האם חיסול מדען הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה היה הכרחי? מנע פיגוע מיידי או מלחמה? האם מנע את השימוש בידע שאגר במוחו של המדען הבכיר? האם החיסול מעכב או מחסל את פרויקט הגרעין האיראני?

סביר להניח שהתשובה לכל השאלות הללו שליליות. הידע כבר קיים. הרי המוסד עצמו הביא את ארכיון הגרעין האיראני לישראל וכל המידע נמצא שם, פתוח לפני כל מדען גרעין אחר באיראן ולפני כל הנהגה צבאית או פוליטית באיראן.

מדען גרעין הוא לא רב-מחבלים כמו מוחמד מורנייה שמייצר פיגועים מתוחכמים נגד ישראל וברחבי העולם. מדען גרעין גם לא מפתח לבדו את פרויקט הגרעין ואין שום ערך לשום סוד שהוא מחזיק, כמו שאין שום ערך לשום "סוד" שמחזיק ראש ממשלת ישראל, אם הוא לא  משתף בו את ראשי מערכת הביטחון שלו.

מדען גרעין לא מפתח לבדו את פרויקט הגרעין ואין שום ערך לשום סוד שהוא מחזיק, כמו שאין שום ערך לשום "סוד" שמחזיק ראש ממשלת ישראל, אם הוא לא  משתף בו את ראשי מערכת הביטחון שלו

הרי בנימין נתניהו לבדו לא יכול לשלוח צוללת לנמל איראני או להורות לחיל האוויר להפציץ מתקן גרעיני בלי שמפקדי החילות הללו והרמטכ"ל ושר הביטחון יודעים מהו ה"סוד". ואם רה"מ יודע סוד שמאיים על ישראל ואינו  מגלה אותו לראשי מערכות הביטחון שלו, הרי הוא פשוט פושע ובוגד.

גם פחריזאדה לא יכול לבדו לעשות שום דבר. לכן חיסולו הוא בגדר סיכול ממוקד שיש לשאול את מקבלי ההחלטות לגביו האם המחיר עבורו היה ויהיה כדאי.

כאשר תגיע הנקמה האיראנית, ושגרירות ישראלית או אמריקאית תעלה בעשן ותחת הריסותיה יקברו עשרות אזרחים חפים מפשע או חיילים או דיפלומטים, דמותו של מוחסן שחרזאדה תעמוד מול עיני הציבור.

כמו אז, כאשר חוסל השייח מוסאווי בלבנון 1992 וחודש אחר כך בגמר ימי האבל – 17.3.92 למען הדיוק – פוצץ ונחרב בניין השגרירות הישראלית בבואנוס איירס, ארגנטינה, כשהוא קובר תחתיו 29 בני אדם. זה לקח עוד שנים רבות עד שמוחמד מורנייה, מתכנן הפיגוע, חוסל בעצמו – ב-12.2.2008 למען הדיוק.

אבל מי שתכנן לחסל את מזכ"ל חזבאללה השייח מוסאווי בלבנון, לא חשב על בחירתו של השייח חסן נסראללה במקומו. ישראל קיבלה מנהיג אכזר יעיל ומתוחכם יותר ממוסאווי. נסראללה הוביל את הלחימה ברצועת הביטחון נגד ישראל וגרם לה לדמם קשות ולמעשה גרם לה לסגת מלבנון. מקבלי ההחלטה על חיסול מוסאווי הביעו מאז את צערם על ההחלטה הזו.

מי שתכנן לחסל את מזכ"ל חזבאללה השייח מוסאווי בלבנון, לא חשב על בחירתו של השייח חסן נסראללה במקומו. ישראל קיבלה מנהיג אכזר יעיל ומתוחכם יותר ממוסאווי

חיסול ממוקד נגד מנהיג טרור הוא עניין אחד וחיסול ממוקד נגד מדען גרעין של מדינת אויב הוא עניין אחר לחלוטין. השיקולים אם לבצע מבצע חיסול נגד מדען גרעין בכיר של איראן חייבים להכיל שורה של שאלות קריטיות כלפי מקבלי ההחלטות.

לאיראן יש יכולות רבות לתגובה ונקמה. מנהיגיה כבר סימנו את ישראל כאחראית ולכן זה כבר לא חשוב אם יד אמריקאית הייתה אחראית למבצע – כמו חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפיכה של איראן, שחוסל ב-3.1.20 בהפצצה על שיירה שנסע בה – או יד נעלמה, ישראלית או אחרת. האחראים סומנו ומי שישלם את המחיר על כך סומן.

היכולות האיראניות ברחבי העולם וגם באזור עלולות לגרום לחיסול רבים מ"המחסלים" התמימים – אזרחים ישראלים, המזוהים עם האחראים לחיסול ונחשבים כעת יעד לנקמה בעקבות ההחלטה על חיסול פחריזאדה.

היכולות האיראניות ברחבי העולם וגם באזור עלולות לגרום לחיסול רבים מ"המחסלים" התמימים – אזרחים ישראלים, המזוהים עם האחראים לחיסול ונחשבים כעת יעד לנקמה בעקבות ההחלטה על חיסול פחריזאדה

החיסול הזה לא יעצור את פרויקט הגרעין, גם לא יעכב אותו. הוא בוודאי יאדיר את שמו של המוסד ושל רה"מ – אם אכן ישראל היא האחראית, כפי שדווח אתמול ב"ניו יורק טיימס".

החיסול הזה בעיקר מעיד על כיוון המחשבה שהוביל את ההנהגות בישראל בעשרות השנים שחלפו מאז חיסול מוסאווי. המחשבה שחיסול מנהיג אחד ישנה את המציאות. ובכן, חיסול השייח יאסין לא פגע בכוחו של חמאס. חיסול יאסין לא דומה לחיסול מחבלים המהווים "פצצה מתקתקת" כמו יחיא עייש. את מקומו של יאסין תפסו מנהיגים אחרים אידאולוגים ונחושים לא פחות.

דווקא בצד המחסל, מתברר שחיסול מנהיג אחד שינה את המציאות. רצח רה"מ יצחק רבין שינה את המציאות. והוא לא נרצח בידי אויבי ישראל .

מעט מאוד מנהיגים בעלי אומץ לשנות מציאות הצליחו להגיע אל יעדם. אנואר סאדאת הצליח להחזיר למצרים את האדמות שנכבשו ב-67' ולחתום על הסכם שלום עם ישראל. הוא נרצח אחר כך, אך מפעל חייו עומד על תילו עשרות שנים מאז ומצרים היא כיום שותפה אסטרטגית של ישראל במאבק מול חמאס ומול האסלאם הקיצוני.

דווקא באיראן יש צדדים שונים, מתונים וקיצוניים, שהדרך להגיע להסכמה איתם לא עוברת דרך קנה האקדח או מבצע החיסול, אלא דרך מדיניות שקולה, מורכבת וחכמה.

דווקא באיראן יש צדדים שונים, מתונים וקיצוניים, שהדרך להגיע להסכמה איתם לא עוברת דרך קנה האקדח או מבצע החיסול, אלא דרך מדיניות שקולה, מורכבת וחכמה

נשיא ארה"ב ברק אובמה הבין זאת כאשר הוביל את הסכם הגרעין מול איראן. למרות תדמית הדמון הנורא והמופרע שהייתה להנהגת איראן במערב, הצליח אובמה להביא את האיראנים ב-2015 לחתימה על הסכם שעיכב את פרויקט הגרעין לשנים.

המהלך הזה היה כרוך בסנקציות כלכליות מחד ולחצים פוליטיים, מדיניים אחרים מאידך, אבל גם בהבנה מי ממנהיגי איראן יותר שקול והגיוני – רוחאני לעומת אחמדינג'אד – וגם בתגמול כלכלי ופוליטי שהיה חשוב להנהגת איראן. עובדה היא שבסופו של המהלך האיראנים חתמו ועמדו בהסכם עד שהנשיא המטורלל דולנד טראמפ נסוג ממנו.

מכאן דומה שחזרנו לאחור אל ימי המלחמה שבה נדמה למקבלי ההחלטות שהם יכולים לשכנע ולהכניע את אויביהם באמצעות כוח צבאי או באיום ישיר על חייהם.

זהו כמובן מצעד איוולת שרק מי שלא לומד מההיסטוריה צועד בו מחדש.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.