שעות אחדות לפני שאמריקה התפנתה לחגוג את חג ההודיה בשבוע שעבר, סיפק בית המשפט העליון הפתעה – ברוב של 5 מול 4 שופטים, קיבל ההרכב עתירות שהגישו אגודת ישראל והבישופות של ברוקלין נגד הגבלות שהטילה מדינת ניו יורק על השתתפות בתפילות המוניות בתקופת הקורונה.
כדי להבין ההחלטה יש להעריך את הגישה הצנועה שנקט בית המשפט, אבל גם את ההיגיון הנועז העומד מאחוריה. בית המשפט ביטל את ההגבלה על תפוסה מרבית של 10 ו-25 מתפללים בקהילות דתיות, אך הוא לא מנע מהמדינות להטיל הגבלות אחרות כדי להאט את התפשטות הנגיף.
בית המשפט ביטל את ההגבלה על תפוסה מרבית של 10 ו-25 מתפללים בקהילות דתיות, אך הוא לא מנע מהמדינות להטיל הגבלות אחרות כדי להאט את התפשטות הנגיף
אם מפרשים אותה כראוי, החלטת בית המשפט היא אזהרה למושלים שמטילים מגבלות על מוסדות דת אשר חורגות הרבה מעבר לאלו המוטלות על עסקים חיוניים. אבל חשוב מכך, גישה מעין זו, שמטרתה לאפשר חופש דת תוך הסתמכות על הגבלות מותאמות יותר, תעבוד רק אם הציבור ימשיך לציית להנחיות למען בריאות הציבור שנשארות בתוקף.
סעד החירום שהעניק בית המשפט העליון בשבוע שעבר היה צנוע יחסית. הסוגייה הנדונה הייתה צו מנהלי שהוציא לאחרונה המושל קואומו בנוגע ל"מוקדי תחלואה גבוהה" של המגפה, שקבע הגבלות חמורות יותר באזורים שבהם יש עלייה במספר חולי קורונה – אזורים המכונים צהובים, כתומים ואדומים, לפי חומרת התחלואה.
הכללים במדינת ניו יורק הטילו לא רק מגבלות על תפוסה בבתי תפילה בהתאם לגודלם, אלא גם הגבלה נוספת של מכסת התקהלות מרבית של מתפללים – 10 אנשים באזורים אדומים ו-25 אנשים באזורים כתומים – ללא קשר לגודל בית התפילה.
העותרים ביקשו מבית המשפט העליון להוציא צו מניעה נגד מכסות התקהלות אלו ולאפשר לבתי תפילה גדולים – כנסיות רבות של העותרים יכולות להכיל יותר מ-1000 מתפללים, לדוגמה – השתתפות של יותר מ-10 אנשים המותרת באזור אדום.
בסופו של דבר, זה בדיוק מה שעשתה החלטת בית המשפט בשבוע שעבר: היא העניקה סעד נגד מכסות התקהלות מרבית של 10 ו-25 מתפללים. עם זאת, בתי התפילה עדיין נתונים להגבלות של תפוסה כוללת. בהתאם לכך, כנסיות ובתי כנסת באזורים אדומים עדיין יכולים להכיל רק עד 25% מהתפוסה המרבית שלהם – ובאזורים כתומים 33% מהתפוסה שלהם.
חשוב לציין כי סעד החירום שהעניק בית המשפט העליון בשבוע שעבר הוא זמני בלבד. צו בית המשפט יישאר בתוקף עד לדיון ובדיקת העובדות על ידי בית המשפט הפדרלי לערעורים באמצע דצמבר, ולאחר מכן יישאר על כנו במקרה של הגשת ערעורים ופסיקה בתיק בפני בית המשפט העליון.
הסעד שהעניק בית המשפט העליון הוא זמני בלבד. צו בית המשפט יישאר בתוקף עד לדיון ובדיקת העובדות על ידי בית המשפט הפדרלי לערעורים באמצע דצמבר, ולאחר מכן יישאר על כנו במקרה של הגשת ערעורים
למרות שבית המשפט הביע דאגה מכמה מהצהרותיו של קואומו ויחסו לקהילה היהודית, רוב הנימוקים שלו התמקדו באופן שבו הכללים של מדינת ניו יורק הפלו לרעה בתי תפילה לעומת סוגים אחרים של התנהגות שאינה דתית.
בניגוד לבתי תפילה, עסקים חיוניים – כמו חנויות מכולת וחנויות לחיות מחמד – הורשו לפעול ללא כל מגבלות על תפוסה באזורים אדומים וכתומים. יחס שונה זה, אמר בית המשפט, מהווה צורה של אפליה האסורה על פי התיקון הראשון לחוקה.
הנימוק של חופש דת, שבבסיסו השוואה בין ההגבלות שהוטלו על בתי תפילה למגבלות אחרות, נשמע לא פעם בתקופת המגפה. שאלת המפתח היא כיצד מקפידים על השוואה נכונה. העותרים, ללא ספק, צודקים בכך שניו יורק הטילה יותר הגבלות על בתי תפילה מאשר על עסקים חיוניים.
בה בעת, בתי תפילה קיבלו יחס טוב יותר לעומת עסקים רבים שנחשבו לבלתי חיוניים, אשר פתיחתם נאסרה לחלוטין באזורים אדומים. באזורים כתומים, עסקים לא חיוניים המהווים סיכון גבוה – כמו מכוני כושר – נשארו סגורים למרות שהותרה פתיחתם ללא מגבלות תפוסה של עסקים לא חיוניים המהווים סיכון נמוך.
לאור כל זאת, כיצד עלינו להתייחס לטענות לאפליה דתית?
בתי המשפט לא נתנו תשובה אחידה לסוגיה זו. המקרה הראשון שבו בית המשפט פסק בנושא הייתה בחודש מאי, בהחלטה של נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס שעסקה בהגבלות על בתי תפילה בקליפורניה.
נימוקיו של רוברטס החלו בזיהוי האינטרס הממשלתי בפיקוח על בתי תפילה: הצורך להגן על בריאות הציבור. כל עוד המדינות מתייחסות לבתי תפילה כפי שהן מתייחסות למוסדות אחרים המהווים סיכון דומה – ומטילות הגבלות דומות – אין כאן טיעון חוקתי לאפליה.
בעתירה בקליפורניה, המדינה אכן התייחסה לבתי תפילה באותה צורה או בצורה טובה יותר לעומת "הרצאות, קונצרטים, הקרנות סרטים, ספורט עם קהל והופעות תיאטרון, שבהם קבוצות גדולות של אנשים מתקהלות בקרבה רבה למשך תקופות זמן ממושכות". הכללים של מדינת קליפורניה עברו את המבחן החוקתי של רוברטס.
אבל חודשיים מאוחר יותר, כנסייה במדינת נבאדה ערערה על הגבלות הקורונה, שאסרו על בתי תפילה להכניס יותר מ-50 איש, בעוד שלבתי קזינו ומוסדות אחרים התירו להכניס עד 50% מהתפוסה. בית המשפט סירב, ללא הסבר, לתת סעד חירום למרות שנראה כי בתי קזינו מהווים סיכון גבוה הרבה יותר מבתי תפילה.
כנסייה במדינת נבאדה ערערה על הגבלות הקורונה, שאסרו על בתי תפילה להכניס יותר מ-50 איש, בעוד שלבתי קזינו ומוסדות אחרים התירו להכניס עד 50% מהתפוסה. בית המשפט סירב, ללא הסבר, לתת סעד חירום
מדינת נבאדה טענה שנתנה לבתי קזינו יותר מרחב תמרון מפני שקל יותר לפקח עליהם, אולם ארבעה שופטים שמרנים שכבר התנגדו להחלטת בית המשפט במאי, הביעו התנגדות נחרצת והאשימו את הרוב בכך שהם מאפשרים לנבאדה להמשיך ליישם כללים שמפלים לרעה בתי תפילה לעומת מוסדות מקבילים אחרים. יחס זה, הם טענו, הוא ביטוי לאפליה דתית האסורה על פי התיקון הראשון לחוקה, כיוון שנראה כי חוסר העקביות נובע מכך שבתי קזינו חשובים יותר למדינה מאשר בתי תפילה.
החלטות אלו מדגישות את חשיבות החלטת בית המשפט בשבוע שעבר. ראשית, זו הפעם הראשונה שבית משפט מתערב כדי להסיר הגבלות במהלך המגפה מטעמים של חופש דת.
שנית, בית המשפט קבע כי הגבלת תפוסה של 10 אנשים בבתי תפילה עומדת בניגוד לחוקה, מכיוון שעל עסקים חיוניים "כמו אקופונקטורה, אתרי קמפינג, מוסכים וכן…בכל המפעלים המייצרים כימיקלים ומוצרי מיקרו-אלקטרוניקה וכל אמצעי התחבורה" אין הגבלות על תפוסה מרבית.
בית המשפט קבע כי הגבלת תפוסה של 10 אנשים בבתי תפילה עומדת בניגוד לחוקה, מכיוון שעל עסקים חיוניים "כמו אקופונקטורה, אתרי קמפינג, מוסכים…וכל אמצעי התחבורה" אין הגבלות על תפוסה מרבית
עם זאת, בית המשפט לא השווה בין בתי תפילה לבין "התכנסויות שבהן קבוצות גדולות של אנשים מתקהלות בקרבה רבה לתקופות זמן ממושכות" שנשארו סגורות על פי כללי מדינת ניו יורק. אז מה גרם לבית המשפט לשנות את גישתו?
התשובה הקלה היא שהרכב בית המשפט השתנה. מינויה של איימי קוני בארט לשופטת בית המשפט העליון במקום רות ביידר גינזבורג המנוחה העניק קול חמישי לדעת הרוב בהחלטה להעניק סעד חירום לעותרים. אבל ההחלטה אומרת יותר מכך.
בית המשפט לא פסל לחלוטין את הצו המנהלי של קואומו, אלא דן ספציפית בסוגיית ההגבלות של 10 ו- 25 מתפללים, בשעה שהגבלות אחרות על תפוסה נותרו על כנן.
![איימי קוני בארט מושבעת לבית המשפט העליון בארה"ב, 26 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/10/AP_20301051552370-640x400.jpg "איימי קוני בארט מושבעת לבית המשפט העליון בארה"ב, 26 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)")
הגבלות שנפסלו על ידי בית המשפט היו, לפי ההחלטה, פשוט קיצוניות מדי – לא רק בהשוואה להיעדר מגבלות כלשהן על עסקים חיוניים, אלא גם בהשוואה, במילותיו של בית המשפט, "להגבלות שאימצו אזורי שיפוט רבים אחרים שהוכו קשות על ידי המגפה וחמורות הרבה יותר ממה שהוכח כנדרש למניעת התפשטות הנגיף בתפילות העותרים".
בית המשפט ציין כי מדינת ניו יורק הייתה יכולה לאמץ כללים פחות מגבילים שהיו נותנים מענה טוב יותר לחששות בנוגע לחופש דת ועדיין להגן על בריאות הציבור – כמו, למשל, לקשור "בין תפוסה מרבית בתפילה דתית…לבין גודל הכנסייה או בית הכנסת".
בית המשפט ציין כי מדינת ניו יורק הייתה יכולה לאמץ כללים פחות מגבילים שהיו נותנים מענה טוב יותר לחששות בנוגע לחופש דת ועדיין להגן על בריאות הציבור
גם כמה מהשופטים שחלקו על דעת הרוב, נרתעו ממכסות תפוסה מרבית נוקשות אלו. רוברטס ציין כי "הגבלות מספריות על תפוסה של 10 ו-25 אנשים, בהתאם לאזור, אכן נראות מגבילות שלא לצורך" ו"עשויות להפר את הסעיף המגן על חופש הדת בתיקון הראשון לחוקה".
השופט סטיבן ברייר בדעת המיעוט הצטרף לשופטות אלנה קגן וסוניה סוטומיור ותיאר את המכסות על תפוסה מרבית כ"חמורות" וציין כי תפוסה מרבית של 10 ו-25 איש "אכן נמוכה".
עבור כמה מהשופטים המתנגדים, הסיבה לא להעניק לעותרים סעד חירום נגעה פחות בעובדות המוצגות כראיות בתיק ויותר בשאלה האם יש די בנסיבות הנוכחיות כדי להצדיק התערבות של בית המשפט בזמן שהעניין עדיין נדון בפני ערכאה נמוכה יותר של בית משפט פדרלי.
המשמעות להמשך היא שמדינות המנהיגות כללים ספציפיים לפולחן דתי יצטרכו לשים לב לחוסר עקביות, כאשר על בתי תפילה מוטלות מגבלות נוקשות אשר אינן לוקחות בחשבון את התפוסה שלהם ואינן עולות בקנה אחד באופן מובהק עם הגבלות המוטלות על עסקים חיוניים.
בית המשפט הקפיד לבטל רק את האלמנטים החמורים ביותר של ההגבלות שהטילה מדינת ניו יורק, וההיגיון שלו דרש סוג זה של אבחנה. זאת, מפני שמדינת ניו יורק עדיין הייתה יכולה להטיל מגבלות על תפוסה על בתי תפילה – לקשור בין הגבלות על תפוסה לבין גודל הכנסייה או בית הכנסת – וכי התעקשותה של המדינה להטיל גם הגבלות על מכסות תפוסה מרבית אינה חוקתית.
במילים אחרות, ההגבלות של ניו יורק הפרו את התיקון הראשון לחוקה, גם מפני שניתן היה לבחור בחלופות פחות מגבילות שהיו עונות ביעילות על הדרישות לשמירה על בריאות הציבור.
אבל חלופות אלו, כגון הגבלות על תפוסה המבוססות על גודל בתי התפילה, יעילות רק אם הקהילות הדתיות הרלוונטיות יצייתו להן. בדרך זו, החלטת בית המשפט משקפת סוג של עסקה.
אם הקהילות הדתיות יישארו מחויבות לדרישות בריאות הציבור – אם הן יצייתו ליתר ההנחיות על תפוסה והנחיות אחרות על התקהלויות – אז לבתי המשפט יש מרחב תמרון לבטל את ההגבלות המחמירות ביותר על בתי תפילה. אבל אם הקהילות הדתיות יבחרו לשמוח על ניצחונן ולזלזל בכללים שנותרו, תעורר התנהגות זו שאלות חמורות בנוגע לנימוקיו של בית המשפט.
אם הקהילות הדתיות יישארו מחויבות לדרישות בריאות הציבור – אם הן יצייתו ליתר ההנחיות על תפוסה והנחיות אחרות על התקהלויות – אז לבתי המשפט יש מרחב תמרון לבטל את ההגבלות על בתי תפילה
בסופו של דבר, בית המשפט העליון אמר למדינת ניו יורק כי פיקוח קיצוני על דת אינו חוקתי, ובה בעת הוא גם אמר לקהילות הדתיות, שיסכים להסתמך על תקנות פחות מגבילות אם הקהילות יצייתו להוראות.
נותר רק לקוות ששני הצדדים יקיימו את חלקם בעסקה.
* * *
מייקל א. הלפנד הוא פרופסור למשפטים וסגן דיקאן ב– Pepperdine Caruso School of Law, מרצה אורח ב–Yale Law School ועמית במכון שלום הרטמן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם