הניצחון של ג'ו ביידן וקאמלה האריס בבחירות לנשיאות ארצות הברית מעורר השראה מבחינות רבות. בהן העובדה שג'ו ביידן, האיש המבוגר ביותר שניבחר אי פעם לתפקיד, מתמודד עם מגבלה גופנית, שעשויה להיות קריטית למי שמקצועו דיבור – הוא מגמגם.

נצחון ביידן והאריס בבחירות לנשיאות ארה"ב מעורר השראה מבחינות רבות. בהן זה שביידן, האיש המבוגר ביותר שניבחר אי פעם לתפקיד, מתמודד עם מגבלה גופנית, העלולה להיות קריטית למי שמקצועו דיבור – הוא מגמגם

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מנהיגים שונים הצליחו במהלך ההיסטוריה להתגבר על הגמגום שלהם או לנצל אותו לטובתם. המצביא הרומי קורנליוס העצים את הגמגום שלו כמו שחקן פוקר מיומן על מנת להערים על אויביו שזילזלו ביכולות שלו. משה כידוע הפך למנהיג החשוב ביותר בתולדות העם היהודי למרות שהיה כבד לשון. צ'רצ'יל הוא מנהיג אגדי נוסף שהצליח להתגבר על הגמגום.

מנהלים מגמגמים שהגיעו לעמדות בכירות, החלו לדבר לאחרונה באופן פומבי יותר על הקשיים שלהם, תוך הדגשת העובדה שהקושי בדיבור לימד אותם להקשיב ולאפשר לעובדים לחוש בטוחים. כל אלו עשויים להטעות ולחשוב שאנו חיים בתקופה שמאופיינת בסובלנות רבה יותר לאנשים עם קשיי דיבור שונים, במיוחד מנהיגים, אך מחקרים רבים מגלים שזה לא מדויק.

אנשים נוטים לשפוט את המקצועיות והסמכותיות של אנשים סביבם על-פי האיכויות הקוליות שלהם. זאת למשל לעומת הפנים שנשפטות בעיקר על-פי היבטים רגשיים וכאלו הקשורים בחיוביות. במחקר שבדק מגוון רחב של סימנים גופניים הקשורים להבעות פנים, תנוחות ומחוות וגוף וכן היבטים שונים הקשורים בקול (כגון עוצמה, טון ושטף דיבור), מצאו ברגון והקולגות שלה, ששטף דיבור נתפס על-ידי אחרים כאלמנט הקשור ביותר למומחיות, אמינות ושכנוע.

מחקרים רבים אחרים מצביעים שוב ושוב על כך שדיבור סמכותי ומשכנע מאופיין במיעוט עצירות, גיוון באיכויות הקוליות (לא מונוטוני), טון בטוח וחזק ודיבור מהיר (כ-200 מילים בדקה).

בשלב הזה, היינו יכולים לעצור ולשאול אז מה? אבל ניראה שלאופן בו אנו שופטים את הקול של האחרים יש השלכות ממשיות על התיפקוד במקום העבודה. מחקר משנת 1999 מצא, שהאיכויות הקוליות שמקושרות עם דומיננטיות, אכן קשורות בתיפקוד מיטבי בעבודה – כניראה משום שאנשים מגיבים טוב יותר למי שמדבר באופן נמרץ, ובטון רם ומגוון.

אפקט ההילה, על פיו קול חזק ובטוח מקושר עם מקצועיות, פועל גם באופן הפוך: מחקר ישראלי מהשנה האחרונה מצא שמגמגמים נתפסים כפחות מתאימים לתפקידי מנהיגות.

מחקרים רבים אחרים מצביעים על כך שדיבור סמכותי ומשכנע מאופיין במיעוט עצירות, גיוון באיכויות הקוליות (לא מונוטוני), טון בטוח וחזק ודיבור מהיר (כ-200 מילים בדקה)

היינו מצפים שמגמגמים יהנו מהגנה מפני אפליה ולעג ציבורי, שכן גמגום (בניגוד לדיבור שהוא פשוט לא אסרטיבי ובטוח) נובע מבעיה נוירולוגית ומוכר כנכות. אך לא עניין שולי שכזה יעצור את נתניהו, שזיהה בתקופת הבחירות  את החולשה של גנץ.

הצוות שלו ערך סרטון וידאו מכל הגמגומים והטעויות של של גנץ והעלה אותו לרשתות החברתיות. הקטע אף הוצג בכנס בחירות של הליכוד ולווה בחיקוי משפיל של גנץ על-ידי נתניהו בכבודו ובעצמו. בכך נתניהו לא רק הלעיג את גנץ, אלא גם הדגיש את הפער בין היכולות האורטוריות, ובהשלכה גם את התפיסה לגבי יכולות הניהול של שניהם.

גנץ, לדעתי בטעות, מעולם לא התייחס לגמגום שלו באופן ישיר ובכך הכשיר את הקרקע להמשך הלעג, במקום לפתוח בדיון כן בגמגום כסוג של נכות שהוא מצליח להתמודד איתה. במקום להסביר, כמו המנהלים שהוזכרו בתחילה וכמו שביידן עצמו עשה מאוחר יותר, שהגמגום העניק לו יתרונות תקשורתיים כגון הקשבה ואנושיות, הוא ניסה בחוסר הצלחה להשיב לנתניהו באותה המטבע. הצוות שלו הפיץ קטע וידאו עם לקט טעויות לשון של נתניהו, אך העריכה הייתה מאולצת והתשובה העלובה רק הדגישה את הפער בין המועמדים.

מה ששלושה כתבי אישום ומשפט בפתח עושים לבן אדם. pic.twitter.com/znycDoYNJe

— בני גנץ – Benny Gantz (@gantzbe) February 25, 2020

כשנידרש בכל זאת לענות לסוגייה, הסביר גנץ שהוא לא למד משחק בניו יורק ושהקדיש את חייו לפיקוד ולעשייה בשטח. בכך, הוא ניסה  למתג את להטוטי הלשון של נתניהו כמייצגים את חוסר האותנטיות שלו, לעומת יכולות המנהיגות האמיתיות שלו עצמו.

היינו מצפים שמגמגמים יהנו מהגנה מפני אפליה ולעג ציבורי, שכן גמגום (בניגוד לדיבור לא אסרטיבי או בטוח) נובע מבעיה נוירולוגית ומוכר כנכות. אך לא עניין שולי שכזה יעצור את נתניהו, שזיהה בתקופת הבחירות את החולשה של גנץ

באחד הראיונות הזכיר גנץ את משה שגימגם, אך עורר זעם מקהל הקוראים על עצם ההשוואה. העיתונות הימנית והדתית המשיכה לקשור בקביעות בין הדיבור של גנץ ובין סט של תכונות אופי שלא מתאימות למנהיג כגון הססנות, חוסר החלטיות וישנוניות. בסבבי בחירות כה צמודים, יתכן כי למיתוג הבעייתי של גנץ הייתה השפעה קריטית על תוצאות הבחירות.

אותו סט של תכונות נקשר גם בביידן שזכה על-ידי טראמפ לכינוי סליפי ג'ו (ג'ו הישנוני). התקשורת האמריקאית ביקרה אותו על טעויות לשון והיסוסים, שמומחים להגייה משייכים לגמגום שלו. למשל, באחד מהמפגשים הפומביים של המועמדים עם קהל (town hall), ענה ביידן על שאלה ועמד להזכיר את אובמה בשמו אך אז החל לגמגם. על מנת לא להכשל בלשונו, הוא החליף את השם "אובמה" ב"בוס שלי." גם כאן המדיה התנפלה על הטעות ורבים לעגו למה שניתפס בעיניהם כשכחה, שמייצגת את גילו ואת חוסר כשירותו לתפקיד. למעשה, מסבירים מומחים בנושא, שינוי המשפט הוא אחת מטקטיקות ההתמודדות עם גמגום.

במקום ניסיון כושל להצניע את הגמגום (דבר שקשה עד בלתי אפשרי לעשות בעידן הרשתות החברתיות), בחר הצוות של ביידן להתייחס אליו באופן מתוחכם, שאיפשר לכרוך את אותו בסט שונה של תכונות שבבסיסן הקשבה, חמלה ואנושיות.

במהלך הקונגרס של המפלגה הדמוקרטית, שנערך בשל הקורונה אוןליין, הזכירו רוב הדוברים את ניסיון חייו הקשה של ביידן: את העובדה שהוא איבד את אשתו הראשונה ושני בניו, ואת זה שכאב יחיד הוא נסע בכל יום שעתיים לעבודה וחזר בזמן כדי לבלות זמן איכות עם בניו.

ההתנסויות הקשות הוצגו כסמל למסירות של ביידן לתפקיד ולמשפחתו והן ניקשרו במישרין לחמלה העמוקה שלו לסבלם של אחרים. העובדה שהסיפורים סופרו שוב ושוב על ידי אחרים ולא על-ידי ביידן עצמו, חיזקה את האתוס שלו כאנושי ורגיש. דמות זו מוצבה כמובן בניגוד מוחלט לטראמפ, שניתפס כמחרחר שינאה וידוע כמי שלעג פעמים רבות לנכים, נשים, ולכל מי שהוא תפס כפחות מוצלחים ממנו (רמז: כמעט כולם).

במקום ניסיון כושל להצניע את הגמגום (דבר שקשה עד בלתי אפשרי לעשות בעידן הרשתות החברתיות), בחר הצוות של ביידן להתייחס אליו באופן מתוחכם, שאיפשר לכרוך את אותו בסט שונה של תכונות שבבסיסן הקשבה, חמלה ואנושיות

מונולוג מרגש במיוחד של בריידן הרינגטון, ילד בן 13 הסובל מגמגום, עזר לשים את הגמגום על השולחן בזמן הועידה. הרינגטון סיפר כיצד ביידן סייע לו ונתן לו השראה בהתמודדות עם הגמגום שלו:

"ביידן עזר לי. דמיינו מה הוא יוכל לעשות בשביל כולנו….אנחנו זקוקים למישהו שאכפת לו".

הגמגום הפך מסמל של ישנוניות וזקנה לסמן של אותנטיות, אמפתיה ומסירות לאחר. יותר מכך, הוא שיחק תפקיד בהבנייה של ביידן כאיש אמיתי ורגיש.

עם הניצחון שלו לנשיאות, הסיפור האישי של ביידן הפך למייצג הארכיטיפ הקלאסי של הלוחם, שצומח ועולה דווקא מתוך הייסורים הרבים ומגיע לניצחון וגדולה.

גנץ אכן מאכזב בהססנות שלו את קהל המצביעים שלו, אך ההיסטוריה של ביידן בתפקידיו הרשמיים מעוררת תקוה שהוא יגלה מנהיגות בטוחה ואנושית יותר, כזו שיודעת להקשיב ולא רק לדבר, כזו שמזדהה ולא מפגינה אדנה וניתוק. כזו שפועלת מתוך חמלה ולא רק מתוך אינטרסים אישיים. זו דמות שהציבור יכול להתחבר אליה. גם אם היא לא מושלמת, היא אמיתית ומעוררת השראה.

לסיום, אציין רק שנשים נוטות לדבר באופן שוטף יותר מגברים, אך ברוב המקומות בעולם עדיין קשה להן להיתפס כמנהיגות ראויות. מעניין יהיה לראות כיצד אלמנט זה ישחק בפוליטיקה הארצית והעולמית בשנים הקרובות.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)