עבודה כרופא בבית אבות בתקופת קורונה

קשישים בתקופת הקורונה, אילוסטרציה (צילום: Kiwis/ iStock)
Kiwis/ iStock
קשישים בתקופת הקורונה, אילוסטרציה

אני רופא משפחה שעובד בשני בתי אבות קטנים בגליל. תקופת הקורונה הציבה אתגרים ייחודיים בהתנהלות ובטיפול בקשישים בבתי אבות.

הדאגה הגדולה ביותר היא חדירת הנגיף לתוך הבית. איום זה תמיד מרחף באוויר. מנתונים מארצות הברית, עולה שכ-10% ממקרי הדבקה ומעל 40% ממקרי המוות מקורונה הם דיירי בתי אבות. גם אם הנתונים הללו שונים ממקום למקום, המסקנה הכללית נשארת איתנה ובעינה: דיירי בתי אבות ביחס לאוכלוסייה הכללית נמצאים הן בסכנה גבוהה יותר לחלות בקורונה, והן בסכנה גבוהה יותר למות ממנה. ואם אדם אחד נדבק בתוך בית האבות, קרוב לוודאי שתהיה הידבקות לאחרים, לפעמים באופן מסיבי.

דוגמה מוחשית לכך היא אירוע בבית אבות ע"ש קירקלנד Kirkland שבמדינת וושינגטון, שהתרחש בחודש מרץ. מתוך כ-180 אנשי צוות, 47 אנשי צוות חלו בקורונה. כ-80 מ-120 הדיירים חלו במחלה ו-35 נפטרו! הידבקות בבית אבות עלולה להיות הרת אסון.

דוגמה מוחשית לכך שהידבקות בבית אבות עלולה להיות הרת אסון היא אירוע שהתרחש במרץ בבית אבות ע"ש קירקלנד Kirkland במדינת וושינגטון. מתוך כ-180 אנשי צוות, 47 אנשי צוות חלו בקורונה. כ-80 מ-120 הדיירים חלו במחלה ו-35 נפטרו

מכורח מציאות קטלנית זו נגזרו נהלים דרקוניים, שכללו בהתחלה איסור כניסה לבני המשפחות ולצוות הלא חיוני, שימוש באמצעי מיגון – עטיית מסכות, כפפות ולעיתים חלוקים, ושימוש רב של תרכיבי סבון ואלכוהול למיניהם ועוד.

אם עד פרוץ המגיפה משרד הבריאות פעל כמבצע בקרה-ביקורת, במהלך המגפה גישתם עברה לבקרה-תמיכה. כתופעה חדשה, היה מורגש שהמשרד לא היה ערוך מראש להתמודד עמה, במיוחד בהתחלה. כמעט בכל יום יצאה הנחייה אחרת, כאשר לפעמים ההנחיה החדשה סתרה הנחייה קודמת, לא היתה ניתנת ליישום ולא תמיד התעכבה על השלכותיה בשטח. יחד עם זאת, לדעתי, בד"כ עקרונות ההנחיות היו סבירים.

לפני הקורונה, הפרוטוקולים בבתי אבות היו יציבים ורק מדי פעם נכנס נוהל חדש, שגם אז לא ערער את שגרת העבודה. לעומת זאת, עם כניסת עידן הקורונה היה צורך לבצע שינויים מרחיקי לכת ובאופן מיידי. דוגמה לקושי הייתה הכנסת דייר חדש לבית האבות מבית החולים או מהבית עם הנחיות קשוחות באשר לבידודו עד שהוכח שלא נושא את הנגיף. מחד, לא תמיד הייתה אפשרות טכנית ליצור בידוד כפי שנדרש ומאידך היה לחץ מצד בתי החולים לשחרור קשישים לקהילה שאינם זקוקים לאשפוז או להעביר קשישים שלא הסתדרו בביתם.

כל אחד משני בתי אבות שבהם אני עובד פעלו בצורה אחרת. בבית האבות בקיבוץ, הצוות המוביל – מנהלת הבית, האחות האחראית ואני ישבנו באופן קבוע, עשינו הערכת מצב כולל לעבור על ההנחיות החדשות וגיבשנו דרכי פעולה המניחות את הדעת שהשתנו מיום ליום בהתאם לחוזרים המתעדכנים. היה חשוב ביותר לעבוד בצוותא.

כמנהל רפואי תפקידי היה להתוות מדיניות ולאשר דרכי פעולה נכונות מבחינה רפואית ואשר ניתנים ליישום. דוגמה של חשיבות מעורבותה של מנהלת המוסד הייתה הבנתה המיידית בחיוניות אספקת מלאי של אמצעי הגנה כגון מסכות, כפפות, חלוקים וחומרי ניקיון מיוחדים למרות שהפריטים הללו לא תוקצבו. זה אינו עניין של מה בכך. בשונה מגישתה, היו מקרים אומללים בחו"ל שבהן הנהלות לא שעו לאזהרות וסירבו לרכוש ציוד מגן. התוצאה הייתה התפשטות קטלנית של הנגיף.

ובאשר לאחות האחראית – אחד מתפקידיה החשובים היה לגייס את שיתוף הפעולה מתוך רצון והבנה של האחיות האחרות ושאר העובדים. אצלנו אף איש צוות לא סירב להגיע לעבודה למרות הסכנה והסרבול. כולם שיתפו פעולה גם אחרי סיום עבודה כאשר נזהרו לא לבוא במגע עם אנשים שעלולים לשאת את הנגיף. היום, שמונה חודשים אחרי פרוץ המגפה, אף עובד (בד"כ עובדת) לא נדבקה בינתיים מקורונה. צעדים אלו נראים סבירים אך בתחילת המשבר הם נראו שרירותיים והזויים.

דוגמה לקושי הייתה הכנסת דייר חדש לבית האבות מביה"ח או מהבית, עם הנחיות קשוחות באשר לבידודו, עד שהוכח שלא נושא את הנגיף. לא תמיד התאפשר טכנית ליצור בידוד כנדרש, אך היה לחץ מצד בתיה"ח לשחרור קשישים

בבית אבות השני בתקופה הראשונה נקטו בגישה קיצונית יותר. מדובר בבית אליעזר, בית אבות שמיועד רק לניצולי שואה. כמעט כל הדיירים נמצאים במצב רפואי ונפשי גבולי ביותר ונדרשת סביבה מיוחדת ובטוחה על מנת לשמור אותם בחיים. אילו הנגיף היה חודר, קשה להאמין שמישהו מהדיירים היה שורד. היות שיש למוסד מערך מתנדבים שחי במעון ליד בית האבות, הוחלט לא לתת לאף אחד מבפנים לצאת מחוץ לכותלי המבנים ובמקביל – מלבד רופא אחד, חל איסור גורף מבחוץ להיכנס למוסד. בכך, בתחילת המגיפה, המוסד צמצם את סכנת חדירת הנגיף לכמעט אפס.

היה קטע, שעלול היה להיות מביך, שבו צוות משרד הבריאות ביצע בקרת פתע – מה שמקובל כמדיניות המשרד. במקרה זה, הנהלת הבית נשארו דבקים לעמדותיהם ואסרו גם על נציגי משרד הבריאות להיכנס, כך שהבקרה נעשתה בחוץ בגינה ורק על פי דיווח. למזלנו, הבקרים ראו עין בעין את ההיגיון שמדיניות המוסד גם יחול עליהם. מאז כאשר הם עצמם אישרו חזרה לשגרה חלקית, המצור נפתח ובוצעה בקרה חדשה, הפעם מבפנים.

הדרישות הנחוצות למען מיגור נגיף הקורונה סותרות את העקרונות הבסיסיים שהיו נר לרגליי שנים רבות בטיפול מקצועי ועבודה (professional compassionate care) רגישה בקשישים. שימוש במסכות הקשה על אפשרות של תקשורת ברורה במיוחד כאשר מדובר בדיירים שגם בימים כתיקונם עלולים להיות מבולבלים ו/או כבדי ראיה ו/או כבדי שמיעה. במיוחד איסור ביקור המשפחות הביא לבדידותם.

בעקבות כך, וגם לאור ניסיון שנלמד ממקרים בחו"ל, שבהם המשפחות היו מנותקות גם כאשר הנגיף השתולל בבית האבות, הוחלט בבית אבות בקיבוץ לתגבר את התקשורת היזומה של הבית ע"י טלפונים יזומים שלי, פתיחת קו טלפון נוסף למשפחות, יוזמת טלפונים עם וידיאו דרך וואטסאפ' וטאבלטים, שליחת עדכונים לכלל המשפחות וסרטונים של הפעילות שכן נעשתה.

שימוש במסכות הקשה על אפשרות של תקשורת ברורה, במיוחד כשמדובר בדיירים שגם בימים כתיקונם עלולים להיות מבולבלים ו/או כבדי ראיה ו/או כבדי שמיעה. איסור ביקור המשפחות הביא לבדידותם

העבודה עם נהלי קורונה לדוגמה – עטיית מסכות שעות רבות, שימוש רב בכפפות, חלוקים ושמירת מרחק הביאה לפעמים לסרבול מתיש בעבודה. למרות זאת, עם הזמן למדנו לשלב את הנהלים לתוך שגרת העבודה. כמה שקשה ומסורבל, אני מקבל פרספקטיבה כאשר אני מביט בהערכה בעמיתים שלי שעובדים במחלקות עם חולי קורונה כאשר עליהם להתמודד עם ביגוד מסורבל יותר, סכנת הידבקות והתמודדות עם חולים שמסתבכים ואף נפטרים.

הטיפול הרפואי עצמו גם שונה:  גם אם בימים כתיקונם אני מסתייג מלהפנות דיירים החוצה למרפאות בקהילה או לבית החולים למעט מקרים בודדים, כעת נדרשו עוד פחות הפניות, במיוחד בתקופה הראשונה. היו מחלקות לא זמינות בבית החולים מפני שהוסבו לקורונה, ומרפאות מומחים בקהילה שלא עבדו כך שלא תמיד בכלל היה לאן להפנות דייר. מגבלות אלו בשילוב עם פחד מהנגיף ואיסור ליווי המשפחות הביאו ללחץ אדיר לא להפנות, ובכך היה עלי לקבל אחריות מקצועית באופן בלעדי, במקום להיעזר ברופאים אחרים.

בתחילת המשבר היה לנו מקרה של דיירת וותיקה שחלתה, הגיעה לסוף דרכה וגססה ממחלה אחרת – לא קורונה. למרות שאז חל איסור על ביקור משפחות, היה נראה לנו אכזרי ביותר לתת לה למות לבד. החלטנו להגמיש את הכללים לגביה.

ניצלנו דלת צדדית בבית האבות שהיתה בסמוך לחדרה, כדי לאפשר למשפחה להיכנס ביממות האחרונות ולשבת עמה ככל שרצו בתנאי שהיו להם מסכות ושמרו על מרחק. רק אחרי פטירתה, כאשר השכלנו להבין שתהיה לוויה ושבעה בהרכבים מצומצמים, הבנו שהשפעת הקורנה נמשכת גם לאחר פטירה החולה. במקרה זה, לפחות היא יכולה היתה למות בכבוד, מוקפת משפחה אוהבת.

בתחילת המשבר היתהה לנו דיירת וותיקה שחלתה, הגיעה לסוף דרכה וגססה ממחלה אחרת, לא קורונה. למרות שאז חל איסור על ביקור משפחות, נראה לנו אכזרי ביותר לתת לה למות לבד

בתקופת הקורונה דיירי בתי האבות סובלים מהשלכות הקורונה – גם בבתי אבות שבו הנגיף לא נמצא. מטרות הטיפול הן למנוע חדירה של נגיף, לצמצם את הקשיים המיוחדים ככל שניתן, גם אם נדרש לעשות זאת באמצעים טכנולוגיים מרוחקים, ובמקביל לתת תחושת בטחון, תחושה ביתית והמשך טיפול מסור רב מקצועי וגם פליאטיבי (תומך) בדיירינו. לעמוד בהצלחה מהווה אתגר אישי, צוותי וניהולי.

ד"ר ג'ים שלום הוא מומחה לרפואית המשפחה בעל עניין מיוחד בטיפול בסוף החיים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,170 מילים
סגירה