אינני מנאמני בלפור. מה שהתחיל כסקרנות אנתרופולוגית שאב אותי פנימה. לעיתים מחוזקת ולעיתים מאוכזבת ממה שראו עיני. באחת מהבלחותיי הספורות הצלחתי להגיע ל"מסך השחור", שם מתחת לחלון, מדמיינת את יושביי המעון קשובים לקולות ההמון המתריס מתחת לחלונם, שמעתי לפתע את קולה של גברת אחת, בת מחנה נתניהו, מסתובבת כנביאה וצועקת לכל:
"תקראו את מלחמות היהודים, תקראו יוספוס פלביוס".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
ואני חובבת ספרי היסטוריה שכמותי, דווקא קראתי. הנחתי כי הגברת מכוונת וודאי למלחמות האחים האכזריות המתוארות בפרוטרוט בפרקים על נפילת ירושלים ערב חורבנה.
שם, מתחת לחלון בבלפור, מדמיינת את יושבי המעון קשובים לקולות ההמון, שמעתי לפתע קול של גברת אחת, בת מחנה נתניהו, מסתובבת כנביאה וצועקת: "תקראו את מלחמות היהודים", "תקראו יוספוס פלביוס"
אך דווקא מי שאכן יקרא את "מלחמות היהודים" כולו ויוסיף לעצמו גם את "חיי יוסף" האוטוביוגרפי, יקבל תמונה של מציאות פוליטית מורכבת עד בלתי אפשרית (ויש שיאמרו קשורה בקשר הדוק אף עם אלמנטים כלכליים מתחום שבירת השוק המונופולי המקומי עם פתיחתו ליבוא משווקי שאר הפרובינקיות – שוק שמני הזית למשל). מציאות שרב הנסתר בה ושאינה רק התקציר המוכר: מלחמת האחים שהותירה את המקדש מחולל עוד לפני שרגל חייל רומאי דרכה בו. מציאות בה המטוטלת בין טוב ורע, בוגד ונאמן, חמקמקה כמו ההיסטוריה.
וכל שרציתי היה לצעוק לאותה הגברת: "הפוך גוטה הפוך". "כן! קראו את מלחמות היהודים. כן! קראו את חיי יוסף, אבל לא דווקא מהסיבה שחשבתם".
חזרתי לשאלה מי היה יוספוס פלביוס בראי ההיסטוריה, ומי היה לפחות בעיני עצמו.
התשובה הראשונה לשאלה תהיה: היסטוריון ומצביא יהודי שפעל בתקופת המרד הגדול, נולד בשם יוסף בן מתתיהו וכתב את "קדמוניות היהודים", "מלחמות היהודים ברומאים" ,"חיי יוסף" ו"נגד אפיון". ספריו שפכו אור היסטורי רב (גם אם שנוי במחלוקת) על תקופת סוף ימי בית שני ונשתמרו במלואם בזכות חפיפתם לסיפורי השליחים בכתבי הקודש הנוצריים.
ובהמשך התשובה (עדיין לשאלה הראשונה) תבוא בדרך כלל ההאשמה המפורסמת –
ה-בוגד! בה' הידיעה – מפקד הגליל שהפנה גבו לעמו וחבר לאוייב על מנת להציל את נפשו – עבר לרומא שם זכה לשמו, לאזרחות רומית, לנחלת מגורים מפוארת (בביתו הקודם של אספסיאנוס קיסר) ובתהילתו כהיסטוריון החצר לענייני יהודים. כוח כסף וכבוד – כ'-כ'-כ'.
יוסף בן מתתיהו היה אריסטוקרט, בן למשפחת כהנים מיוחסת, נצר למקבים – מי שגדל על ברכי החינוך היווני הקלאסי, דיבר וקרא בשפת יוון ורומא, הכיר את המורשת הפילוסופית ואף הצטיין בלימודיו ("חתרתי קדימה והתקדמתי מאוד").
לפי כתביו, עד בחרותו הספיק להתנסות בשלוש האסכולות (כך הוא מכנה בדרכו האינטלקטואלית את הכתות היהודיות של סוף ימי בית שני: פרושים, צדוקים, איסיים) טענה שמעלה גבה או שתיים לגבי ההספק המרשים לבחור כה צעיר.
ה-בוגד! בה' הידיעה – מפקד הגליל שהפנה עורף לעמו וחבר לאוייב כדי להציל את נפשו – עבר לרומא, שם זכה לשמו, לאזרחות רומית, לנחלת מגורים מפוארת ולתהילה כהסטוריון החצר לענייני יהודים. כוח כסף וכבוד
בגיל 26 כבר נבחר להישלח לרומא כחלק ממשלחת הצלה למקורביו הכוהנים – "אנשים מתורבתים" שהסתבכו עם הקיסר ("בגלל סיבה קטנה ומקרית"). בדרך לרומא הוא ניצל מטביעה ושוב "חותר קדימה", כפי שמעיד בחיבורו האוטוביוגרפי חיי יוסף. באמצעות קשרים עם שחקן יהודי אהוד בחצר הקיסר, הוא מגיע לפופיאה סבינה, אשת נירון, ומשפיע על שחרורם של הכוהנים – ניצני כריזמת השגריר לעיניני יהודים מתחילים לבצבץ.
מתתיהו חוזר לארץ כשרוחות המרד הגדול ברומאים כבר מנשבות. כישוריו וקשריו הדיפלומטיים מנוצלים ע"י ההנהגה הירושלמית והוא נשלח צפונה כדי לשכנע את המורדים הגליליים למסור את נשקם "לנכבדי העם", וזאת על מנת לארגן את המרד בזמן ובמקום הנכון שימצא ע"י ההנהגה, ואולי או בעיקר למנוע את מרידת הגליליים בה. הוא מדווח ישירות לסנהדרין בירושלים וכך, כבר בגיל 29, למרות גילו וחוסר ניסיונו הצבאי, ממונה מתתיהו הצעיר למפקד הגליל.
בגליל מתגלים מחוננותו הפוליטית של האיש שעובר מרידות, ניסיונות התנקשות בחייו, תמרונים פוליטיים ותחבולות צבאיות מרשימות. כך, למשל, כשהעיר טבריה מורדת בו והוא נותר ללא חייליו, הוא מבקש מתומכיו המעטים שבמיגדל השכנה לעלות לסירותיהם, על כל סירה איש אחד ומלח – ולמורדים מטבריה נגלות 230 סירות שטות בכינרת מולם, מה שמתפרש כצבא שלם הגורם להם להכנע מיד. כך, בתחבולה וללא עימות חזיתי, מחזיר יוסף את השלטון לידיו ואוסר את מנהיגי המרד (אך לא הורג אותם). יוספוס תמיד נזהר שמא תדבק בו האשמה למלחמת אחים.
לבקשת מתנגדיו מטבריה ובראשם יוחנן מגוש חלב, הטוענים שיוסף חותר לשלטון עריץ, משלחת נשלחת מירושלים כדי להדיחו ולהחזירו ירושליימה – חי או מת.
המשלחת מפיצה מכתבים לכל הערים והכפרים בגליל וגם לירושלים, הקוראים למלחמה ביוסף "כבאויב העם", שזומם להשתלט גם על ירושלים. ומאיימים גם על תומכיו.
מה עושה יוסף?
הוא מציב שמירה של מאות חיילים על צמתי הדרכים מהגליל לירושלים ואוסר את כל העוברים והשבים שיש בידם מכתבים. הוא אמנם לא מחסל פיסית את מתנגדיו אבל יודע היטב לשלוט בדרכי התקשורת של אז.
יוסף מציב שמירה של מאות חיילים על צמתי הדרכים מהגליל לירושלים ואוסר את כל העוברים והשבים שיש בידם מכתבים. הוא אמנם לא מחסל פיסית את מתנגדיו, אבל יודע היטב לשלוט בדרכי התקשורת של אז
המשלחת נכשלת במשימתה ויוספוס שוב מקבל את ההכרה ההנהגתית כמפקד הגליל.
גם אחרי שמחליט לחון את אנשי המשלחת למען "הסדר האזרחי", הוא לא מצליח להצילם מכעס ההמון המשולהב (אולי על ידו) ורק ברגע האחרון מצליח למנוע לינץ' כשהוא בורח משם ומנקה את ידיו, ולו רק כדי שלא יואשם במלחמת אחים:
"…אולם חרון ההמון נגד אלה היה בלתי ניתן לשינוי, וכולם הסתערו על הבית שבו לנו ..לכן אני, משראיתי שבלתי אפשרי לעמוד מול חרונם קפצתי על סוס וציוויתי את ההמון לעקוב אחרי לכפר סוגני. באמצעות תחבולה זו הבטחתי לעצמי שלא אני אחשב מי שפתח במלחמת אחים" (חיי יוסף 113, 265)
סיפור מעניין נוסף מתרחש במעין משפט שדה, כשיוספוס מואשם ע"י מתנגדיו בכך שחלק משלל הקרבות לא נמצא: הכלים שנלקחו משרפת הארמון המלכותי והכסף הבלתי טבוע. יוספוס מפנה אצבע מאשימה לראשי טבריה, שאכן מעידים כי "שמרו אצלם את השלל". אבל הם מצידם מגלגלים בחזרה את האשמה גם אליו:
"'עשרים מטבעות הזהב אשר קבלת אחרי שמכרת כמות מסויימת של כסף בלי טבוע – מה קרה להם?'. ההמון התרעם על כך, ואני, מכיוון שהבנתי שמהומה עומדת להתלקח ורציתי להסית את רוח העם עוד יותר נגד האנשים אמרתי: 'אם לא נכון עשיתי… בנתני לשליחים שלכם את שכרם מתוך קופת הציבור, הפסיקו להיות כעוסים. אני עצמי אשלם את עשרים המטבעות" (חיי יוסף 118 ,312).
הון שלטון, שלטון והון – כאילו דבר לא השתנה.
וכלום לא יהיה כי דבר לא היה.
יוסף בן מתתיהו, ששרד את כל העיסה הפוליטית הגלילית, שעלה כעוף החול, שנבחר שוב ע"י ההנהגה הירושלמית להמשיך ולשלוט בגליל, שעמד בסכנות חיים, שניצל ממלכודות, קשרים ומרידות, שבחר להשמיט עובדות היסטוריות רבות – בוחר לעצור את הרצף ההיסטורי לטובת סיפור מקרה קטן, בו הוא מתאר כיצד אנשי טבריה הבזים לו בנו מיטת מת לכבודו, עמדו סביבה, ספדו ולעגו לו:
"אנשי טבריה, בראותם אותי היו רצים החוצה ומרבים ללגלג ושיגעון כזה אחז בהם, שהם עשו והעמידו מיטה יפה, ובעמדה לידה, ביכו אותי תוך כדי ילדותיות וצחוק. אך אני שמרתי על קור רוח ואף נהניתי להשקיף על אייולתם". (חיי יוסף, 323)
דמיינו לעצמכם אדם המשקיף מחלונו על מתנגדיו המלגלגים לו, סביב מיצג של מיטת מת שבנו עבורו. לעגו של ההמון אליו היה כה משמעותי לאדם כמו יוסף בן מתתיהו, אובססיבי לאהדה ולהיותו אהוב (אעז ואומר), עד כדי ציון האירוע המשפיל והקנטרני באוטוביוגרפיה המאוחרת שלו "חיי יוסף". לעג הגורל הוא שדווקא הוא, בחוסר יכולתו להניח לסיפור הישן, הקנה לסיפור הזה חיי נצח במו ידיו שלו.
לעג ההמון אליו היה כה משמעותי לאדם אובססיבי לאהדה כיוסף – עד כדי ציון האירוע המשפיל והקנטרני באוטוביוגרפיה המאוחרת שלו. לעג הגורל הוא שדווקא בחוסר יכולתו להניח לסיפור הישן, הקנה לו חיי נצח במו ידיו
לבסוף יעלה אספסיאנוס על מבצרו של יוספוס ביודפת – מתוך סיפורי קרבות קשים הכתובים בדיו ובדמו של בן מתתיהו, שלחם ומסר את עדותו הישירה, מתגלים כישוריו האסטרטגיים כמצביא, לצד יכולותיו המנטליות כמנהיג.
כך, בעיצומו של הקרב הקשה, מבקש יוסף לאטום את אוזניי הלוחמים כדי שלא ישמעו את צעקות הפצועים, ואף לתלות לייבוש על החומה בגדים מטפטפי מים על מנת לסמן לרומאים – כי העיר לא סובלת ממצוקת מים וזאת בשיאו של הקיץ הארץ ישראלי, כשמאגרי המים כבר יבשים.
זה עובד. אספסיאנוס שצר על העיר במטרה להתישה, מחדש את הלחימה ובכך מקנה למתבצרים ביודפת יתרון אסטרטגי, זמני כמובן. כשהרומאים מגלים את הפתח בחומה, דרכו הוברחו מכתבים ומזונות – גורל העיר נקבע. בן מתתיהו שמבין זאת משלהב את לוחמיו להילחם כאילו הם כבר נוקמים את מותם של נשותיהם וילדיהם, ואילו את הנשים והטף הוא מצווה באכזריות לכלוא בבתיהם ולהשתיקם באיומים על מנת שזעקותיהם לא ירפו את לב הלוחמים.
לבסוף החומה נופלת, הרומאים שועטים פנימה ויוסף נס לאחד הבורות יחד עם 40 מנכבדי העיר. זקנה שנשבית ע"י הרומאים מגלה את המקום ואילו עכשיו הרומאים צובאים על פתח המערה. דמיינו לכם את הדרמה הזו: 41 לוחמים כלואים בבור שמיטב לוחמי רומא צרים עליו. את המתח ניתן לחתוך בסכין. ניתן לדמיין כיצד לוחמים שיודעים שיישחטו במקרה הטוב או ישלחו לעבדות במקרה הרע יעדיפו לקחת את חייהם בידיהם. לא כך יוסף. בניתוח קר הוא מחשב סיכוי מול תועלת ובוחר בחייו.
וכאן אני עוצרת לרגע ומדגישה את דעתי – מתתיהו לא היה אדם פחדן כלל וכלל, אפילו אמיץ. אדם שראה מול עיניו את המוות לא פעם. אך משזיהה חריץ להצלה שהפך את הסיכון לסיכוי, לקח אותו ובחר בחיים, מתוך אמונה בהם, בקור הרוח השכלתני שעוד רגע נתוודע אליו שם במערה.
דמיינו את הדרמה: 41 לוחמים כלואים בבור שלוחמי רומא צרים עליו. הגיוני שהלוחמים, היודעים שיישחטו או יישלחו לעבדות, יעדיפו לקחת את חייהם בידיהם. לא כך יוסף. בניתוח קר הוא מחשב סיכוי מול תועלת ובוחר בחייו
הטריבון ניקנור, מיודעו של בן מתתיהו, נשלח עי הרומאים ומבקש ממנו להיכנע. היכן שיש מו"מ יש חיים. יוסף מבין שהרומאים מעוניינים בו (כמנהיג הגליל) חי בנקודה זו. הוא בוחר להיכנע ולהשאר בחיים, אך שותפיו לבור מאיימים עליו כי או שיתאבד איתם כגיבור או שיומת על ידיהם כבוגד (אסטרטגיית ההתאבדות היתה "אופנה" מקובלת בסוף ימי בית שני).
בתגובה, בן מתתיהו עומד לפניהם כשהוא נושא נאום מרגש. בנאומו הוא מדגיש כי הרומאים לא מבקשים להורגם וכי התאבדות נוגדת את חוקי הטבע (הפילוסופיים והאלוהיים) אך מסכם כי:
"אני, על כל פנים, לא אעבור לשורות האויב, כי איני מתכוון להיות בוגד".
מעתה, יוסף מסכים לשתף איתם פעולה ולהשתתף ברולטת המוות הזו.
זה הולך כנראה כך: 41 גברים יושבים במעגל, כל אחד הורג את הנמצא משמאלו, וכך הלאה, עד אשר נותר הלוחם האחרון שעליו מוטל להרוג את עצמו. איני יודעת מה לחש בן מתתיהו על אוזניי האחרים, האם שכנע אותם שהוא יהיה השורד האחרון שייקח על עצמו להרוג את עצמו או שפשוט שיחק את המשחק. כך או כך, מתתיהו ידע כנראה במדוייק היכן לשבת במעגל של 41 מתאבדים על מנת להיות השורד האחרון.
מי שזכה לחינוך הלינסטי קלאסי והתחנך בין היתר לאורם של מתמטיקאים כגון אוקלידוס וארכימדס, הוא וודאי הכיר את הנוסחה לחידות מתמטיות שהיו נפוצות "בבתי הספר לילדים מחוננים" של העת ההיא. אם תרצו להרחיב בנושא אתם מוזמנים לחפש ברשת את חידת פלביוס, כפי שהיא נלמדת עד היום בתיכונים ובאוניברסיטאות בקומבינטוריקה.
תשובה: מקום 19.
יוסף ולוחם נוסף נשארים האחרונים. יוסף, כאמור, דג קר אך לא רוצח, כפי שמעיד על עצמו שוב "לא (רצה) לטמא את ידו בדם אחים", משכנע את חברו שלא להתאבד, למסור את עצמם לרומאים ובכך להינצל.
41 גברים יושבים במעגל, כל אחד הורג את היושב משמאלו, עד הלוחם האחרון, שעליו להרוג את עצמו. איני יודעת מה לחש יוסף לאחרים, האם שכנע שיהיה השורד האחרון שיהרוג את עצמו או ששיחק את המשחק
יוסף, מנמק את סיפור הצלתו המופלא כיד האלוהים שהצילה אותו ושמה בפיו את הנבואה לאספסיאנוס – שיהפוך בהמשך לקיסר רומא אחרי מותו של נירון.
"או-אז פנה בתפילה חרישית לאל וכה אמר לו: 'מאחר שייטב בעיניך להכרית העם אשר בראת, ומזל (המלחמה) נוטה כולו לצד הרומאים, ובי בחרת לגלות את צפונות העתיד, אני מסגיר את עצמי מרצוני החופשי לידי הרומאים ומוכן להמשיך לחיות, ואתה עדי שאני יוצא אליהם לא כבוגד, כי אם כעושה דברך" (מלחמות, ג' ח' 354).
הנבואה שתתגשם, תקנה ליוסף בן מתתיהו את חייו, את חירותו ואת שמו המחודש "יוספוס פלביוס" (תואר כבוד של נושא שושלת הקיסרות הפלבית) ואת תפקידו כהיסטוריון לענייני יהודים מטעם הקיסר.
"אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר".[65]
הנבואה זוכה לגרסת חז"ל, בסיפור הברחתו של רבי יוחנן בן זכאי מחומות ירושלים הנצורה שלוש שנים לאחר מכן, כשהוא מחופש למת על מנת להתייצב בפני אספסיאנוס ולברכו: "שלום עליך המלך", ובכך להציל את היהדות שאחרי המקדש מחורבנה הסופי.
סיפורו של מי מיחזר את סיפורו של מי? תשובות אין. בן מתתיהו אינו מזכיר בסיפורו את ריב"ז, ואילו ספרות חז"ל פוסחת כליל על סיפור נפילת יודפת. כך או כך, זה סיפור טוב, אך בעוד שבן מתתיהו ייזכר לדיראון עולם כבוגד – רבי יוחנן בן זכאי ייזכר כמצילו של הדור.
בהמשך ישלח פלביוס ע"י טיטוס, בנו של אספסיאנוס, בשם הקיסר, לעמוד על חומות ירושלים ולקרוא ליהודי ירושלים ובמיוחד לקנאיה בשפת אבותיהם -להיכנע ולהציל את נפשותיהם.
אני נוטה להאמין כי פלביוס, כהן במוצאו, אכן האמין, כרוח התקופה, כי חיזוי גורלות ניתן לנביאים וכהנים שכמותו, וכי הגורל כבר בחר, והמטוטלת האלוהית כרגע לטובת הרומאים, ומוטב להם ליהודים להיכנע ולהציל לפחות את נשמותיהם ותרבותם. כאן לשיטתי, מופיע שוב הדטרמיניזם של פלביוס – כי אמנם הגורל קבוע אך הרשות נתונה. אני מאמינה כי האמין לעצמו.
הקנאים לא מקשיבים. ירושלים נופלת ושלוש שנים אחר כך תיפול מצדה – מעוז הסיקריים האחרון. את המיתוס שלה תאמץ אל ליבה הציונות, ואחריה הציונות הדתית. "מצדה לא תיפול שנית" – תהדהד התהום בקולות החיילים שנשבעו לה. נאומו של אלעזר בן יאיר יהפוך לסמל לגבורה וחירוף נפש. נאום המזכיר בקולו דווקא, ולא בכדי, את נאומו ההוא של בן מתתיהו ללוחמים ביודפת ערב התאבדותם.
אך כשנאומו של בן מתתיהו, שבחר בחיים בשם הציווי האלוהי, כמעט יישכח, את נאום ההתאבדות של "בן יאיר" נוכל למצוא בפנתאון הנאומים ששינו את ההיסטוריה לצד צ'רצ'יל, ווושינגטון, מרטין לותר קינג,היטלר ועוד. למה הדבר משול? לכך שהמלט יקבל פרס על נאומו "להיות או להיות", ואילו שיקספיר ייוותר רק כהערת שוליים חיוורת.
כשנאום יוסף, שבחר בחיים, כמעט נשכח – נאום ההתאבדות של "בן יאיר" נמצא בפנתאון הנאומים ששינו את ההיסטוריה. למה הדבר משול? להמלט המקבל פרס על נאומו "להיות או להיות", כששיקספיר נותר הערת שוליים
בן יאיר יישאר מת לעד במצדה ואת נאומו יכתוב, מי אם לא יוספוס פלביוס החי, היסטוריון מוכשר וכותב מחונן, ביושבו על אדמת ניכר, אולי על חופה של רומא על כסא בודד מול הים. מוצף געגועים למולדתו ולאנשיו, ששכחו את מורשתו וזכויותיו ויזכרו לו רק את בגידותיו.
לירון זהר היא מלהקת קולנוע וטלויזיה (פלפלים צהובים, האחיות המוצלחות שלי, נחמה, כבודו, להעיר את הדב ועוד). בשנה האחרונה בעלת מיזם חברתי בתחום הדיור השיתופי לדור הבייבי בומרס. --
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם