הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מאת אקיוקי נוסקה מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם, שעלולות להטיל צִלצַל ולפגוע בו:

עטיפת הספר: סיפורי מלחמה לילדים

״לא עשינו להם כל רע״, אמרה לו, ״בכל הים הגדול אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו מגלים מעט חביבות כלפינו!״.

לאחרונה קרַב הלוויתן ברישול לסירת בני אדם. להפתעתו במקום לפגוע בו, שמחו האנשים בסיפון לראותו ונופפו לו בחיבה. אחר כך פגש באיש צף על גבי סירה צהובה מגושמת שהביט בו בתחנונים. האנשים בספינה היו חיילים יפנים שהוסעו לקרב על איווג׳ימה וקינאו בלוויתן השלֵו למראה. בסירת ההצלה הצהובה שכב טייס אמריקאי פצוע, שפִּילל להיגרר בידי הלווייתן לחוף מבטחים.

הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם

ביום כניעת יפן נַדֲמו השמיים כי נעלמו מהם להקות המטוסים שהזכירו לו להקות סרדינים. הוא אהב סרדינים. בגלל תאבונו גדל גופו באופן שהרחיק מעליו נקבות, ולכן נהיה בודד.

והנה, ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. אנשיה לא ידעו כיצד לנהוג בלוויתן המוזר שנצמד אליהם. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלווייתן את פצצות העומק שהוטלו עליה. במותו, הציל הלווייתן את הצוללת.

כך באחרית ימיו נחשף הלוויתן לטוּבם ולחביבותם של בני האדם וגם להגיונם, לאכזריותם ולשרירותם. נזכרתי בסיפורו למראה הלוויתן הגדול שהגיע לחוף ניצנים, פה. האם זכה גם הוא לקורטוב של נחת ביומו האחרון בדומה לאחיו מיפן? האם למד דבר-מה על בני האדם? ואולי ראה כלי-שיט משחרר מגופו פסולת שחורה וממשיך הלאה בדרכו כאילו לא ארע דבר? מה קלט מבטו של הלוויתן בחוף ישראל, כיצד נראו הדברים מעיניו?

אולי כבר קרַב בעבר לחופים ולמד לדעת את צבעם וצורתם. על כל פנים, תחנתו האחרונה התגלתה כחוף שחור. מוכר שלגונים המכריז ״אני הולך, אני בא, לא להפעיל עלי לחץ״ נעדר מהחוף; תחתיו התרוצצו בו אנשים שדיברו בהתרגשות למיקרופונים מול עדשות מַצלמות. היו אלו כתבים שסיקרו את הסופה. הכתבים התעלמו מהלוויתן ועסקו בדקלום שבחים על אודות השלג הלבן. הוא התפלא שאינם משגיחים בו: ככל שידע, לוויתנים כמותו לא נראו מעולם בחוף הזה. בנוסף תמה מדוע מדברים על לבן כשהכל סביב נצבע שחור ותהה האם ראייתם של בני-אדם שונה מזו של לוויתנים. כלומר, האם אנשים אינם רואים את מה שניצב מול עיניהם? 

בחולשתו התקשה לקבוע האם דמויות נוספות שזיהה אכן התהלכו סביבו או בקעו מתעתועי דמיונו. איש נוקשה למראה הפיק עשן סמיך באמצעות תנור ישן; אדם זה הופקד על איפול האירוע. אחרים הפריכו כזבים מילקוטם לכיוון אנשים שפערו את פיהם ובלעו לתיאבון מבלי למיין ולבדוק. ״אפילו את הפלנקטון שלי הייתי מסנן טוב יותר״, חשב הלווייתן. מרחוק גזר אדם במספריו את האוויר. איש זה הופקד על ניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. אנשים תשושים בסירות שצבאו על החוף בדרישה לשוב ארצה נהדפו חזרה למים בהסבר שרק לזפת מותר להיכנס לארץ כי בניגוד אליהם, היא דבקה במקומה ולכן קלה להשגחה.

ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלוויתן את פצצות העומק

אדם עולץ וזחוח הזוקף כרס קטנה החווה סביב בידיו והצהיר ״הכל עשיתי אני, הכל בזכותי. תראו, איזה יופי, איזה יופי!״, מורה בגאווה על דברים טובים ויפים לכאורה, אך במקומם נראו רק גושים שחורים צמיגיים שנאחזו בחול ובסלעים.

איש אחֵר, עצוב למראה, גוו שחוח, ניגב בעדינות אגלי רטיבות מפה ומשם בעזרת מגבת רכה. ״מי אתה ומה תפקידך בארץ המשונה הזאת?״ שאל אותו הלווייתן בכוחותיו האחרונים. ״אני תפקידי לנגב לה את הדמעות״, ענה האיש.

פתאום הבחינו בו הכתבים – ״הנה לוויתן!״, אמרו. הם החלו להציג את קיומו באותן מילים דלות עצמן שוב ושוב ושוב, במהדורות כאלו ואחרות. גם בזפת הבחינו לבסוף, אמנם לאחר מכן. אך את זאת הלוויתן כבר לא ראה ולא שמע.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה וכשלונותיה – הסכמי אוסלו. ההסכמים הללו – שהיו רק הסכמי ביניים – פקעו אמנם במאי 1999, אבל הצל שלהם עדיין משמש את ממשלת ישראל כדי לכסות על מחדליה. הפעם הם משמשים אותה כדי להתחמק מחובתה ההומניטרית לספק חיסונים נגד קורונה לפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה.

צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה – הסכמי אוסלו. ההסכמים, שהיו רק הסכמי ביניים, פקעו אמנם במאי 99', אבל צילם עדיין משמש את ממשלת ישראל לכיסוי מחדליה

הגדה המערבית נמצאת בשליטתה המלאה של ישראל. שטחי הגדה נחלקים לשלושה חלקים: שטחי סי, שרשמית ישראל שולטת בהם בכל תחום, בטחוני ואזרחי; שטחי בי, שבהם רשמית ישראל מחזיקה רק בסמכות בטחונית; ושטחי איי, שלכאורה נמצאים תחת שליטתה הבלעדית של הרשות הפלסטינית.

דא עקא, שהשליטה הפלסטינית בשטחי איי ובי היא בדיחה גרועה. השטחים הללו הם מובלעות בין שטחים שנמצאים בשליטה ישראלית, וכל מה שהפלסטינים עושים בהם נתון, לכל דבר ועניין, הוא לרצונה של ישראל. הסיבה לכך פשוטה: פלסטינים אינם יכולים לעבור, או להעביר סחורות, בלי לעבור במחסומים שנשלטים על ידי ישראל.

ברצועת עזה ישראל שולטת מרחוק. היא שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה, בתדרים שלה, ובמיוחד במעברים שלה. ישראל שולטת ברישום האוכלוסין הפלסטיני, ועל כן פלסטינים אינם יכולים לצאת מהרצועה או להכנס אליה אלא באישורה של ישראל. הם יכולים, כמובן, להפוך למבריחי גבול – אבל בכך הם הופכים לעבריינים.

מאז שעלה בנימין נתניהו לשלטון, ב-1996, ממשלות ישראל משתמשות בהסכמי אוסלו כשכפ”ץ: כלפי ימין, הממשלה אומרת שמה לעשות, היא לא יכולה לפרק את הרשות הפלסטינית ולספח שטחים; כלפי חוץ, היא טוענת שישראל איננה אחראית לשטחי בי ואיי משום שהרשות שולטת בהם. במקביל, היא עושה הכל כדי למרר את חייהם של הפלסטינים שחיים בשטחי סי כדי ליישם טרנספר מרצון – בעוד שמתנחלים בונים כאוות נפשם, ישראל איננה לוקחת אחריות לחייהם של אנשים שהיא התחייבה לרווחתם בהסכמי אוסלו.

כל זה לא חדש. מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני, אבל, כאמור, המטרה של ממשלת נתניהו שם היא טרנספר מרצון.

חובתה של ממשלת ישראל לדאוג לחיסונים לפלסטינים:

1. ראשית בשל הזכות האוניברסלית לבריאות – בדיוק כמו שטענו בנייר "הזכות לחיסון" שפרסמנו במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם יחד עם רופאים לזכויות אדם.
2. בנוסף, רצועת עזה ישראל והגדה המערבית הם שטח אחד לכל דבר. כשישראל מסרבת לחסן את הפלסטינים, היא מסכנת את הישראלים. כולנו מכירים את התמונות של פלסטינים שחוצים לישראל באין מפריע. ראינו גם איך, כשצה”ל רצה בכך, פלסטינים קיבלו אישור בשתיקה להגיע לחופי הים של ישראל.

בנימין נתניהו כלוא בדמות שהוא משחק: הוא לא יכול להיראות בעיני מצביעיו, שאותם לימד לשנוא פלסטינים, כמי ש”מיטיב” איתם; על כן הוא נמנע מלהעביר חיסונים לפלסטינים – שישראל שולטת בכל המעברים שלהם – ומשתמש באוסלו ככיסוי.

מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני

הסכמי אוסלו הם שכפ”צ נוח, כל זמן שאין זכרון ציבורי. אנשים שירחיקו במחשבתם עד ממשלת שרון – מעבר להרי האופל, אני יודעת – יזכרו שהממשלה הכריזה אז שהסכמי אוסלו בטלים. האיש שהכריז על כך שוב ושוב היה שר האוצר, אחד בנימין נתניהו.

לתושבי הארץ המעונה הזו גורל אחד, פלסטינים כיהודים. אנחנו תלויים זה בזה, ואם ניתן לנתניהו לפעול כרצונו, נהיה תלויים זה לצד זה. ישראל חזקה מספיק כדי לאפשר לפלסטינים להתחסן, גם אם זה יפגע בנתניהו בקלפי.

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים מהמכללה למנהל בראשל"צ. בעשור האחרון כיהנה בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית בקואליציה ובאופוזיציה. בחמש השנים האחרונות שימשה כמנהלת המטה של יו״ר מרצ לשעבר זהבה גלאון וניהלה קמפיינים פוליטיים רבים למועמדים ורשימות בבחירות הארציות והעירוניות. היא פעילה חברתית בשמאל הישראלי וחברת הנהלת מרצ.