מינה צמח (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90

מינה צמח פורשת מעולם הסקרים הפוליטיים, לאחר שהאשימה את מצביעי הליכוד ששיקרו לה בבחירות ● אבל הסוקרים המובילים בארץ מוטרדים מבעיות אחרות לגמרי: יש להם יותר מדי מפלגות לסקור, פחות מדי תקציבים, ניגודי אינטרסים פוליטיים וכלכליים - וגם העניין הקטן הזה שנקרא אינטרנט

תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת היו מפח נפש של ממש לסוקרת המיתולוגית מינה צמח, שהודיעה אתמול על פרישתה ממערך הסקרים הפוליטיים של "קשת" (חדשות 12). צמח, שקנתה את עולמה כמי שחזתה את מהפך 1977, החסירה הפעם 5 מנדטים מגוש הימין במדגם שערכה לערוץ 12.

לאחר הבחירות צמח הייתה נסערת, טענה שמצביעי הליכוד פשוט שיקרו למדגם, ושמבין המצביעים היו כאלה שהתנצלו בפניה באופן אישי: 'לא ידענו שזו את ולכן לא אמרנו את האמת', הם אמרו, לטענתה.

עכשיו כשצמח (83) הולכת הביתה, החשש הוא שחוסר האמינות רק יחמיר, שהרי לטענתה אין לנשאלים כל בעיה לשקר לסוקרים האחרים. שום שינוי מתודולוגי של המדגם לא יפתור את הבעיה הזו, אולי רק מכונת אמת. אבל כמה סוקרים פוליטיים ישראליים סיפרו לנו השבוע על שלל של בעיות אחרות בענף.

בני גנץ חוגג ניצחון אחרי המדגם של מינה צמח (צילום: גילי יערי פלאש 90)
בני גנץ חוגג ניצחון אחרי המדגם של מינה צמח (צילום: גילי יערי פלאש 90)

1. הסקרים האינטרנטיים לא אמינים מספיק

הסקרים שמתפרסמים בתקשורת, עד יום שישי האחרון שלפני הבחירות, שונים מהמדגם ונערכים ברובם באינטרנט. לפי הערכות שונות, סקרי האינטרנט הם כר פורה לטרולים שצובאים עליהם, כדי ליצור תחושת הצלחה.

בישראל מרובת המפלגות, הסקרים משפיעים על המצביעים האסטרטגים, שרואים מפלגה קטנה עוברת בסקרים, ואז נותנים את קולם למפלגה הגדולה, כפי שהיה באפריל

כך למשל, משה פייגלין ("זהות") קיבל כ-6 מנדטים בכל הסקרים שלפני הבחירות האחרונות, ובסוף נשאר בחוץ ולא עבר את אחוז החסימה. גם נפתלי בנט ואיילת שקד ("הימין החדש"), נכנסו לכנסת בכל הסקרים האלה, ואפילו במדגם של רשת 13, אך כשלו ברגע האמת.

הפאנלים האינטרנטיים נערכים בתוך שעות, לעומת סקרים של העידן הקדום, שלקח שבוע שלם לערוך אותם, בטלפון. ועדיין, לא כולם מתלהבים מהם.

הסוקר של מפלגת הליכוד, אבי דגני, דבק בשיטה המסורתית של השיחה הטלפונית. לדבריו, "פאנל אינטרנטי מתקשה לייצג את אוכלוסיית מדינת ישראל. הוא כולל אמנם 15-20 אלף משתתפים בפועל, אבל הוא 'תל אביבי' מדי, פריפריה לא מיוצגת בו מספיק, והוא מוגבל בקרב הערבים והחרדים.

"אם אתה רוצה לראיין ערבים ואת עם ישראל כמו שצריך, קשה מאוד לעשות את זה באמצעות האינטרנט. בבחירות האחרונות, בכל פעם שמישהו ראה את כחול לבן עובר את הליכוד, אצלי לא היה מצב כזה לרגע אחד".

קמיל פוקס, לעומת זאת (הסוקר של "רשת 13"), אומר שהסקרים שהוא עורך במהלך מערכת הבחירות הם בחלקם אינטרנטיים "ובמגזר הערבי תמיד בטלפון".

לדברי פוקס, הוא לא מתכוון לומר איך ואם ישנה את המתודולוגיה שלו לקראת הבחירות בספטמבר הקרוב, "אבל אין לי סיבה לעשות את זה", הודות לכך שהציג במדגם הקודם רוב של 66 מנדטים לגוש הימין – כמעט כמו תוצאות האמת.

דגני אומר כי הוא היחיד שסוקר רק בטלפון, "וזה עולה הרבה יותר. באינטרנט שני אנשים מנהלים את הפאנל, ואני מחזיק 60 סוקרים ב-110 מ"ר". בנוסף, הוא טוען שיש לו מערכת מידע שמתריעה על מחסור של צעירים או קבוצת אוכלוסייה אחרת, במקרה שצריך להשלים את החסר.

"יש לי מערכת מידע על 600 אלף הבניינים בישראל", דגני מצליח להפתיע אותנו, "כולל המצב הסוציו-אקונומי של כל אחד מהם. המערכות האלה רשומות כחוק במשרד המשפטים, ולעולם לא נפר את צנעת הפרט".

עדי שריד (צילום: יח
עדי שריד (צילום: יח"צ)

גם הסוקר עדי שריד סבור שסקרי האינטרנט "לא משקפים את המציאות טוב מספיק", למרות שהוא עצמו מבצע אותם. חברת המחקר הנושאת את שם משפחתו עבדה בבחירות האחרונות עבור i24 news.

"עשינו סקר אינטרנט במקום מדגם, בגלל אילוצי תקציב, למעט משאל טלפוני במגזר הערבי", אומר שריד. "התוצאות היו רחוקות מתוצאות האמת, אבל קרובות לאלה של שבוע לפני הבחירות. זה אומר שבאינטרנט יש הטיות גדולות".

מצד שני, שריד אומר שהאינטרנט "כן טוב לזיהוי מגמות התחזקות או היחלשות. יש קשר בין הדיוק לתקציב, ברור שאם תעבור דלת דלת, תקבל תמונה אמיתית יותר".

ויש גם את העניין של הכסף. המשאל האינטרנטי אמנם זול יותר מטלפון או מלעבור דלת לדלת, אך ברוב הפאנלים האינטרנטיים הנשאלים מקבלים תמריץ כלשהו או תשלום. אבי דגני טוען שאצלו זה לא קיים. "אני לא משלם לאף אחד שום דבר. אני רק אומר תודה".

אורלי לוי מצביעה בבחירות אפריל 2019 (צילום: Basel Awidat/Flash90)
אורלי לוי מצביעה בבחירות אפריל 2019 (צילום: Basel Awidat/Flash90)

2. הסקרים משפיעים על ההצבעה

הסוקרים מקפידים להדגיש שהסקרים הם לא תחזית, אלא צילום מצב לרגע שבו הם נערכו. זה לא אומר שהם לא משפיעים על דפוסי ההצבעה – נהפוך הוא. "הסקרים עוזרים לאנשים לקבל החלטות למי להצביע", אומר עדי שריד.

"המפלגה השלישית בגודלה בבחירות אפריל הייתה מפלגת 'טרם החלטתי' – יש 14% כאלה, שהם 17 מנדטים. הקופצנות התגברה מאוד"

אבי דגני מסכים עם הטענה הזו, ומזכיר את "מרצ, למשל, שקיבלה 8 מנדטים בחלק מהסקרים ובסוף 'נאכלה' על ידי כחול לבן", לאחר שמצביעיה הוותיקים היו בטוחים שהיא עוברת את אחוז החסימה, והחליטו ללכת על הצבעה אסטרטגית.

"כך גם לגבי העבודה, שלא הייתה גבוהה ממילא, אבל קיבלה 8 מנדטים בסקרים, ובסוף התרסקה לגמרי וירדה ל-6 מנדטים. כך גם לגבי מפלגות קטנות שעברו בסקרים, ובסוף לא עברו את אחוז החסימה.

ויש גם את עניין ריבוי המפלגות. "ברוך השם", אומר דגני, "היו רק 47 מפלגות שהציעו את עצמן לבוחר באפריל. המון אחוזים התבזבזו".

וחוץ מהמנדטים המבוזבזים, ובניגוד לארה"ב, למשל – שם צריך לשאול רק על שני מועמדים לנשיאות משתי מפלגות, שיש להן דפוסי הצבעה היסטוריים – ריבוי המפלגות בארץ מקשה מאוד גם על הסוקרים.

דגני אומר כי "בישראל מרובת המפלגות, הסקרים משפיעים על המצביעים האסטרטגים, שרואים את המפלגה הקטנה עוברת בסקרים, ואז נותנים את קולם למפלגה הגדולה, כפי שהיה בבחירות האחרונות, אם כי זה יכול להיות הפוך.

כך למשל אורלי לוי, שלא עברה בכל הסקרים האחרונים, ובמקרה שלה הבוחרים לא נחלצו לעזרתה ברגע האמת, ואם היו כאלה ששקלו את זה, אולי הסקר הרתיע אותם מחשש שהקול ילך לאיבוד.

אם להסתמך על דגני, הסקרים יכולים להשפיע על ההחלטה של הרבה מאוד אנשים: "המפלגה השלישית בגודלה בישראל בבחירות האחרונות הייתה מפלגת 'טרם החלטתי' – יש 14% כאלה, שהם 17 מנדטים. הקופצנות התגברה מאוד, בעיקר בכחול לבן (שהייתה תנודתית בסקרים, ע.ש.), אנשים קפצו מעגלה אחת לאחרת".

זה אומר שהסוקרים הם במידה מסוימת שחקן פוליטי, ולא חוקר אקדמי שרק רוצה להיות זבוב על הקיר. מהסיבה הזו, באיטליה אוסרים על פרסום סקרים שבועיים לפני הבחירות, אם כי יש מדינות מחמירות פחות: בצרפת יומיים לפני הבחירות ובגרמניה אסור לפרסם רק מרגע פתיחת הקלפיות.

בבחירות הקרובות בישראל, הסקר האחרון יתפרסם ביום שישי, ולכל המנדטים הצפים והמצביעים האסטרטגים יהיה זמן לישון על זה עד רגע האמת ביום שלישי.

חגיגות ניצחון בכחול לבן אחרי הסקר של מינה צמח (צילום: גילי יערי פלאש 90)
חגיגות ניצחון בכחול לבן אחרי הסקר של מינה צמח (צילום: גילי יערי פלאש 90)

3. גם לסוקרים יש אינטרסים

תעשיית הסקרים היא לא רק לתקשורת, אלא כמובן גם לצורכי פנים, כך שיש ניגוד עניינים מובנה בעבודתם של חלק מהסוקרים: הם עובדים גם עבור המועמדים עצמם, בבלעדיות או במקביל לעבודה עבור התקשורת, זה לא משנה.

לא צריך לחשוד בכשרים, ולשם כך ועדת הבחירות המרכזית גם ניהלה דו שיח עם הסוקרים וחייבה אותם לפרסם סקרים פומביים באתר הוועדה, יחד עם גילוי נאות, שיפרט עבור מי הם עובדים.

דגני למשל, עבד בבחירות האחרונות עבור הליכוד, וגם מרצ ואחרים שרצו לאמוד את כוחם, אך שמר על אתיקה באמצעות מסירת הנתונים ללקוח בלבד: "מרגע ששילם זה שלו, תפנה אליו ותקבל את זה אם אתה רוצה". עם זאת, החשש מהטיות אצל הסוקרים מקנן בו, וגם הוא חש שבוחנים אותו בהקשר הזה:

"יש שם לא טוב של חלק ממכוני המחקר לצערי, שמרמים ומעלים את הדוח לגבי מי שהם משרתים אותו, ואולי מישהו חשד שגם אני עושה דברים כאלה, אז 'אמרו הוא איש של ביבי אז אל תראיינו אותו'. וזו הסיבה שראו אותי פחות בבחירות האחרונות".

"פאנל אינטרנטי מתקשה לייצג את אוכלוסיית מדינת ישראל. הוא כולל אמנם 15-20 אלף משתתפים בפועל, אבל הוא 'תל אביבי' מדי"

אחת הקלישאות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית מדברת על השסע, הפילוג, הקיטוב והשנאה בין השבטים השונים. אפילו אמני השיסוי מעמידים פני ממלכתיים כשהם מדברים על הצורך לאחות את הקרעים. דגני מגבה את זה בנתונים:

"באחד הסקרים שאלתי כל אחד מה אתה מרגיש כלפי המפלגות, בסולם רחב שמשתרע בין היתר על פני אוהב, פחות אוהב, אדיש ועד שונא. יצא שבאוויר הישראלי יש 700% שנאה לעומת 300% אהדה. איך אמר יוספוס פלביוס, 'לא צריך להילחם ביהודים. הם הורגים אחד את השני לבד".

משה פייגלין בדרך לקלפי אפריל 2019 (צילום: Hillel Maeir/Flash90)
משה פייגלין בדרך לקלפי אפריל 2019 (צילום: Hillel Maeir/Flash90)
עוד 1,174 מילים
סגירה