שבוצעו נגד האיראנים בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, הם המשמעותיים ביותר שביצעה ישראל בעשור האחרון בהקשר הביטחוני".
פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל אביב כוכבי, כתב פרחי, השכיל לנצל את שהושג אז בזירה הצפונית, "והמליץ לדרג המדיני על מהלך יזום נגד הגא"פ לעיצוב מחודש של המציאות הביטחונית בחזית רצועת עזה. ואכן, מבצע 'חגורה שחורה' יצא לפועל בנובמבר 2019, ובו סוכל מפקד המרחב הצפוני של גא"פ, בהאא אבו אל־עטא, ונפגעו תשתיות רבות של הארגון".
הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות, כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו
את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.
לשלוט במצב במקום שישלוט בך
בצה"ל נוהגים לומר שיוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם עושה זאת האויב. דוגמה טובה לכך מתוארת בספר התמציתי והמצוין "אנשים מול אש" (הוצאת מערכות, 1956), שכתב בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל, ההיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה.
במבצע "מארקט גארדן", מבצע משולב של כוחות מוטסים וכוחות שריון של בעלות־הברית בהולנד בספטמבר 1944, הוטל על לוטננט־קולונל הארי קינארד, אשר "פקד על הבטליון הראשון של רגימנט צנחני־הרגלים ה־501" (עמוד 108), שבדיוויזיה המוטסת ה־101 של צבא היבשה האמריקני, להגן על "מסדרון" שהשתרע מערבית לעיר וכל. הכוחות הגרמנים בגזרה, שהיו עדיפים במספרם ובכוח האש שעמד לרשותם, לא ציפו לפעולה התקפית מהבטליון (מקביל לגדוד בצה"ל) של קינארד.
אבל קינארד חשב אחרת. "בשעת הצניחה היתה הגזרה נתונה ללחץ־אויב כבד. בניגוד לעצת הממונה עליו, ביצע התקדמות והוציא־לפועל תכנית להגנת ה'מסדרון' על־ידי 'העתקת הקרב אל האויב'. במסע של שלושה ימים ביצע תנועה של מעגל שלם, בן 360 מעלות, דרך שטחים שבידי האויב, בהשמידו כוחות אויב שעלו פי שלושה בעצמתם על הבטליון שלו" (עמוד 109).
זוהי, כתב מרשל, דוגמה מובהקת "למפקד השולט לחלוטין במצבו, תחת אשר יתיר למצב לשלוט בו" (עמוד 109). לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית.
לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית
בחזית הצפונית, ואפילו הצפון־מזרחית ישראל יוזמת. התקיפה האווירית המיוחסת לה, בדיר א־זור וסמוך למעבר הגבול עם עיראק אבו־כמאל, מרוחקת באופן יחסי, אבל אינה בבחינת אתגר מבצעי חדש (ב־2007 תקף חיל האוויר והשמיד בדיר א־זור את הכור הגרעיני הסורי). במהלך הפעולה הותקפו מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים. יש בה, כמו בצבר תקיפות על יעדים איראניים בסוריה שיוחסו לישראל באחרונה, בכדי לאותת לאיראן שישראל לא תאפשר את התבססותה במרחב ואת הקמת תשתיות שיאפשרו לה לנהל מערכה באמצעות שלוחים כנגדה.
זוהי מערכה הכרחית, אבל היא דומה לניסיון לרוקן את הים בכפית. הכוח הצבאי לבדו לא יעצור את האיראנים (גם אם יגבירו את הלחץ). איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה ובעיראק יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים, ואפילו מחירים כבדים, בכדי להשיגו.
עם זאת, ניכר כי ישראל מפעילה בזירה יותר מאשר רק כוח צבאי. בשבוע שעבר הורה הנשיא האמריקני היוצא, דונלד טראמפ, לצבא האמריקני לכלול את ישראל תחת פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), שתחום האחריות שלו הוא המזרח התיכון, ובכלל זה איראן, עיראק וסוריה. עד עתה, בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, היתה ישראל באחריות פיקוד אירופה (EUCOM). נראה שהסכמי השלום של ישראל עם בחריין ואיחוד האמירויות, כמו גם התהדקות יחסיה עם מדינות ערביות מתונות נוספות, הסירו את המכשול הזה.
יש בהחלטה לא מעט קוסמטיקה ונראות והרבה פחות תוכן ממשי. ראשית, משום שישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה. על כן, מטבע הדברים, התקיימו כל העת קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית, קשרים שיהיו עתה גלויים יותר.
שנית, ניתן להעריך שישראל לא תשתתף בפועל בתרגילים המשותפים של פיקוד המרכז האמריקני שכוללים צבאות ערביים, אבל תיקח חלק בתרגילים משותפים עם כוחות הפיקוד שאינם כוללים צבאות כאלה. סביר להניח שגם התרגילים שישראל מקיימת עם נאט"ו יימשכו כסדרם. מנגד, עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות.
עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות
בדרום, כמו בצפון, ישנה מתיחות מתמשכת והיא אינה אינטרס ישראלי. במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה האויב. לפנות בוקר (שני) שוגרו שתי רקטות מצפון רצועת עזה אל מרחב החוף של העיר אשדוד ונפלו בים, ובתגובה תקף חיל האוויר סדנאות לחפירת מנהרות של החמאס ברצועת עזה (שוב, תגובה מדודה וכמעט צפויה). החמאס מודע היטב למכלול האילוצים שבהם נתונה כעת ישראל, בין בחירות לקורונה ומתיחות שלא נגמרת בצפון, ומנצל זאת לטובתו.
ב"ישראל היום" פורסמה לאחרונה פרשנות לפיה צה"ל פעל נכון כשבחר שלא להרוג את פעילי החזבאללה שחדרו להר דב, לפני כחצי שנה, משום שבחשבון אחרון הדבר אפשר למנוע הסלמה. יתכן, אולם יתכן גם שהריגת החולייה לאחר שחדרה לשטח ישראל, מהלך שהוא בכללי המשחק המקובלים, היתה מסיימת את המתיחות באיבה ולא נותנת לה להיגרר חודשים ארוכים.
כך גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן שמוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונלי, בהתאם לתפיסה שמימש בשעתו איזנקוט כאלוף פיקוד צפון.
אבל, כאמור, גם ברצועת עזה הכוח הצבאי לבדו לא יספיק. על ישראל ליזום ולחתור למהלך של הסדרה ורגיעה. אם תימנע ישראל מיוזמה שכזו, שכוללת "גזרים שמנים" לחמאס, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.
אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הביע במהלך כהונתו לא פעם את תמיכתו בהסדרה שכזו. הוא יודע היטב שחילופי אש שכאלה לא נשארים לאורך זמן "על אש קטנה" ללא נפגעים.
גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן שמוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונלי
כשהיה מח"ט הצנחנים בשנת 2008 פשט גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, על מתחם חמאס בעזה, הרג מספר פעילים והשמיד מנהרה חוצת גדר. הפשיטה הביאה להסלמה שסופה במבצע "עופרת יצוקה". בין שתהיה זו ירי של פעילי חמאס או תקיפה של צה"ל, מישהו בסוף יפגע, ואז יהיה קשה לעצור את האש.
גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.
תגובות אחרונות
טבעות העשן של עמית סגל
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
במקרה הזה זה לא סתם הפרחת שמועות לא מבוססות כדרך לקבל רייטינג אלא רצון לפגוע בסיכויים של חולדאי. עמית סגל יודע שהדבר שירחיק את מאוכזבי כחול לבן מחולדאי זה שמועות שהוא מדבר עם גנץ. גם אם לא יהיה איחוד עם גנץ, השמועות לבדן עושות נזק. כבר הרבה זמן שאין טעם לשפוט את עמית סגל על פי קריטריונים עיתונאים אלא על פי קריטריונים של שופר.
ניתוח מצוין. תקף גם לעיתונאים אחרים, שאצלם אי הכחשה מוכיחה את שרצו להוכיח ("הוכחה שלילית") וגם הכחשה (זוכרים את לכשכש בכלב? אם אתה רוצה שאנשים יאמינו לידיעה המופרכת שלך, תוציא מהמסוקר הכחשה)
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בבל"ת.
ובעברית צחה "בלבולי ביצים ללא תכלית".
אלה אנשים משועממים שהקורונה קרקעה אותם וכלאה אותם בגבולות המדינה. תכלית חייהם בעת הזו היתה להיות בגואה מסוטול או באיזה חוף אקזוטי בדרום אמריקה, מתערסלים עם פטריות הזיה.
הימים ימי קיץ לוהטים, אסור להתקהל י יש קורונה, אבל מותר להפגין (ותודה לבג"ץ האידיוט), אז הולכים להפגין. שום רעיון, שום מסר. רק להראות כמו טרולים. וזהו.