"אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם אַתֶּם יוֹדְעִים לְפָרֵשׁ, אַךְ אֶת אוֹתוֹת הַזְּמַנִּים אֵינְכֶם יְכוֹלִים?" (הבשורה על פי מתי, פרק טז, פסוק ג')

הסיפור של המפגינים מחוץ לבית משפחת פרקש והתגובות במערכת הפוליטית הם מה שמכונה באנגלית, a sign of the times. ובעברית – מאוֹתוֹת הַזְּמַנִּים. זה סיפור עגום, שמעורבבים בו עצב תהומי, קיתונות של זעם והרבה מאוד פוליטיקאים אילמים, במקרה הטוב, וציניים בואכה נבזיים במקרה הרע. ובין לבין, משפחה אחת שכל חטאה היה שחינכה את ילדיה לאהוב את הארץ והמדינה די הצורך בשביל להילחם ולהיהרג ולהפגין עבורה ועבור מה שהיא מסמלת.

המפגינים מחוץ לבית משפחת פרקש והתגובות במערכת הפוליטית הם סיפור עגום, שמעורבבים בו עצב תהומי, קיתונות של זעם והרבה מאוד פוליטיקאים אילמים, במקרה הטוב, וציניים בואכה נבזיים במקרה הרע

זה הסיפור של אורלי לב, פעילת ליכוד שכבר נחקרה בעבר בחשד להסתה נגד היועץ המשפטי ושמצאה לעצמה ולחבר מרעיה, ובהם אפרים גרייף, כתובת לפורקן תסכולים בדמות הבן המת של שכני משפחת נתניהו. בני משפחה שהעזה  לחשוב שונה ממנה, ולכן, כנראה, מגיעים להם איחולי מוות נוספים בנוסח 'השם ישלם לה'. ואף מילה על חילול הקודש המזעזע במשפט הזה, שיכול בוודאי להגיר מפיו רק מי שמשוכנע שהאלוהים מדבר מגרונו, ולכל הפחות שמו לנביאו עלי אדמות, המוסמך להטיל רפש באחר.

זה הסיפור של חבר הכנסת מטעם הליכוד ושר החינוך (החינוך, ריבונו של עולם!) מטעמה, אלוף במיל' והרמטכ"ל לחצי-דקה בעבר, יואב גלנט. שר החינוך המדובר הצליח לשחרר תגובה של איש צבא שעבורו

"הדבר הראשון במעלה היה מאז ומעולם משפחות שכולות".

אבל גם מצא לנכון להסביר ש:

"כדמוקרטיה כל מה שחוק מאפשר כולל הפגנות ומחאות מכל הכיוונים… למרות שלפעמים זה לא מוצא חן בעיני חלק מאיתנו".

גינוי למעשים, אמירה חד-משמעית על האופן שבו חשיבותן של המשפחות השכולות מקבלת ביטוי מעבר למילים ריקות בעוד ראיון לעיתון? כלום. אסור להרגיז את אנשי מרכז הליכוד, הרי אם ייתפס חלילה שר מכהן כמי שלא שובר הכי-ימינה-שאפשר, בוודאי נקום ינקום בו השם. או מרכז המפלגה.

באיזה אופן חשיבות המשפחות השכולות מתבטאת מעבר למילים ריקות בראיון? אסור להרגיז את אנשי מרכז הליכוד. הרי אם ייתפס חלילה שר כמי שלא שובר הכי ימינה שאפשר, וודאי ינקום בו השם. או מרכז המפלגה

זה הסיפור של חבר הכנסת מטעם כחול לבן, שר הביטחון במשרה מלאה וראש הממשלה במשרה חליפית עד שבג"צ יודיע אחרת, הרמטכ"ל לארבע שנים בעבר והאלטרנטיבה השלטונית לשלטון הליכוד עד מרץ 2020, בני גנץ.

האיש שהוכיח בתוך פחות משנה בממשלה שנתניהו צדק כשאמר שהוא לא יכול ולא מוכן להיות ראש ממשלה. שהצליח לחלץ מעצמו, בקושי, גינוי רפה ולקוני, עשוי כולו לשון פסיבית ומבוהלת, לאירועים.

בין היתר, כתב גנץ בפייסבוק:

"כמי שאיבד אחים רבים לנשק, אני חש בושה הבוקר".

הוא הסביר ש:

"יש גבולות שלא חוצים".

אך נזהר מלהסביר מי הביא לחציית הגבולות, הוא קבע:

"השיסוי והקיטוב לא יובילו אותנו לשום מקום",

מבלי להזכיר שאבי השיסוי והקיטוב הוא שותפו לממשלת ה"אחדות". ולקינוח, במסר שלא לגמרי ברור אם הופנה לאב השכול שאליו התקשר, לדבריו, או למפגינים, הזכיר ש:

"גם מול ביתי מתקיימות הפגנות, ואני פועל מול רשויות החוק על מנת לאפשר אותן".

רוצה לומר, לפי שר הבטחון, הפוליטיקאי, האיש שמכר בקולות מאות אלפי ישראלים ששמו מבטחם בו  – דינו ודין האב השכול שכל חטאו היה אמנם שאירח מפגינים נגד ראש הממשלה – אותו הדין הוא.

הוא הסביר ש"יש גבולות שלא חוצים", אך נזהר מלהסביר מי הביא לחציית הגבולות, הוא קבע: "השיסוי והקיטוב לא יובילו אותנו לשום מקום", מבלי להזכיר שאבי השיסוי והקיטוב הוא שותפו לממשלת ה"אחדות"

ויותר מכל זה הסיפור של ראש הממשלה. אח שכול בעצמו, כפי שהוא מזכיר לנו בכל שנה עת יום הזכרון הממלכתי הופך ליום הזיכרון ליוני (גיבור ישראל מבחינתי) נתניהו.

האדם, בה"א הידיעה, שאחראי למגפת ההסתה, הקיטוב והשנאה. האיש שהפך את עצמו, כמו בן-בריתו המובס בארה"ב, לאלפא והאומגה של הפוליטיקה, החברה, הכלכלה, ההווייה הישראלית. האיש שברצותו יתארח בלב המהדורה של שמונה, וברצותו יקום עיתון וייפול אתר, לכאורה.

האיש שיכול היה לעצור את ההסתה הזו. שיכול עדיין להגיד 'טעיתי'. שיכול להסביר שמותר להפגין נגדו במקום לנסות לפעול בכל צורה כדי למנוע את זה. שהבוטים ומפיצי דף המסרים שלו השתלטו זה מכבר על מהדורות החדשות, על העיתונים המרכזיים – ביננו, מה באמת מבחין בין ידיעות אחרונות ושופרות המהדורה לבין ישראל היום ובועז ביסמוט, זולת שפה מעט יותר עשירה ומשוננת? – האיש שבשבילו, אבל לעולם לא בשמו, נעשים כל המעשים הדוחים הללו, נשפך הזעם ברחובות, מציף הבוז את התקשורת, ומגדיש השקר את סאת הרשתות החברתיות: בנימין נתניהו.

משפחה שכולה שהעזה למחות על המצב. מפגינים צמאי דם הדבקים במנהיגם כבמלך. הרבה מדי פוליטיקאים, אנשי צבא לשעבר, שבשם הסטטוס הפוליטי שלהם נכונים לבלוע את טירוף המערכות הזה ומסתפקים בהודעות ריקות וראיונות ריקים לתקשורת. שנאה שאין לה גבול, דמעות אין קץ, שכול וכישלון.

אלה אותות הזמנים. ואין מי שמפרש אותם טוב יותר או בהצלחה גדולה יותר מאשר ראש הממשלה.

עידו דמבין כותב ומרצה על חברה ופוליטיקה בישראל ומתמחה בפוליטיקה של ארה"ב. בעשור האחרון גר בתל אביב, פריז וניו יורק - ולאחרונה שב לישראל עם זוגתו. עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בזכויות אדם מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. מאמין בכוחו של עט משונן לקדם שינוי, ונשען על הסופרים הגדולים של שנות ה-20 לקבלת השראה. מנהל המשרד הישראלי של itrek, המחבר את דור ההנהגה הבא של מיטב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה עם ישראל.